שמאי הזקן

מבוא וביוגרפיה: שמאי הזקן בהקשר היסטורי של שלהי בית שני

שמאי הזקן, המכונה בספרות הארצישראלית העתיקה גם בשמות "שמיי" או "שמייא", היה מגדולי התנאים ואבות האומה בשלהי תקופת בית המקדש השני.^{[1, 2]} הוא פעל במחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה ובראשית המאה הראשונה לספירה, תקופה סוערת מבחינה פוליטית ודתית שחפפה ברובה לשלטונו של המלך הורדוס בארץ ישראל.^{[1, 2]} שמאי נולד בסביבות שנת 50 לפנה"ס ונפטר בשנת 30 לספירה בערך, בגיל 79.^[2] עם זאת, קיימת מסורת מוצקה המייחסת לו אריכות ימים מופלגת של מאה ועשרים שנה, בדומה לבן זוגו להנהגה הלל הזקן, דבר המשתקף בכינויו ההיסטורי "הזקן".^[3]

שמאי והלל היוו את ה"זוג" החמישי והאחרון בתקופת הזוגות.^{[2, 4]} בעוד הלל שימש כנשיא הסנהדרין, כיהן שמאי כאב בית הדין השישי של הסנהדרין הגדולה.^{[2, 4]} כניסתו של שמאי לתפקיד אב בית הדין התרחשה לאחר עזיבתו של קודמו, מנחם, כפי שמתועד במשנה במסכת חגיגה: "יצא מנחם ונכנס שמאי".^[2] יחד עם הלל הזקן, הנהיג שמאי את הזרם הפרושי והם מכונים בספרות חז"ל בתואר "אבות העולם".^{[2, 5]}

את משנתו התורנית קיבל שמאי מפי מנהיגי הדור הרביעי של הזוגות, שמעיה ואבטליון, והוא גונן באדיקות ובדייקנות מופלגת על המסורת ההלכתית שקיבל מרבותיו.^{[1, 2]} חוסנו המתודולוגי ותפיסתו התורנית העמוקה עיצבו בית מדרש מפואר, ותלמידיו הרבים נודעו בחדותם ובשנינותם האינטלקטואלית יוצאת הדופן, שגברה לעיתים על זו של תלמידי הלל.^[1] בין תלמידיו הישירים והמובהקים של שמאי ושל אסכולת בית מדרשו נמנים בבא בן בוטא, רבי יוחנן בן החורנית ורבן יוחנן בן זכאי, אשר המשיכו לפתח את המסורת השמאית בדור שלאחר מכן.^{[2, 3, 4]}

מבחינה לשונית והגותית, השם "שמאי" נושא משמעות קבלית ורעיונית עמוקה. מקור השם נקשר בלשון חז"ל למילים "שום" או "שומה", כפי שנלמד מהפסוק "ושם דרך" המתפרש כמי ש"שוקל ומעריך את אורחותיו".^{[3, 6]} כתיב השם בכתבי היד המדויקים של המשנה ובתוספתא מופיע לעיתים קרובות ללא האות אל"ף ("שמיי"), כפי שמתועד גם בנוסח התלמוד הירושלמי ובספר דברי הימים.^[6]

מבחינה מקצועית, המקורות התלמודיים מצביעים על כך ששמאי היה בנאי במקצועו.^[2] עיסוק זה בא לידי ביטוי מוחשי בסיפורים שונים שבהם מוזכר כי החזיק בידו "אמת בניין" – סרגל מדידה נוקשה של בנאים המשמש להערכה מדויקת ולקביעת זוויות ישרות.^{[2, 5, 7]} עיסוקו המקצועי של שמאי הולם היטב את פועלו הרוחני והלכתי, שכן השקפת עולמו התאפיינה בדייקנות מתמטית, בהצבת גבולות ברורים, ביציבות מבנית ובשאיפה לאמת מוחלטת שאינה נתונה לפשרות או להטיות זמניות.^{[1, 7]}

דמותו המוסרית והגותו הערכית של שמאי במשנת אבות

בזיכרון הקולקטיבי של עולם התורה נתפס שמאי הזקן כאישיות קפדנית, מחמירה ושמרנית, עד ששמו הפך לשם נרדף למידת הדין והנוקשות.^{[1, 2, 8]} חז"ל אף הדריכו את הדורות הבאים להתרחק ממידה זו בקביעתם: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמאי".^[2] עם זאת, ניתוח מעמיק של ההגות המוסרית והפדגוגית של שמאי עצמו חושף פן מורכב, מאוזן ורגיש להפליא, השואף למיזוג מוחלט בין הדין הנוקב לבין חובה אנושית נעלה כלפי הזולת.^[7]

היסודות המוסריים של משנתו מנוסחים בקפידה במסכת אבות (פרק א', משנה ט"ו), שם מובאים שלושה מאמרים קצרים המהווים את משנתו החינוכית של שמאי, המכוונת כנגד שלושת עמודי התווך שהציב שמעון הצדיק ^{[4, 6]}:

עשה תורתך קבע

שמאי מציב את לימוד התורה כציר הקבוע והיציב ביותר בחיי האדם.^[6] פרשנותו המקובלת של רבי עובדיה מברטנורא גורסת כי כוונת שמאי היא שעל האדם להפוך את התורה לעיקר עיסוקו המחשבתי והמעשי ביום ובלילה, ואילו המלאכה והפרנסה יהיו טפלים לה, כך שרק כאשר הוא יגע מן הלימוד יפנה לעסוק במלאכת חול.^[6]

בספרות המוסר מזהיר רבינו יונה כי אדם העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר, גם אם לא חטא בפועל, מנמיך את ערכו הרוחני ומגדיר את עצמו כטפל בעולם הבא.^[9]

מנגד, רש"י ופרשנים נוספים מסבירים כי מאחר שנהוג לנהוג במנהג דרך ארץ לצד התורה, שמאי אינו דורש התנזרות מוחלטת ממלאכה, אלא קובע כי השעות המוקדשות ללימוד חייבות להיות יציבות, בלתי ניתנות לערעור או לביטול בשל טרדות היום-יום.^{[6, 9]}

היבט נוסף של המונח "קבע" נקשר למנוחת הנפש ולשלוות הרוח.^[9] לפי פרשנות זו, על הלומד להתבודד ולמצוא מקום השקט מרעשים ומדברי סרק הפוגעים ביכולת ההבנה והזיכרון, ובכך להבטיח את קביעותה של התורה בנפשו.^[9]

במישור ההלכתי וההנהגתי, הנוסח המופיע באבות דרבי נתן קובע כי "עשה תורתך קבע" תובע עקביות פסיקתית וחוסר פשרנות מוסרית, לפיה אל לו לאדם להקל לעצמו ולהחמיר לאחרים, או להפך, אלא עליו להחזיק בתורה אחת יציבה, שוויונית ומוחלטת לכל.^{[6, 9]}

אמור מעט ועשה הרבה

עיקרון זה, המכוון כנגד עמוד ה"עבודה" של שמעון הצדיק, דורש מן האדם למעט בהצהרות, בהבטחות ובדיבורים, ולרכז את מרב כוחו בעשייה ממשית ובפעולות טובות.^{[6, 10]} אבות דרבי נתן מקשר את המידה הזו לדמותם של הצדיקים, המבטיחים מעט אך עושים מעבר להבטחתם, כפי שעשה אברהם אבינו שהציע למלאכים "פת לחם" צנועה אך בפועל הזדרז והכין עבורם סעודה עשירה של עוגות סולת ובשר בקר.^[10] מנגד, הרשעים נוהגים להבטיח הבטחות גדולות ("אומרים הרבה") אך בפועל אינם עושים אפילו מעט.^[10] שמאי, כאיש המעשה והבניין, דורש התאמה מוחלטת בין המילה המדוברת לבין המעשה בפועל.^[7]

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

פרדוקס מרתק עולה מכך שדווקא שמאי, המוכר בקפדנותו הבלתי מתפשרת, הוא המקור לחובה המוסרית להקביל את פני כל אדם בחיוך ובמאור פנים.^{[7, 8, 9]} השילוב בין שתי המידות מלמד כי עבור שמאי, "סבר פנים יפות" אינו רק נימוס חברתי או ביטוי לרגש ספונטני משתנה, אלא חובה הלכתית וקבועה.^[8] שמאי דורש מהאדם לשלוט ברגשותיו הפנימיים ולהעניק לזולת יחס מכבד, חם ומאיר פנים, מתוך הבנה כי חיוך ומאור פנים אנושיים מסוגלים לרפא לבבות ולהשפיע לטובה על הגוף והנפש.^{[7, 8]}

הסתירה לכאורה בין הוראה זו לבין העובדה ששמאי גירש נוכרים שבאו להתגייר באמת הבניין שבידו מיושבת על ידי הבחנה חינוכית עמוקה.^{[5, 7]} שמאי הקפיד לקבל כל אדם ישר דרך בסבר פנים יפות, אך קפדנותו התעוררה כאשר זיהה זלזול, קלות ראש או אינטרסנטיות כלפי התורה.^[7]

כאשר פנה אליו נוכרי וביקש ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד "על רגל אחת", או כאשר נוכרי אחר ביקש להתגייר תוך כפירה מוחלטת בתורה שבעל פה, ראה בכך שמאי עלבון חמור לתורה הדורשת עומק, התמדה ויגיעה רבה.^{[5, 7]} דחייתם באמת הבניין לא נבעה מכעס אישי או מחוסר סבלנות, אלא מהצבת גבול ברור ובלתי מתפשר מפני ניסיונות לרדד את לימוד התורה ולהפכו לעניין שטחי ומהיר.^[7]

המתודולוגיה המשפטית של שמאי ובית שמאי: בין 'בכוח' ל'בפועל'

בעוד הלל ובית הלל מייצגים בדרך כלל גישה הלכתית מקלה, גמישה ומותאמת לנסיבות החיים המשתנות של הפרט, שמאי ובית שמאי מייצגים שיטת פסיקה שמרנית, פורמליסטית ושואפת לאמת מוחלטת ללא פשרות.^{[1, 5, 11]}

בספרות הקבלה והחסידות מוסבר כי שורש נשמתם של שמאי ותלמידיו נובע מספירת הגבורה ("שמאל העליון") וממידת הדין, המאופיינת בצמצום, הצבת גבולות, החמרה ויצירת סייגים קפדניים כדי להגן על הקדושה.^{[3, 11]} לעומתם, הלל ובית הלל נובעים מספירת החסד ("ימין העליון"), המייצגת התפשטות, זרימה חופשית וניסיון להעלות וללמד זכות על המציאות הממשית.^[11]

אחד ההבדלים המתודולוגיים והפילוסופיים העמוקים ביותר המפרידים בין שתי האסכולות ההלכתיות הללו הוא שאלת היחס שבין הפוטנציאל הטמון בדבר ("בכוח") לבין מימושו המעשי והאקטואלי במציאות ("בפועל").^[11] שמאי ובית שמאי מעניקים משקל הלכתי ומחשבתי מכריע לפוטנציאל כפי שהוא קיים בכוח, בעוד הלל ובית הלל מתמקדים במציאות הגלויה כפי שהיא מתממשת בפועל באותו רגע.^[11]

מחלוקת עקרונית זו משפיעה על שורה ארוכה של סוגיות הלכתיות ורעיוניות בש"ס, כפי שמוצג בטבלה הבאה:

המאבק הפוליטי-הלכתי: מעמד שמונה עשר דבר והעימות בסנהדרין

אף שבמרבית המחלוקות נקבעה ההלכה כבית הלל, קיים מקרה היסטורי יוצא דופן שבו גברה ידם של בית שמאי בכוח הרוב וההשפעה הפוליטית, וההלכה נפסקה כמותם באופן חריג.^{[5, 15]} אירוע זה, המכונה תקנות שמונה עשר (י"ח) דבר, התרחש בעליית הגג של חנניה בן חזקיה בן גריון כאשר עלו חכמי שני הבתים לבקרו.^[15]

באותו יום קשה ומתוח, שהוגדר על ידי אמוראי ארץ ישראל כיום הקשה ביותר לאומה מאז חטא העגל, ניצלו תלמידי בית שמאי את הרוב המספרי שלהם כדי לגזור סדרה של 18 גזירות הלכתיות מחמירות.^{[5, 15]} גזירות אלו עסקו בעיקר בהרחקה חברתית וכלכלית קפדנית מגויים ובמניעת התבוללות, לצד החמרות יתר בנושאי טומאה וטהרה כדי לשמור על קדושת התרומה.^{[5, 15]}

התלמוד הירושלמי מתאר דרך חריגה, דרמטית ואלימה שבה הושג הרוב באותו מעמד.^{[5, 15]} על פי עדותו של רבי יהושע אוניא, תלמידי בית שמאי עמדו חמושים בפתח הבניין ("מלמטה") ומנעו בכוח הזרוע מתלמידי בית הלל לעלות לעלייה ולהטות את מאזן הכוחות בהצבעה: "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגים בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים".^{[5, 15]} מספר כתבי יד עתיקים אף מציינים כי בעימות האלים והסוער הזה נהרגו כשלושת אלפים תלמידים.^[15]

מתוך חמישים וארבעה דיונים שנערכו באותו יום, שמונה עשר דברים נגזרו בהסכמה מלאה, שמונה עשר נוספים נשארו חלוקים ללא הכרעה, ובשמונה עשר דברים נוספים רבו בית שמאי על בית הלל והכריעו את ההלכה כמותם בכוח הרוב.^[15] מפרשי המשנה והתלמוד ניסו ליישב את הרושם הקשה של אותו יום בדרכים שונות:

הרמב"ם מדגיש בפירושו למשנה כי כל גדולי הדור וראשי הישיבות נכחו באותו מעמד, וההכרעה התקבלה כדין על פי הכלל התורני "אחרי רבים להטות", שכן רוב הנוכחים הפיזיים באותה עליית גג אכן השתייכו לאסכולת בית שמאי.^[15]

החתם סופר מסביר כי לא התרחש הרג פיזי בפועל, אלא תלמידי בית שמאי עמדו למטה בנשק חם כדי למנוע מתלמידי בית הלל המבוהלים לנטוש את המקום ובכך לפזר את הישיבה מבלי לקבל הכרעה.^[15] בינתיים, עלו שישה מראשי בית שמאי לעליית הגג, הציגו את נימוקיהם המשפטיים, הצליחו לשכנע חלק מתלמידי בית הלל, ובכך השיגו רוב חוקי ופסקו את ההלכות כמותם.^[15]

כדי להבין את אופי הגזירות והחמרות שהתקבלו באותו יום, מוצגות בטבלה הבאה שבע הגזירות הראשונות (מתוך שמונה עשר דבר) העוסקות בדיני טומאה וטהרה, המלמדות על השאיפה להרחיק את האדם מטומאה ולהגן על קדושת התרומה ^[15]:

יחסי הגומלין בין בית שמאי לבית הלל: אחדות חברתית לצד מחלוקת קוטבית

על אף הקוטביות ההלכתית והמאבקים הקשים שהתרחשו לעיתים בין כותלי בית המדרש, שמרו שני הבתים על כבוד הדדי, לגיטימיות משותפת ואחדות חברתית ומשפחתית עמוקה.^{[5, 16]} חברי שתי האסכולות ראו אלו באלו זרמים לגיטימיים של אותה תורה, ועליהם אמרו חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים... ואיזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלקות הלל ושמאי".^{[5, 16]}

האחדות החברתית הזו עמדה למבחן מעשי קשה ביותר בתחומי היוחסין, הנישואין והכשרות.^[5] בית שמאי ובית הלל נחלקו בדיני עריות חמורים, אשר על פי שיטה אחת הפכו ילדים מסוימים לממזרים הפסולים לבוא בקהל, ובדיני כשרות וטומאה שהפכו מאכלים של בית אחד לטמאים ואסורים עבור הבית השני.^[5]

למרות זאת, מתעדת המשנה במסכת יבמות כי הם מעולם לא נמנעו מלהתחתן אלו עם אלו, או מלהשתמש בכלים ובמאכלים של הבית השני: "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי... לא נמנעו עושים טהרות אלו על גבי אלו".^[5] הם נהגו בשקיפות מלאה, הודיעו זה לזה על מקרי ספק הלכתיים, וסמכו על יושרתם המוסרית של חבריהם.^[5] דוגמה מובהקת לקשר משפחתי זה היא דמותו של רבי אליעזר הגדול, מראשי בית שמאי, שהיה נשוי לאימא שלום, בת משפחת הנשיאות של בית הלל.^[5]

יתרה מכך, הדינמיקה ההלכתית לא הייתה חד-סטרית; המקורות מציגים מקרים שונים שבהם חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי לאחר שהשתכנעו מצדקת טיעוניהם.^{[1, 5]} דוגמה לכך מובאת במסכת יבמות (פרק ט"ו, משנה ג') לגבי אישה שבאה ממדינת הים והעידה כי בעלה נפטר.^[1]

בתחילה סברו בית הלל כי אין להסתמך על עדותה הבלעדית אלא אם כן באה מאזור הקציר בלבד, אולם לאחר שהציגו בפניהם בית שמאי את נוסח הכתובה של האישה ("שאם תינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי"), חזרו בית הלל להורות לחלוטין כדברי בית שמאי והתירו לה להינשא או להתייבם על סמך עדותה בכל מקום.^[1]

ההכרעה הסופית והמלאה כדעת בית הלל התקבלה רק דורות לאחר מכן.^[5] התלמוד הירושלמי מתאר אירוע דרמטי שבו הוביל בבא בן בוטא – שהיה מתלמידי בית שמאי המובהקים אך הכיר בצורך להשכין שלום ולהכריע כבית הלל – להבאת 3,000 כבשים שנבדקו ממום להר הבית, והכריז כי כל מי שרוצה להקריב קורבן רשאי לסמוך עליו כדעת בית הלל.^[5] באותו מעמד ציבורי מרשים נשבר כוחם של בית שמאי בנושא זה, וההלכה נקבעה כבית הלל באופן סופי שאינו ניתן לערעור.^[5]

עם חורבן בית שני וכישלון המרד הגדול, שבו נהרגו רבים מחכמי בית שמאי שהיו מזוהים עם הפלג הקנאי והלוחם, דעך כוחה של האסכולה השמאית בסנהדרין.^{[2, 5]} בתקופת נשיאותו של רבן גמליאל עוד נותרו חכמים בודדים מבית שמאי (כמו רבי אליעזר), אך בדורו של רבי עקיבא הפכה שיטת בית הלל לשיטה הרווחת והבלעדית בעם ישראל.^[5]

המעמד האסכטולוגי של הלכת בית שמאי לעתיד לבוא

אחת המסורות המרתקות והעמוקות ביותר במחשבת הקבלה והחסידות עוסקת במעמדה העתידי של הלכת בית שמאי בעידן המשיחי.^{[16, 17]} על פי תורתו של האר"י הקדוש (מפי אליהו הנביא) ובספרי החסידות והשקביה, לעתיד לבוא יסכימו הכל כי ההלכה למעשה תיקבע כדעת בית שמאי, בניגוד מוחלט לפסיקה הרווחת כיום כבית הלל.^{[16, 17]}

הסבר עמוק זה מבוסס על הניתוח המטאפיזי של ספירות הקדושה העליונות והתפתחותו הרוחנית של העולם ^{[11, 16]}:

• בעולם הזה (עידן התיקון והצמצום): העולם הנוכחי פגום, מוגבל ומלא בקליפות וביצר הרע.^{[11, 16]} במציאות חלשה זו, בני האדם אינם מסוגלים לעמוד בדרישות האמת המוחלטות והנוקשות של מידת הדין והגבורה המאפיינות את נשמת שמאי.^{[11, 16]} לפיכך, הנהגת העולם כיום פועלת על פי מידת החסד וההתפשטות של בית הלל, המלמדת זכות, מקלה, מתירה ומאפשרת למציאות המורכבת לשרוד ולהיכלל בקדושה.^{[11, 16]}
• לעתיד לבוא (עידן השלמות והגאולה): היצר הרע יתבטל לחלוטין מן העולם, והמציאות כולה תזדכך ותעלה למדרגה רוחנית עליונה שבה לא יהיה עוד צורך בהקלות ובהתרות של מידת החסד.^{[11, 16]} בעידן זה, תוכל האנושות להכיל וליישם באופן מושלם את אור האמת הצרוף והבלתי מתפשר של ספירת הגבורה ומידת הדין של בית שמאי, מבלי שהדבר יוביל לחורבן או לשבירת הכלים.^{[11, 16]}

מבחינה הלכתית ומשפטית, שינוי זה אינו מהווה פגיעה בחוקי התורה הנצחיים.^[17] הרבי מליובאוויטש מסביר כי לעתיד לבוא, עם הקמתה מחדש של הסנהדרין הגדולה, ישבו חברי הסנהדרין (שיהיו במדרגה שכלית ורוחנית גבוהה בהרבה מדורות קודמים) וידונו מחדש בכל המחלוקות העתיקות.^[17]

מתוך חוכמתם הגדולה, יבינו החכמים את עומק סברותיהם של בית שמאי, יסכימו עמן פה אחד, ויפסקו את ההלכה כמותם לראשונה בהיסטוריה.^[17] עם זאת, מדגישים פוסקי ההלכה כי עד אשר יבוא אליהו הנביא ותוקם הסנהדרין בפועל, חל איסור גמור לפסוק כבית שמאי במקומות שנפסקו כבית הלל, והמנסה לנהוג כבית שמאי לחומרא במקום שבו נקבעה הלכה כבית הלל נחשב לחוטא ועבריין הלכתי.^[17]

גיאוגרפיית הקבורה של שמאי הזקן: מסורות וממצאים ארכאולוגיים

שאלת מקום קבורתו המדויק של שמאי הזקן עומדת במרכזן של מסורות רבות וסותרות בספרות עולי הרגל לאורך הדורות, הממוקדות בעיקר בשני אתרים באזור הר מירון, לצד עדות היסטורית מבודדת המצביעה על אזור דלתון.^[2]

מסורת מירון: מערת הלל והלל

המקורות המוקדמים ביותר (החל מסוף המאה ה-11) מזהים את קבורתו של שמאי בתוך מערת הלל הממוקמת במירון, בסמוך למתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי.^{[2, 18]} על פי מסורות אלו, שמאי נטמן באותה מערה יחד עם בר-פלוגתא הגדול שלו הלל הזקן, אשתו של שמאי, וכן תלמידי בית הלל ובית שמאי.^{[2, 18]}

לפני המאה ה-16 ועליית מגורשי ספרד, נחשבה מערת הלל ושמאי לאתר המרכזי והחשוב ביותר במירון, ורק בהשפעת ספר הזוהר ועליית תורת הקבלה עבר מרכז החשיבות של עולי הרגל למתחם קבר הרשב"י הסמוך.^[18]

מסורת חורבת שמע: המאוזוליאום ומערת הכוכים

מנגד, מסורת מאוחרת וחזקה יותר מזהה את קברו של שמאי בראש ההר שממול למירון – באתר הארכאולוגי המכונה חורבת שמע.^{[2, 19, 20]} בחורבת שמע נחשפו שרידים עשירים של יישוב יהודי עתיק מתקופת המשנה והתלמוד, הכוללים בית כנסת עתיק שחרב ונבנה מחדש מספר פעמים, מקווה טהרה, בתי בד ורובעי מגורים.^{[20, 21, 22]}

באתר זה קיימות מספר נקודות ציון המיוחסות לשמאי ולמשפחתו:

• המאוזוליאום (סלע המעוברת): מבנה אבן ענק, דו-קומתי ומרשים הניצב על שביל ישראל.^{[19, 20, 21, 23]} בקומתו הראשונה מצויות גומחות קבורה וארונות אבן גדולים הדומים לשתי אמבטיות.^{[19, 20]} על פי מסורת עממית עתיקה, המבנה מכונה "סלע המעוברת" משום שכלתו של שמאי ילדה שם ונפטרה בלידתה, ונטמנה במקום יחד עם שמאי הזקן ואשתו.^{[3, 19, 20]} עם זאת, חפירות ארכאולוגיות מודרניות קובעות כי הייחוס הישיר של המאוזוליאום לשמאי אינו נכון מבחינה מדעית, שכן מדובר במבנה קבורה רומי טיפוסי השונה לחלוטין מאופי הקבורה היהודי המקובל באותה תקופה.^[20]
• מערת י"ב הכוכים: ממש מאחורי מבנה המאוזוליאום ומפלס אחד מתחתיו, נמצאת מערת קבורה יהודית גדולה החצובה בסלע ובה 12 כוכים (ועוד שני כוכים בפתח המערה).^{[2, 19]} חוקרים מעריכים כי המאוזוליאום העליון נבנה בתקופה הרומית כדי לסמן את מקומה של מערת הקבורה היהודית האמיתית שמתחתיו, ובה ככל הנראה אכן נטמנו שמאי הזקן, אשתו ובני משפחתו.^{[2, 19]} סביב היישוב העתיק נחשפו 31 מערות קבורה יהודיות נוספות, המעידות על בית קברות יהודי גדול באזור.^[20]
• מערת תלמידי שמאי: באמצע העלייה לראש ההר ממוקמת מערה נוספת המכילה 11 או 12 כוכים נמוכים וחרבים, המזוהה כמקום קבורתם של תלמידי שמאי הזקן.^{[2, 20]} לפי מסורת זו, שמאי עצמו היה קבור במרכז המערה מתחת לגל אבנים גדול שפונה ואינו קיים כיום.^[2]

עדות הר דלתון

בניגוד מוחלט למסורות המירוניות, קיימת עדות היסטורית ייחודית ב"מגילת אביתר" (כתב יד עתיק מגניזת קהיר שנכתב על ידי רב אביתר גאון), המצביעה על קבורתו של שמאי באזור הר דלתון.^[2] המגילה מתארת מסע קבורה של חכם לדלתון ומציינת: "ויקבר בראש ההר אצל ר' יוסי הגלילי. וסביביו יונתן בן עוזיאל והלל ושמאי ואלעזר בן ערך ואלעזר בן עזריה...".^[2]

חוקרי גיאוגרפיה מקראית מסבירים כי במונח "וסביביו" לא התכוון רב אביתר גאון להר דלתון עצמו כאתר קבורה פיזי של כולם, אלא לאזור הגיאוגרפי הרחב והמקיף של הגליל העליון באותו מחוז, הכולל את עמוקה (קבר יונתן בן עוזיאל), עלמה (קברי רבי אלעזר בן ערך ורבי אלעזר בן עזריה) ומירון (קברי הלל ושמאי).^[2]