הלל הזקן

מבוא ורקע היסטורי: עלייתו של הלל הזקן וכס הנשיאות

הלל הזקן, שפעל בשלהי תקופת הבית השני ותחת שלטונו של המלך הורדוס, נחשב לאחת הדמויות המעצבות והמשפיעות ביותר בתולדות התורה שבעל פה וההנהגה היהודית.^[1] הוא פעל כמאה שנים לפני חורבן בית שני.^[1] הלל עלה לארץ ישראל מבבל בגיל ארבעים, כשהוא נושא עמו ייחוס משפחתי רם מעלה המגיע עד לדוד המלך.^{[1, 2, 3]} ייחוס זה הניח את התשתית להקמת שושלת נשיאות יציבה שהנהיגה את העם לאורך ארבע מאות וחמישים שנה, עד לביטול המוסד לאחר חורבן הבית, כאשר השושלת השתרעה על פני ארבעה עשר דורות עד לרבן גמליאל השישי.^{[1, 3]}

חייו של הלל, שנמשכו מאה ועשרים שנה, נחלקים במקורות חז"ל לשלושה מקטעים סימטריים של ארבעים שנה: ארבעים שנות מגורים ולימוד בבבל, ארבעים שנות לימוד ושימוש חכמים בארץ ישראל, וארבעים שנות הנהגה ופרנסת הציבור כנשיא הסנהדרין.^[1] הקבלה ביוגרפית זו מציבה את הלל בשורה אחת עם מנהיגים היסטוריים כמשה רבנו, רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא.^[1] על אף ייחוסו המשפחתי המכובד, עלייתו של הלל לארץ ישראל לוותה בעוני קיצוני ומאבק קיומי יומיומי.^{[1, 2, 4]} הוא התפרנס כחוטב עצים והשתכר מטבע דל של טרפעיק אחד ביום, שהיה שווה ערך לחצי דינר.^{[1, 2, 4]} מחצית משכר זעום זה שימשה לכלכלת משפחתו, בעוד שהמחצית השנייה שולמה לשומר בית המדרש כדי לאפשר לו להיכנס פנימה וללמוד מפי גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.^{[1, 3, 4]}

מסירות נפש קיצונית זו הפכה את הלל למודל היסטורי לעמידה בניסיונות חומריים לצורך לימוד תורה. בתלמוד נקבע כי "הלל מחייב את העניים", שכן עוניו ומאמציו שוללים מכל אדם אחר את התירוץ של קשיים כלכליים כעילה להימנעות מלימוד.^{[3, 5, 6]} תפיסה זו עומדת בניגוד לדמויות אחרות כמו רבי אלעזר בן חרסום, שחייב את העשירים בשל התמסרותו לתורה חרף עושרו העצום, ויוסף הצדיק שחייב את הרשעים בהתמודדות עם יצר הרע.^{[5, 6]}

להלן ריכוז של ציוני הדרך הביוגרפיים ומאפייני חייו של הלל הזקן:

המעבר בהנהגה: הלל ובני בתירה

עלייתו של הלל לכס הנשיאות מתוארת במקורות כרגע מכונן המייצג מעבר בין דורות ובין תפיסות סמכות.^{[7, 8]} האירוע התרחש בשנה שבה חל ערב חג הפסח (ארבעה עשר בניסן) ביום השבת, וראשי הדור באותה עת, בני בתירה, שכחו את ההלכה ולא ידעו האם הקרבת קרבן הפסח דוחה את איסורי המלאכה של השבת.^{[7, 8]} במצב זה של מבוכה הנהגתית, הופנו בני בתירה אל הלל הבבלי, שהיה מוכר כמי ששימש באדיקות את שמעיה ואבטליון.^{[7, 8]}

הלל פתר את הסוגיה באמצעות שימוש בכלים פרשניים ולוגיים מורכבים.^{[7, 8]} תחילה הציג טיעון של קל וחומר: אם קרבן התמיד, שאינו נושא עונש כרת על הימנעות ממנו, דוחה את השבת, קל וחומר שקרבן הפסח, שהנמנע ממנו במזיד מתחייב בעונש כרת, ידחה את השבת.^{[7, 8]} אולם, בני בתירה פרכו קל וחומר זה בטענה שאין להשוות בין השניים, שכן קרבן התמיד ניחן בשני מאפיינים ייחודיים שאינם קיימים בפסח: הוא "תדיר" (מוקרב בכל יום) והוא "כליל" (נשרף כולו על המזבח).^[7]

כדי להתגבר על פירכה זו, נדרש הלל להציג את מידת הגזירה השווה המבוססת על המילה "מועדו" המופיעה הן בפרשת הפסח והן בפרשת התמיד.^{[7, 8]} למרות חריפותם של הטיעונים הלוגיים, בני בתירה קיבלו את פסיקתו והסכימו לה הלכה למעשה רק כאשר העיד בפניהם כי שמע הלכה זו במפורש מרבותיו המובהקים, שמעיה ואבטליון.^{[7, 8, 9, 10]} בעקבות גילוי עליונותו התורנית, ויתרו בני בתירה מרצונם על מעמדם, הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהם.^{[7, 8]}

אירוע זה ממחיש את המעבר מסמכות מוסדית תורשתית לסמכות המבוססת על ידע הרמנויטי מקיף וקשר ישיר לשלשלת המסירה.^{[7, 8]} במהלך הדיונים ההלכתיים של אותו יום, נדונו גם שאלות מעשיות כגון כיצד מביאים את סכיני השחיטה בשבת, והלל הורה להסתמך על מנהג העם ("הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם - בני נביאים הם"), לצד היתרים הלכתיים המבוססים על הגדרת פעולות מסוימות כ"מחמר כלאחר יד" או הקדשת חובות שקבוע להם זמן ביום טוב ובשבת.^[7]

המהפכה המתודולוגית: שבע המידות שהתורה נדרשת בהן

המהפכה הגדולה ביותר שחולל הלל הזקן במשנה התורנית היא ניסוחן והצגתן של שבע המידות שהתורה נדרשת בהן לפני זקני בני בתירה.^{[11, 12]} עד לימיו של הלל, פסיקת ההלכה נשענה בעיקרה על מסורות מונוליטיות שעברו בעל פה מדור לדור. הלל הציג שיטה לוגית-פרשנית סדורה המאפשרת לחלץ הלכות חדשות ולבסס פסיקות קיימות ישירות מתוך המקרא.^[12] שבע מידות אלו היוו את התשתית להתרחבות מאוחרת יותר של המידות לכלל שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל ול"ב המידות של רבי אליעזר.^{[11, 12]}

המפרשים מדגישים כי אין מחלוקת אמיתית בין החלוקות השונות של המידות; הלל מנה שבע מידות בלבד מכיוון שהתמקד במידות שהיו סדורות בפיו באותה עת, או משום שכלליהן ותנאיהן לא היו ידועים לציבור הרחב, או מכיוון שבשבע המידות הללו כלולות באופן אינטגרלי מידות רבות נוספות (למשל, מידות הכלל והפרט של הלל כוללות את כל תתי-הסוגים של כללות ופרטות המופיעים בי"ג מידות).^[11]

• קל וחומר: מידה זו עוסקת בהעברת דין ממקרה קל למקרה חמור.^[12] כאשר ישנם שני עניינים שאחד מהם חמור מחברו, הרי שדבר שחובה לעשותו (או שאסור לעשותו) במקרה הקל, מובן מאליו שהוא חובה (או אסור) גם במקרה החמור.^[12] באופן דומה פועלת גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו במקרה החמור, מותר לעשותו גם במקרה הקל.^[12] הלימוד כפוף למגבלות חמורות, ובהן הכלל "דיו לבוא מן הדין להיות כנדון" (האוסר על הטלת חומרה יתרה מזו המצויה במקור שממנו נלמד) והעיקרון לפיו אין עונשין מן הדין.^[12] מידת הקל וחומר נחשבת למידה הגיונית המבוססת על סברא, ולכן היא חלה עקרונית גם על בני נח.^[11]
• גזרה שווה: למידת הלכה בעניין אחד מעניין אחר, על יסוד מילים שוות או דומות המצויות בתורה בשני העניינים הללו.^[12] בניגוד לקל וחומר המבוסס על סברה אנושית, גזירה שווה דורשת מסורת מסיני, ונקבע כי "אין אדם דן גזירה שווה מעצמו" אלא אם כן קיבל את המסורת המילולית מרבותיו.^{[9, 10, 12]}
• בניין אב מכתוב אחד: חילוץ עיקרון כללי מתוך מקור מקראי יחיד, המהווה מודל ("אב") לכל שאר המקרים הדומים לו.^{[11, 12]}
• בניין אב משני כתובים: יצירת הכללה הלכתית מתוך שני מקורות שונים בעלי מכנה משותף.^{[11, 12]} הלימוד מבוסס על שלילת המאפיינים הייחודיים של כל אחד מהמקורות כדי להוכיח שהמכנה המשותף שלהם ("הצד השווה") הוא שגורם לדין, ולכן הדין חל על כל מקרה שלישי המחזיק באותו מאפיין.^[12] עיקרון זה מוגבל על ידי הכלל ששני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים, שכן לו היה מדובר בדין כללי לא הייתה סיבה לכתוב את הדין פעמיים.^[12]
• כלל ופרט: כאשר מופיע ביטוי כללי ("כלל") ולאחריו מופיעה רשימה מפורטת של ערכים ("פרט"), רשימת הפרטים באה לצמצם ולסייג את הכלל, כך שהדין מוגבל אך ורק לפריטים שהוזכרו במפורש.^[12] דוגמה לכך היא הציווי להקריב "מן הבהמה" (כלל) "מן הבקר ומן הצאן" (פרט), המגביל את הקורבנות לסוגים אלו בלבד.^[12]
• כיוצא בו ממקום אחר: הבנת עניין סתום במקום אחד באמצעות הקבלה לעניין דומה המופיע ומבואר במקום אחר במקרא.^{[11, 12]}
• דבר הלמד מעניינו: הבנה של דין או מושג מתוך הקשרו הכללי והסביבה הטקסטואלית שבה הוא כתוב.^[12] דוגמה קלאסית לכך היא זיהוי האיסור "לא תגנוב" שבעשרת הדיברות כאיסור על גניבת נפשות (חטיפה), מכיוון שכל הדיברות הסמוכות לו עוסקות בדיני נפשות המגררים עונש מוות (רצח וניאוף), בניגוד לגניבת ממון שעונשה כספי בלבד.^[12] מידה זו חזקה מספיק עד שהיא עשויה לגבור על פשט הכתוב המפורש, כפי שנעשה בפרשת שור נגח כדי להציל את בעל השור מעונש מוות בפועל ולהמיר אותו בתשלום כופר ממוני.^[12]

תקנות הלכתיות ותיקון העולם

מנהיגותו הציבורית של הלל התאפיינה ברגישות חברתית עמוקה וברצון להתאים את החוק המקראי לתמורות הכלכליות והחברתיות של תקופתו, תחת המטרייה הרעיונית של תקנות "משום תיקון העולם".^{[4, 13, 14]} שתי תקנות מרכזיות שתיקן הלל ממחישות מגמה זו:

תקנת הפרוזבול

על פי דין התורה בפרשת ראה, שנת השמיטה משמטת חובות כספיים בסופה, ונאסר על המלווה לתבוע את כספו ("לא יגוש את רעהו ואת אחיו").^{[15, 16]} הלל ראה כי הציבור נמנע מלהלוות כספים לנזקקים בסמוך לשנת השמיטה, מחשש שכספם יאבד, ובכך עברו על אזהרת התורה "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל".^{[15, 17]} כדי לפתור כשל כלכלי וחברתי חמור זה, תיקן הלל את הפרוזבול (מילה שמקורה ביוונית ומשמעותה תקנה המועילה לעשירים ולעניים כאחד: לעשירים שלא יפסידו את ממונם, ולעניים ששערי ההלוואה לא יינעלו בפניהם).^{[17, 18]}

מבחינה משפטית, הפרוזבול מבוסס על העיקרון ששמיטת כספים חלה רק על חובות שבין אדם לחברו, אך אינה חלה על חובות שנמסרו לגבייה באמצעות בית הדין, שכן הדיינים אינם אנשים פרטיים אלא נציגי הציבור.^{[15, 17]} שטר הפרוזבול מהווה הצהרה של המלווה לפיה הוא מוסר את חובותיו הפרטיים לידי בית הדין.^{[15, 16, 17]} הלל פישט את התהליך וקבע כי אין צורך למסור את שטרי החוב בפועל לבית הדין, אלא די במסירת מודעה הצהרתית בנוסח: "מוסר אני לכם... שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה".^{[17, 18]}

דיני הפרוזבול ויישומו כוללים מורכבויות רבות:

• דרישת הקרקע: כדי שהפרוזבול יחול, על הלווה להיות בעל קרקע כלשהי שממנה בית הדין יכול תיאורטית לגבות את החוב.^[13] רשי מפרש שחכמים לא תיקנו תקנה למקרים שאינם שכיחים (שכן אין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע), ואילו רבנו תם סובר שכאשר יש ללווה קרקע, החוב נחשב כגבוי ועומד בידי בית הדין.^[13] מכיוון ששמיטת כספים בזמן הזה היא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים, הקלו חכמים מאוד בדרישה זו, ודי אפילו בבעלות על עציץ נקוב העומד על יתדות, ואף ניתן לזכות ללווה קרקע כלשהי שלא מדעתו ("זכין לאדם שלא בפניו") כדי לאפשר כתיבת פרוזבול.^{[13, 15]}
• דרישת בית הדין: מעיקר התקנה, פרוזבול נכתב דווקא בפני בית דין חשוב שיש לו כוח להפקיע ממון ("הפקר בית דין הפקר").^[13] אולם, כיום נהוג לכתוב פרוזבול בפני כל בית דין של שלושה אנשים בני תורה המבינים את מהות השטר, בשל אופיו הדרבנן של הדין כיום.^{[13, 18]}
• דיני השליחות: ניתן למנות שליח לכתיבת פרוזבול (אפילו באמצעות הטלפון או האינטרנט), אך המינוי חייב להיעשות על ידי בעל החוב עצמו ולא על ידי מיופה כוח מטעמו, שכן חל הכלל התלמודי "מילי לא מימסרן לשליח" (אין למסור מילים בלבד לשליח לצורך מינוי שליח משני).^[15]
• אי כתיבת פרוזבול: מלווה שלא כתב פרוזבול אינו רשאי לתבוע את החוב.^[15] עם זאת, אם הלווה מחזיר את החוב מרצונו, המלווה חייב לומר לו "משמט אני".^[15] רק אם הלווה משיב "אף על פי כן" (אני רוצה לתת לך זאת כמתנה), רשאי המלווה לקבל את הכסף.^[15]

תקנת בתי ערי חומה

התקנה השנייה שעיצב הלל נוגעת לדין המקראי של מוכר בית בעיר מוקפת חומה.^{[14, 19]} על פי דין תורה, המוכר זכאי לגאול את ביתו בתוך שנים עשר חודשים מיום המכירה; אם עברה שנה והבית לא נגאל, הוא נחלט לצמיתות בידי הקונה.^[19] הלל זיהה תופעה שבה קונים מניפולטיביים היו נטמנים ומסתתרים ביום האחרון של השנה, כדי למנוע מהמוכר להשיב להם את כספו, ובכך להבטיח את חילוט הבית לטובתם לצמיתות.^[19]

כדי להגן על המוכרים החלשים, התקין הלל תקנה לפיה המוכר יכול להשליך את מעות הגאולה אל לשכת הקדש שבמקדש ("חולֵש את מעותיו בלשכה"), ובכך לפרוע את חובו באופן חד-צדדי, לפרוץ את מנעול הבית ולהיכנס אליו חזרה, בעוד הקונה יבוא ויטול את כספו מהלשכה בזמנו החופשי.^{[14, 19]}

להלן ניתוח משווה של מנגנוני הפרוזבול ותקנותיו ההלכתיות של הלל:

משנתו המוסרית והגותו התאולוגית

הגותו של הלל הזקן מציבה במרכזה את האדם, את כבודו ואת חשיבות השמירה על ענווה, סבלנות ושלום חברתי.^{[4, 20, 21]} עדות מובהקת לגישתו המקרבת והסלחנית מצויה בסיפור המפורסם על שלושת הגרים שביקשו להתגייר.^{[21, 22]} בעוד ששמאי גירש אותם בקפדנותו באמצעות אמת הבניין שבידו (מדד הבנייה המקצועי שבו השתמש כבנאי), קיבל אותם הלל בסבלנות יוצאת דופן וגיירם.^{[21, 22]}

• הגר הראשון: ביקש להתגייר בתנאי שילמד רק את התורה שבכתב, מכיוון שאינו מאמין בתורה שבעל פה.^[22] שמאי גירשו, אך הלל קיבלו, ובמהלך לימוד אותיות הא'-ב' הפך את סדר האותיות ביום השני כדי להוכיח לו שגם לימוד הקריאה הפשוט ביותר נשען על קבלת מסורת שבעל פה, ובכך החדיר בו את האמונה בה.^[22]
• הגר השני: ביקש ללמוד את התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת.^{[21, 22]} הלל נענה לאתגר וניסח את תמצית התורה כולה: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא; זיל גמור" (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו כל התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ללמוד).^{[4, 20, 21, 22]}
• הגר השלישי: שמע על בגדי הכהן הגדול וביקש להתגייר בתנאי שימנוהו לכהן גדול.^[21] הלל קיבלו, והגר עצמו למד והבין באמצעות קל וחומר שאם על בני ישראל שנחשבים לבניו של אלוהים נאסר להתקרב למשכן ("והזר הקרב יומת"), קל וחומר שגר שאינו מיוחס לכהונה אינו יכול לשמש ככהן גדול.^[21] לימים נפגשו שלושת הגרים הללו ואמרו: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קירבנו תחת כנפי השכינה".^[21]

ענוותנותו הקיצונית של הלל עמדה גם במרכזו של ניסיון להכעיסו בערב שבת, כאשר אדם התערב על סך ארבע מאות זוז שיצליח לגרום להלל לאבד את עשתונותיו.^[21] האיש הטריד את הלל שוב ושוב בזמן שחפף את ראשו בשאלות קנטרניות ותפלות (כמו מדוע עיניהם של אנשי תדמור מטושטשות ומדוע רגליהם של האפריקאים רחבות).^[21] הלל עטף עצמו בגלימתו, יצא אליו שוב ושוב, וענה לו בסבלנות ובכבוד, תוך מתן הסברים גאוגרפיים וסביבתיים לשאלותיו.^[21] כאשר הבין האיש שהפסיד את כספו והתפרץ בזעם, השיב לו הלל ברוגע: "כדאי הוא הלל שתאבד ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז על ידו, והלל לא יקפיד".^{[20, 21]}

אימרותיו של הלל במסכת אבות (פרק ב') מציגות תורה שלמה של איזונים מוסריים וחברתיים:

הלל התריע נגד רדיפה חומרנית המרוקנת את חיי הרוח של האדם, תוך שהוא מונה חמישה עניינים שליליים מול ארבעה חיוביים ^[23]:

"מרבה בשר מרבה רימה; מרבה נכסים מרבה דאגה (שמא יאבדם); מרבה נשים מרבה כשפים; מרבה שפחות מרבה זימה; מרבה עבדים מרבה גזל".^{[20, 23]}

לעומת זאת, לדברים החיוביים והרוחניים אין כל גבול מוסרי או נזק לוואי:

"מרבה תורה מרבה חיים; מרבה ישיבה מרבה חכמה; מרבה עצה מרבה תבונה; מרבה צדקה מרבה שלום".^[23]

הוא סיכם כי מי שזוכה בשם טוב זוכה לעצמו בעולם הזה, אך מי שקונה דברי תורה קונה לעצמו חיי נצח בעולם הבא.^[23]

בהיבט התאולוגי, הלל הציג תפיסה עמוקה של השגחה פרטית וצדק קוסמי.^[20] כאשר ראה גולגולת אדם צפה על פני המים, אמר לה: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון" (על שהטבעת אחרים הטביעוך, ובסוף מטביעייך יוטבעו גם הם).^[20] אמירה זו מבהירה כי אלוהים מנהל את העולם בצדק מדוקדק, וכי גם כאשר אדם בוחר לפגוע בחברו מתוך בחירה חופשית רעה ועתיד להיענש על כך, הרי שהנפגע קיבל את עונשו בהשגחה אלוהית מכוונת.^[20]

הקוטביות ההגותית והלכתית: בית הלל ובית שמאי

במרכז עולם התורה שבעל פה עומד הפולמוס הממושך בין שני בתי המדרש הגדולים: בית הלל ובית שמאי.^{[22, 24]} שתי קבוצות תלמידים אלו היו בנות פלוגתא קבועות שפעלו בסנהדרין בשלהי ימי הבית השני.^{[22, 24]} למרות היריבות ההלכתית הנוקבת, זכו שני הבתים לתואר "אבות העולם".^[22]

המחלוקת ביניהם אינה אוסף של פסיקות נקודתיות, אלא משקפת קוטביות רעיונית, פילוסופית ותאולוגית עמוקה:

בכוח מול בפועל

בית שמאי מייצגים תפיסה המעניקה עליונות לפוטנציאל הגלום בדבר (ה"בכוח") ובמקורו השורשי, בעוד בית הלל מתמקדים בביטוי המעשי, הריאלי וההדרגתי של הדבר במציאות (ה"בפועל").^[24] קוטביות זו מתבטאת במספר מקומות:

• חלות ודבש: בית שמאי מטמאים אותם משום משקה ברגע שהאדם גילה דעתו לעשותם משקה (משיחרחר), שכן אז כבר קיים הבכוח של המשקה, בעוד בית הלל מטמאים רק משיעשם משקה בפועל.^[24]
• נרות חנוכה: בית שמאי סוברים "פוחת והולך" מכיוון שביום הראשון ישנו בכוח הפוטנציאל של כל שמונת הימים, והולך ופוחת בכל יום שעובר, בניגוד לבית הלל הפוסקים "מוסיף והולך" מתוך מעקב אחר ימי האור הממשיים שיצאו אל הפועל.^[24]
• כוח הכלל מול כוח הפרט: בית שמאי מחשיבים את כוח הכלל ואינם נכנסים לפרטי הדבר, בעוד בית הלל מחשיבים את כוח הפרט ופרטיו המעשיים.^[24]

המתח בין האמת לשלום

בית שמאי מקפידים על האמת המוחלטת והסטטית, גם כאשר היא יוצרת אי-נעימות חברתית, ואילו בית הלל מעדיפים את דרכי השלום, ההרמוניה וכבוד הבריות.^[22] קוטביות זו מתגלמת בשאלת היחס לכלה ביום חתונתה, שבה דרשו בית הלל "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" והתירו לשבח את הכלה כנאה וחסודה גם אם יש בה פגמים, בעוד בית שמאי דרשו לדבוק באמת הצרופה מחשש לאיסור "מדבר שקר תרחק".^[22]

חסד מול גבורה

מקור נשמתו של הלל ותלמידיו נובע ממידת החסד, המביטה על הבריאה "מלמעלה למטה" מבעד למשקפיים אלוהיים שבהם הכל בטל לה' ומסוגל להתעלות לקדושה, מה שמוביל לפסיקות מקרבות ומקלות.^[25] לעומת זאת, בית שמאי נובעים ממידת הגבורה והדין, המביטה "מלמטה למעלה" מבעד לעיני הנבראים החשים עצמם נפרדים ומלאי קליפות, מה שדורש מאבק, גבולות נוקשים, החמרה ואיסור.^[25]

על אף הוויכוחים העזים, נשמרה ביניהם הערכה הדדית עמוקה, והם לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה ומלהסתמך זה על הטהרות של זה.^[22] הלכה נקבעה כבית הלל ברוב מוחלט של המחלוקות.^{[22, 24, 26]} ההסבר המופיע בגמרא מציין כי בית הלל זכו לכך לא בשל עליונות שכלית, אלא בשל היותם "נוחים ועלובים" (ענוותנים ושפלי רוח), שהיו שונים ולומדים את דבריהם ואת דברי בית שמאי כאחד, ואף מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם שלהם.^{[1, 22, 24, 26]} עם זאת, תורת החסידות מציינת כי לעתיד לבוא, בימות המשיח, כאשר היצר הרע יתבטל והעולם יתעלה לרמה רוחנית שבה יוכל לעמוד במידת הדין הטהורה, תהיה הלכה כבית שמאי.^[26]

להלן השוואה בין שני בתי המדרש המרכזיים:

סיכום

פועלו ומשנתו התורנית של הלל הזקן מהווים את נקודת המפנה המשמעותית ביותר במעבר מעולם המקדש הריכוזי לעולם התורה שבעל פה הדינמי והנייד.^{[1, 12]} מנהיגותו שילבה חזון הרמנויטי נועז, שהתבטא בניסוח שבע המידות שהתורה נדרשת בהן, עם פרגמטיזם הלכתי ואחריות חברתית עמוקה, כפי שבא לידי ביטוי בתקנות הפרוזבול ובתי ערי חומה.^{[12, 13, 19]} העמדת אהבת הבריות, הענווה והחתירה לשלום בראש סולם הערכים שלו, לא רק שעיצבה את דמותו של בית הלל ואת פסיקת ההלכה לדורות, אלא הפכה את תורתו למורשת נצח שהבטיחה את שרידותו הרוחנית של העם היהודי גם לנוכח חורבנו הממשמש ובא של בית המקדש השני.^{[1, 21, 26]}