רבן יוחנן בן זכאי

מעמדו של רבן יוחנן בן זכאי באסכולת הלל ושמאי ותפיסת לימוד התורה

רבן יוחנן בן זכאי (המכונה בספרות הארצישראלית זכיי או זכייי, ובקיצור ריב"ז) פעל במאה הראשונה לספירה והיה לדמות המפתח במעבר הדרמטי של עם ישראל מחורבן בית המקדש השני לעידן של שיקום ויצירה הלכתית.^{[1, 2, 3]} ריב"ז קנה את תורתו אצל הלל הזקן ושמאי הזקן.^{[1, 2, 3, 4]} באסכולת תלמידיו של הלל, אשר מנתה שמונים תלמידים מובהקים, הוגדר ריב"ז כ"קטן שבכולן", בעוד יונתן בן עוזיאל הוגדר כ"גדול שבכולם".^[5] חלוקה זו של תלמידי הלל קטלגה שלושים מהם כראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, שלושים כראויים לעבר את השנה, ועשרים כבינוניים.^[5]

על אף הגדרתו כ"קטן" באסכולה – כינוי המצביע על היותו הצעיר שבתלמידים או האחרון שבהם – הפגין ריב"ז שליטה מוחלטת בכל מכמני התורה שבעל פה ושבעל פה.^[5] עליו נאמר שלא הניח מקרא, משנה, גמרא, הלכות, אגדות, תוספתות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, גזרות שוות, תקופות, גימטריאות, ואף תחומים אזוטריים כגון שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, שיחת דקלים, ומשלות כובסים ושועלים.^{[3, 5, 6]} הכרה זו ביכולותיו הובילה את הלל הזקן להעניק לו את התואר המכונן "אב לחכמה ואב לדורות", המגדיר אותו כראש לחכמים ומורה דרך לכל הדורות הבאים.^{[3, 6, 7]}

משנתו החינוכית של ריב"ז שללה לחלוטין את הגאווה האינטלקטואלית והלמדנית.^[7] אף שרכש ידע פנומנלי, נהג להזהיר את תלמידיו הרבים מפני זחיחות דעת באומרו: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך – כי לכך נוצרת".^{[4, 5, 8]} הערה זו משקפת תפיסה קוסמית עמוקה, שלפיה התורה אינה מעשה גבורה אישי המקנה זכויות יתר או כבוד, אלא חובת יסוד קיומית.^{[4, 5]} הקיום האנושי מותנה בקבלת התורה ובעמל בה, כפי שעולה מהמסורת שלפיה הקדוש ברוך הוא התנה עם מעשה בראשית שאם אין ישראל מקבלים את התורה, יחזור העולם לתוהו ובוהו; לפיכך, הלימוד הוא מימוש של תנאי הבריאה ולא מעשה חסידות וולונטרי.^[4]

אורח חייו של ריב"ז הדגים סינתזה מלאה בין למדנות קפדנית לבין ענווה וחסידות חברתית.^[7] הוא הקפיד להיות ראשון לבוא לבית המדרש, לא ביטל רגע מתלמודו, ומעולם לא שח שיחת חולין או הלך ארבע אמות ללא תורה ותפילין.^{[3, 6, 7]} דרכו המוסרית הדגישה את אהבת הבריות והקדמת שלום לכל אדם בשוק, גם לנוכרים.^{[6, 7]}

במישור הכלכלי והסוציאלי, פיתח ריב"ז דוקטרינה ייחודית בנוגע למצוות הצדקה.^[7] הוא דרש מסובביו להרבות במתן צדקה ונהג לומר כי אין הוא נותן משלו אלא מנכסי הבורא, ולכן אין סיבה לקמץ יד.^[7] לשיטתו, אף שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, האל מנכה את כספי הצדקה שנתן האדם מרשימת ההפסדים והנגעים שנגזרו עליו, ובכך הופכת הצדקה למגן כלכלי ורוחני.^[7]

תפיסה זו של הגנת התורה והצדקה באה לידי ביטוי כאשר הגיעה אליו משפחה ירושלמית שכל בניה מתו לפני גיל שמונה עשרה.^{[7, 9]} ריב"ז זיהה כי הם צאצאי עלי הכהן, שעליו נגזרה מיתה צעירה בשל חטאי חפני ופנחס, והציע להם לעסוק בתורה ובגמילות חסדים כמנגנון הגנה רוחני המשחרר מן הקללה.^{[7, 9]} בני המשפחה קיבלו את עצתו, עסקו בתורה ובחסד, והאריכו ימים.^{[7, 9]}

המדיניות המדינית והגזירות כנגד קנאות ערב החורבן

בתקופת המרד הגדול והמצור הרומי על ירושלים, בלט רבן יוחנן בן זכאי כמנהיג מתון ושוחר שלום, המעדיף פשרה מדינית על פני קנאות צבאית חסרת סיכוי.^[3] בדומה לרבו הלל, סלד ריב"ז ממעשי קנאות דתיים שאינם מתחשבים במציאות הפוליטית.^[3] עמדתו הפרגמטית נוסחה באזהרתו הידועה מפני הריסת במות ופולחנים זרים של גויים בארץ ישראל: "אל תבהל לסתור במות גויים שלא תבנה בידך, שלא תסתור של לבנים ויאמרו לך עשם של אבנים, של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ".^[3] אזהרה זו משקפת ראייה אסטרטגית המבינה כי מעשי פרובוקציה קנאיים נגד שלטונות נוכריים אינם מסייעים לטיהור הארץ, אלא גוררים תגובת נגד קשה ומחמירים את עול השעבוד ואת חורבן היישוב היהודי.^[3]

כאשר החל המצור על ירושלים, ישב ריב"ז בתוך העיר וצפה בחרדה בהתנהלותם של הפלגים הקנאיים, המכונים במקורות "בריונים".^[3] הקנאים שרפו את מחסני התבואה והמזון של העיר כדי לאלץ את התושבים להילחם ברומאים מתוך ייאוש.^[3] ריב"ז, שראה אנשים מבשלים תבן כדי לשתות את מימיו מחמת הרעב העמוק, הבין כי העיר לא תוכל לעמוד במצור של המצביא אספסיאנוס וכי המשך הלחימה יוביל לטבח המוני ולהכחדת התורה.^[3] הוא הגיע למסקנה כי יש למלכד את תוכניות הקנאים ולהימלט מהעיר כדי להציל את גרעין ההנהגה הרוחנית.^{[1, 3]}

התוכנית להברחתו מירושלים התבססה על הטעיית השומרים הקנאים בשערי העיר.^{[1, 3]} ריב"ז פנה בחשאי אל ראש הבריונים, אבא סיקרא (בן בטיח), שהיה אחיינו, וגייס את עזרתו.^[3] בהנחייתו, התחזה ריב"ז לחולה קשה ולאחר מכן לנפטר.^[3] שני תלמידיו המובהקים, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, הניחו אותו בארון מתים ונשאו אותו אל שערי העיר, מתוך ידיעה שהקנאים מאפשרים להוציא מתים לקבורה מחוץ לחומות בשל קדושת ירושלים.^{[3, 10]}

בשערי העיר עמד המבצע בפני סכנת כישלון ממשית.^[3] השומרים הקנאים חשדו בארון וביקשו לדקור אותו בחרב או לדחוף אותו כדי לוודא מוות.^[3] אבא סיקרא מנע זאת מהם בטיעונים טקטיים, כשהוא מזהיר כי מעשים אלו יבזו את כבודו של המנהיג בעיני הציבור ("יאמרו: רבן דקרו, רבן דחפו").^[3] השומרים נסוגו, וריב"ז הוברח בהצלחה אל מחוץ לחומות ישירות למחנה הרומי.^{[3, 10]}

המפגש עם אספסיאנוס: פרדוקס הדבש והדרקון ואסטרטגיית "הצלה פורתא"

עם הגעתו למחנה הרומי, נפגש ריב"ז עם המצביא אספסיאנוס ופנה אליו בברכת המלכות "שלום עליך מלכא".^{[3, 10]} אספסיאנוס הגיב בכעס וטען כי ריב"ז מורד ומחויב מיתה פעמיים: ראשית, משום שכינה אותו מלך אף שאינו מלך; ושנית, משום שאם הוא אכן מלך – מדוע לא הגיע אליו ריב"ז עד כה.^{[3, 8, 10, 11]} ריב"ז השיב לשאלותיו בפיקחות פוליטית ופרשנית.^[12] לשאלה הראשונה השיב כי אספסיאנוס עתיד להתמנות לקיסר בקרוב, שכן בית המקדש וירושלים עתידים ליפול רק בידי מלך, כפי שנאמר "והלבנון באדיר יפול" ואין אדיר אלא מלך.^[12] לשאלה השנייה השיב כי הבריונים ששלטו בירושלים מנעו ממנו לצאת ולהגיע אליו.^[12]

בעודם משוחחים, הגיע שליח רשמי מרומי ובישר לאספסיאנוס כי הקיסר מת וכי חשובי רומי מינו אותו לקיסר החדש.^{[3, 10, 12]} האירוע חולל תפנית דרמטית ביחסו של הקיסר לריב"ז.^{[3, 10]} אספסיאנוס העריך את חכמתו של התנא והציע לו לבקש בקשה אחת שימלא עבורו.^{[3, 10]}

במהלך דיון זה, הציג אספסיאנוס לריב"ז משל נוקב המאתגר את דרכו המתונה ^[12]: "אילו יש לאנשים חבית של דבש ודרקון (נחש) כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון כדי להמיתו?". במשל זה, החבית מייצגת את ירושלים והמקדש, והדרקון מייצג את הקנאים המורדים. אספסיאנוס טען כי אין מנוס מהחרבת העיר כולה כדי למגר את המורדים שבתוכה.^[12] רבן יוחנן בן זכאי שתק ולא ענה למשל זה.^[12]

שתיקתו של ריב"ז זכתה לביקורת נוקבת מצד חכמים מאוחרים יותר.^{[8, 10, 11]} הגמרא מציינת כי רב יוסף (ויש אומרים רבי עקיבא) קרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", בטענה שהיה עליו להשיב לאספסיאנוס: "שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה" (לוקחים צבת, מסירים את הנחש והורגים אותו, ומותירים את החבית שלמה).^[12] לפי ביקורת זו, ריב"ז החמיץ הזדמנות היסטורית לדרוש את הצלת ירושלים והמקדש מידי הרומאים.^{[8, 10, 11]}

אולם, שתיקתו של ריב"ז ובקשותיו המצומצמות נבעו מאסטרטגיה מחושבת של ריאליזם פוליטי.^{[8, 10, 11]} ריב"ז העריך כי דרישה גדולה מדי להצלת ירושלים כולה תידחה על הסף על ידי הקיסר הנחוש להציג ניצחון צבאי מוחץ, וכתוצאה מכך הכל יאבד.^{[8, 10, 11]} הוא בחר להעדיף את אסטרטגיית "הצלה פורתא" (הצלה מועטת אך בטוחה) כדי להבטיח את עתיד האומה, וביקש שלוש בקשות ממוקדות ^{[8, 10, 11]}:

• "תן לי יבנה וחכמיה": הצלת חכמי הדור והקמת מרכז תורני ומשפטי חלופי לירושלים.^{[3, 10, 13]}
• "שושילתא דרבן גמליאל": הבטחת שלומם של בני משפחת הנשיאות של בית הלל, כדי לשמר הנהגה לאומית לגיטימית ומוכרת ולמנע אנרכיה.^{[3, 10]}
• "ואסוותא דמסייעא ליה לרבי צדוק": רופאים שירפאו את רבי צדוק, שהיה סמל לצדיק שהתענה ארבעים שנה רצופות למניעת החורבן וגופו היה בסכנת חיים קיצונית.^{[3, 10]}

באמצעות שלוש בקשות אלו, הניח ריב"ז את התשתית להמשך קיומו של עם ישראל כקהילה רוחנית חיה ומתפתחת ללא צורך במרכז פוליטי ומקדשי ריבוני.^{[1, 3, 13]}

מפעל התקנות ביבנה כמסד לכינון חיים יהודיים ללא מקדש

לאחר חורבן הבית, ריכז ריב"ז את חכמי ישראל בכרם ביבנה וייסד מחדש את בית הדין הגדול והסנהדרין.^{[1, 2, 3, 14]} מפעל חייו המרכזי ביבנה היה התקנת שורת תקנות הלכתיות מהפכניות, שנועדו להתאים את אורח החיים היהודי למציאות החדשה ללא בית מקדש.^{[3, 6]} תקנות אלו נחלקו לשני סוגים עיקריים: תקנות המעבירות את הסמכויות הטקסיות מהמקדש אל ה"מדינה" (שאר ערי ישראל), ותקנות המעמיקות את זכר המקדש בלב העם מתוך ציפייה לבניינו המהיר.^{[3, 6]}

להלן ריכוז מפורט ומובנה של תקנותיו המרכזיות של רבן יוחנן בן זכאי:

העתקת מוקד הכפרה מן המזבח אל גמילות החסדים

חורבן בית המקדש השני שמט מתחת לרגלי האומה את מנגנון הכפרה המסורתי – הקרבת הקורבנות על המזבח.^{[13, 16]} המשבר התאולוגי והקיומי מצא ביטוי מוחשי במפגש טעון בין ריב"ז לתלמידו, רבי יהושע, בעודם יוצאים מירושלים החרבה.^{[13, 16]} למראה המקדש השרוף, זעק רבי יהושע בבכי: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל!".^{[13, 16]}

תגובתו של רבן יוחנן בן זכאי הניחה את היסוד התאולוגי והקיומי לחיי האומה בגולה ^{[13, 16]}: "בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה, זה גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'". ריב"ז תמך את יתדותיו בדמותו ההיסטורית של דניאל איש חמודות, אשר עסק בגמילות חסדים, שימוח חתנים וליווי המת בבבל, בתקופה שבה לא ניתן היה להקריב קורבנות מחוץ לארץ ישראל.^[16]

מהלך פרשני זה לא היה אך ורק נחמה פסיכולוגית לשעתה, אלא רפורמה תאולוגית מרחיקת לכת.^{[9, 16, 17]} ריב"ז הגדיר מחדש את הדתיות היהודית, והעתיק את מוקד הכפרה והקשר עם האלוהות מן הפולחן החומרי של זבחים ודם אל המרחב המוסרי והחברתי של צדקה, עשיית חסד ותמיכה הדדית.^{[9, 16, 17]} בכך, הפכה גמילות החסדים למזבח הנייד של העם היהודי בכל מקומות פזוריו.

חמשת התלמידים: טיפולוגיית הלומדים, סוד המרכבה וטרגדיית הבידוד באמאוס

רבן יוחנן בן זכאי העמיד חמישה תלמידים בולטים שהיו לגדולי התנאים בדור השני: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.^{[1, 4, 5]} ריב"ז קרא לכל אחד מתלמידיו בשמות חיבה ואפיין את שבחם באופן המייצג סגנונות למידה ודרכים שונות להתפתחות רוחנית.^{[1, 4, 5]}

באבות דרבי נתן מופיעים שמות השבח המורחבים שהעניק להם ריב"ז ^[5]:

• רבי אליעזר בן הורקנוס כונה "בור סוד שאינו מאבד טיפה" וכן "קנקן זפותה שמשמרת את יינה", המייצג את כוח השימור והזיכרון האנציקלופדי שאינו מאבד דבר מן המסורת המקובלת.^{[1, 4, 5]}
• רבי יהושע בן חנניה כונה "חוט המשולש לא במהרה ינתק" (ובמשנה: "אשרי יולדתו"), המצביע על עמידותו הציבורית וכושר ההנהגה שלו במגעו עם קיסרים וחכמי אומות העולם.^{[4, 5, 18]}

רבי יוסי הכהן כונה "חסיד שבדור" (ובמשנה: "חסיד"), בשל נטייתו לפעול לפנים משורת הדין.^{[4, 5, 19]}

רבי שמעון בן נתנאל כונה "ירא חטא", המבטא זהירות קיצונית ופחד מעצם הפגם הרוחני עוד לפני שלב העונש.^{[4, 5, 19]}

רבי אלעזר בן ערך כונה "נחל שוטף ומעיין המתגבר שמימיו מתגברים ויוצאים לחוץ", המייצג גאונות יוצרת, חדשנות תאולוגית והרחבת גבולות ההלכה מתוך מעיין אינטלקטואלי עצמאי.^{[1, 4, 5]}

במסכת אבות נחלקו התלמידים בשאלה איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם כדי לזכות לעולם הבא.^{[5, 19]} רבי אליעזר הציע "עין טובה", רבי יהושע הציע "חבר טוב", רבי יוסי הציע "שכן טוב", רבי שמעון הציע "הרואה את הנולד", ורבי אלעזר בן ערך הציע "לב טוב".^{[5, 19]} ריב"ז הכריע לטובת תשובתו של רבי אלעזר בן ערך באמרו: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם", שכן הלב הוא המנוע הראשי והמקור שממנו נובעים כל שאר הכוחות והמעשים של האדם.^{[5, 19, 20, 21]}

הטרגדיה של רבי אלעזר בן ערך והצורך בחבורה

על אף שרבי אלעזר בן ערך הוגדר כגדול שבתלמידים – ואף נאמר עליו בשם ריב"ז (על ידי אבא שאול) שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ורבי אליעזר בן הורקנוס עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה, הוא מכריע את כולם ^{[1, 5, 22]} – סופו של תנא זה היה טרגי ומלמד.^{[23, 24]}

לאחר פטירתו של ריב"ז, בחרו חבריו ללכת ליבנה כדי להקים את מרכז התורה המשותף.^{[1, 24]} לעומתם, רבי אלעזר בן ערך הלך אחרי אשתו לעיר המרפא אמאוס (דיומסי/חמת), שהצטיינה במים יפים ובנווה יפה, מתוך ציפייה שחבריו יבואו אליו.^{[23, 24]} אשתו שכנעה אותו להישאר שם באמרה: "הלחם והעכברים – מי דרכו ללכת אל מי? הרי העכברים הם שמחפשים את הלחם", כלומר, החברים הזקוקים לתורתך הגדולה יטריחו עצמם ויבואו אליך.^[24]

רבי אלעזר נותר באמאוס בבידוד מוחלט מחבריו, ובהיעדר הפריה הדדית ולימוד משותף, שכח בהדרגה את כל תלמודו.^{[23, 24]} כאשר חזרו חבריו לבקרו ושאלו אותו שאלות הלכתיות פשוטות, הוא לא ידע להשיב.^[24] חברותו הגיעה לשבר נורא כאשר קם לקרוא בתורה את הפסוק "החודש הזה לכם", ובשל שכחתו קרא בטעות "החרש היה לבם".^{[23, 24]} למראה טעותו, געו הנוכחים בבכי, ורבי אלעזר בכה עמם.^[24] החברים התפללו עליו ברחמים, ותורתו הושבה לו.^{[23, 24]} סיפור טרגי זה משמש במסורת חז"ל כראיה לכך שהתורה והחכמה אינן קניין פרטי של הגאון המבודד, אלא הן נוצרות ומשתמרות אך ורק מתוך קשר, דיאלוג ולימוד משותף בתוך חבורה.^[24]

מעשה מרכבה וגילוי הסוד

רבן יוחנן בן זכאי היה מראשי בעלי הסוד בדורו, והגמרא במסכת חגיגה מתארת מפגש מיסטי דרמטי בינו לבין רבי אלעזר בן ערך בדרכם.^[21] רבי אלעזר, שרכב מאחורי רבו על החמור, ביקש ממנו: "רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה".^[21] ריב"ז סירב בתחילה, בהתאם לכלל שאין דורשים במרכבה אלא אם כן הלומד "חכם ומבין מדעתו".^[21] רבי אלעזר הציע להרצות בפני ריב"ז דבר שלמד ממנו בעצמו.^[21]

מיד כשפתח רבי אלעזר בדברים, ירד ריב"ז מעל חמורו, התעטף בטלית וישב על אבן תחת עץ זית.^[21] לשאלת תלמידו מדוע ירד, השיב ריב"ז: "אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור".^[21] באותה שעה ירדה אש מן השמים והקיפה את האילנות בשדה, ומלאכי השרת נלוו אליהם בהתרגשות.^[21] אירוע זה מעיד על העומק המיסטי של תורת ריב"ז, שלא הצטמצמה רק להלכות קיומיות וארציות אלא נגעה ברזי המרכבה העליונה.^{[6, 22]}

פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי: החרדה הקיומית ונוכחות חזקיהו מלך יהודה

שעותיו האחרונות של רבן יוחנן בן זכאי, כפי שהן מתוארות במסכת ברכות, חושפות את החרדה הקיומית של המנהיג שנשא על כתפיו את משא הדורות של החורבן והשיקום.^{[8, 10]} כאשר חלה ריב"ז ועמד למות, נכנסו תלמידיו לבקרו וראו אותו כשהוא בוכה בבכי תמרורים.^{[8, 10]}

התלמידים המופתעים פנו אליו בתארים נעלים: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?".^{[8, 10]} ריב"ז השיב להם בהשוואה נוקבת בין משפט בשר ודם למשפט שמיים ^[10]: אילו היו מוליכים אותו למשפט בפני מלך בשר ודם – שזעמו, מאסרו ומיתתו אינם נצחיים, ושניתן לשחדו בממון או לפייסו בדברים – הוא היה רועד מפחד.^[10] כעת, כשהוא מובל לפני מלך מלכי המלכים, שכעסו ומיתתו הם נצחיים ולא ניתן לפייסו בממון, וכאשר יש לפניו שתי דרכים – אחת של גן עדן ואחת של גיהנום – ואין הוא יודע באיזו דרך מוליכים אותו, כיצד לא יבכה?.^[10]

בכי זה, מעבר ליראת השמיים הכללית, שיקף את כובד המשקל של החלטתו ההיסטורית לפנות לדרך של "הצלה פורתא" ולוותר על ירושלים והמקדש.^[10] הספק הנורא שמא שגה בשיקול דעתו הפוליטי והרוחני, ושמא היה עליו להתעקש ולדרוש את הצלת ירושלים כולה, הטריד אותו עמוקות עד רגעיו האחרונים, והותיר אותו בחוסר ודאות מוחלט לגבי צדקת דרכו בעיני הבורא.^[10]

לפני שנפרד מהם, ביקשו התלמידים: "רבינו, ברכנו".^{[8, 10]} ריב"ז בירך אותם בברכה מעשית עמוקה: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".^{[8, 10]} לשאלתם המופתעת "עד כאן?" (האם זו השאיפה הגבוהה ביותר?), השיב בפיקחות קיומית: "ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה הוא אומר 'שלא יראני אדם'".^{[8, 10]} בשעת פטירתו ממש, הורה להם לפנות את הכלים מן הבית כדי למנוע את טומאתם עם מותו, וקרא: "והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".^{[8, 10]}

המשמעות הסמלית של הגעת חזקיהו מלך יהודה

נוכחותו הרוחנית של חזקיהו מלך יהודה ברגע פטירתו של ריב"ז נושאת מטען תאולוגי והיסטורי כבד.^[10] חזקיהו היה מלך שבחר להילחם באימפריה האשורית ולא להיכנע, אך בד בבד ידע לעשות שלום, לשלם מיסים ולשמור על שרידותה של ירושלים בדרכים דיפלומטיות. הגעתו הרוחנית של חזקיהו מלך יהודה אל ערש דווי של ריב"ז היוותה אישור וחותם שמימי לדרכו ההנהגתית של רבן יוחנן בן זכאי.^[10]

חזקיהו מגיע כדי להודות לריב"ז על שלא דאג לחירות גשמית זמנית אלא להמשכיותה הרוחנית של האומה, ומאשרר את ההחלטה להשלים עם רומא ללא מלחמה חסרת תוחלת, כדי להציל את יבנה, את התורה ואת שושלת בית דוד.^[10] מורשתו של ריב"ז ביבנה הצילה את עם ישראל מכליה תרבותית ודתית, והוכיחה כי התורה מסוגלת להתחדש ולהתאים את עצמה גם במצבי החורבן הקשים ביותר.^{[1, 2, 7]}