הרב צבי יהודה הכהן קוק

הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) עומד כאחת הדמויות המשפיעות והמכוננות ביותר בעיצובו של הזרם הציוני-דתי במדינת ישראל ובשידוד המערכות הפוליטי והחברתי של החברה הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים ^{[cite: 1]}. כבנו יחידו ותלמידו המובהק של אביו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), שימש הרצי"ה גשר היסטורי ותיאולוגי שתרגם את ההגות המטפיזית, הפואטית והעמוקה של אביו לשפת מעשה קונקרטית, פוליטית, חלוצית והתיישבותית ^{[cite: 2, 3, 4]}. הגותו אינה רק המשך ישיר של משנת אביו, אלא היא מהווה פיתוח דיאלקטי ייחודי שהתאים את התיאוריה המשיחית למציאות הממשית של מדינה ריבונית הנושאת צבא, מוסדות שלטון וגבולות גאוגרפיים ^{[cite: 5, 6, 7]}. ניתוח מעמיק של פועלו ומשנתו חושף כיצד הפך הרצי"ה את הציונות הדתית מתנועה המבקשת להשתלב במפעל הציוני החילוני, לכוח חלוצי בעל ביטחון עצמי משיחי השואף להנהיג את תהליכי הגאולה בארץ ישראל ^{[cite: 1, 3]}.

פרק א: תחנות חיים ותהליכי התעצמות רוחנית

הרב צבי יהודה קוק נולד בחג הפסח, ט"ו בניסן ה'תרנ"א (22 באפריל 1891), בעיירה ז'יימליס שבפלך קובנא, אז בתחומי האימפריה הרוסית וכיום בליטא ^{[cite: 1, 3]}. אמו, הרבנית רייזא-רבקה, הייתה בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים, שעל שמו נקרא הרצי"ה ^{[cite: 1]}. בשנת ה'תרנ"ו (1896) עברה המשפחה לבויסק בעקבות מינוי האב לרב העיר, ושם רכש הנער את יסודות לימודו אצל רבנים מקומיים כגון הרב ראובן גוטפריד ידידיה והרב בנימין מנשה לוין, לצד לימודי מקרא אצל הרב משה זיידל ולימודי רוסית פרטיים ^{[cite: 1, 4]}. עם זאת, המדריך והמשפיע העיקרי על עיצוב אישיותו היה אביו, אשר הגדיר אותו כמעט כיחיד המצליח לרדת לסוף דעתו ולהקשיב לשיח נשמתו ^{[cite: 1, 8]}.

עם עליית המשפחה לארץ ישראל בכ"ח באייר ה'תרס"ד (1904) בעקבות מינוי הראי"ה לרבה של יפו והמושבות, החל הרצי"ה להשתלב ביצירה התורנית המקומית ^{[cite: 1, 4]}. הוא למד תקופה קצרה בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה בירושלים אצל הרב זרח אפרים אפשטיין, ולאחר מכן שב ליפו ונטל חלק פעיל בייסוד הישיבה המקומית בבניין "שערי תורה" בשנת ה'תרס"ט (1909) ^{[cite: 1, 4]}. ביפו סייע לרב יעקב משה חרל"פ בעריכת ספרו "צבי לצדיק" וגייס לישיבה תלמידים מצטיינים, ובהם הלל פרלמן, אשר נודע לימים כדמות המסתורית "מר שושני" ^{[cite: 1, 9]}.

בחיפושו אחר פינה שקטה ללימוד תורה ללא הפרעות ציבוריות, למד הרצי"ה תקופה קצרה בישיבת "פורת יוסף" ^{[cite: 4]}. בשנת ה'תרע"ד (1914), בעצתו של הרב בנימין מנשה לוין, נסע לעיר הלברשטט שבגרמניה, שם שילב לימודי קודש עם הרחבת השכלתו הכללית במדע וברוח ^{[cite: 4, 9]}. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאסר בגרמניה כנתין של מדינת אויב (רוסיה), ורק לאחר מאמצים מרובים שוחרר והצטרף לאביו בשווייץ הניטרלית ^{[cite: 4]}. שנים אלו בשווייץ היוו תקופה פורייה שבה למד עם אביו את "כל התורה כולה" כפי שהגדיר זאת בעצמו ^{[cite: 3]}.

לאחר המלחמה שב לארץ ישראל בשנת ה'תר"ו (1920) והחל ללמד בתלמוד תורה "נצח ישראל" בפתח תקווה, מוסד שהוקם כאלטרנטיבה דתית מודרנית לחינוך החילוני בראשות הרב משה אוירבך ^{[cite: 4]}. בשנת ה'תרפ"ב (1922) נשא בוורשה את חוה לאה הוטנר, אישה משכילה ופעילה בשדה החינוך היהודי בפולין ^{[cite: 4]}. חייהם המשותפים נמשכו 22 שנים ללא ילדים, ועם פטירתה ממחלה בז' בשבט ה'תש"ד (1944), גזר על עצמו הרצי"ה חיי בדידות וצניעות קיצונית בביתו שברחוב עובדיה בירושלים במשך כארבעים שנה, בעודו מקדיש את כל חיוניותו להנהגת ישיבת "מרכז הרב" שנוסדה בשנת ה'תרפ"ג (1923) ^{[cite: 1, 4]}.

פרק ב: המפעל ההרמנויטי – עריכת כתבי הראי"ה ככינון תיאולוגי

תרומתו המחקרית והתורנית הגדולה ביותר של הרצי"ה, שקדמה לפעילותו הפוליטית המאוחרת, הייתה מפעל עריכת כתבי אביו ^{[cite: 3, 10]}. מלאכה זו לא הייתה טכנית באופיה, אלא היוותה מעשה יצירתי, פרשני ומבנה מן המעלה הראשונה ^{[cite: 10, 11]}. הראי"ה קוק כתב את הגיגיו ביומנים אישיים סוערים, בפנקסים ובקבצים שנכתבו מתוך השראה נבואית, ללא סדר שיטתי או חלוקה נושאית מוגדרת ^{[cite: 12, 13]}. הרצי"ה, לצדו של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), קיבל על עצמו לארגן, למיין, לקטוע ולנסח מחדש פסקאות אלו לכדי שיטה תיאולוגית שלמה ^{[cite: 10, 14]}.

על פי מחקריו של החוקר יוסף אביבי בספרו "קבלת הראי"ה", משנתו של הראי"ה כתובה בשפת כינויים של המקובלים, כאשר מילים נשגבות ומליציות משמשות למעשה כינויים סמויים לספירות אלוהיות ולמהלכים אציליים ^{[cite: 12, 15, 16]}. הרצי"ה היה מן היחידים שהחזיקו במפתח לפענוח שפה זו, ובעריכתו העניק למאמרים ולספרים את המבנה השיטתי שלהם ^{[cite: 11, 12]}. דוגמה בולטת להתערבותו העריכתית המתוחכמת של הרצי"ה מצויה במבוא לספר "שבת הארץ" העוסק בהלכות שמיטה ^{[cite: 10, 11]}. השוואת כתב היד המקורי לטקסט המודפס מגלה כי הרצי"ה חילק את החיבור המקורי לעשרות מקטעים נפרדים, סידר אותם מחדש בסדר שונה לחלוטין ויצר מבנה רעיוני חדש שתרם לקריאותו של החיבור ^{[cite: 11]}. הראי"ה עצמו היה מודע להתערבות עריכתית זו ואישר אותה בחייו ^{[cite: 11]}.

הרצי"ה ראה חשיבות אסטרטגית בהדפסת כתביו ההלכתיים של אביו לפני פרסום כתביו המחשבתיים, וזאת כדי לבסס את סמכותו ההלכתית של הראי"ה כפוסק הלכה מהשורה הראשונה בעולם החרדי והדתי ^{[cite: 10]}. הוא ערך והוציא לאור את ספרי השו"ת המרכזיים של אביו: "משפט כהן", "דעת כהן", "עזרת כהן" ו"אורח משפט" ^{[cite: 10]}. מפעל עריכה זה כלל גם את עריכת סידור התפילה "עולת ראי"ה", שבו שילב הרצי"ה קטעים הלכתיים שסיכם לצד פירושים של אביו שנדלו מתוך חיבורים אחרים כגון "עין אי"ה" למסכת ברכות ושבת ^{[cite: 17, 18, 19]}.

מפעל עריכה אינטנסיבי זה ספג לימים ביקורת עם פרסומם של "שמונה קבצים" המקוריים ללא עריכה החל משנות התשעים, דבר שעורר פולמוס עמוק בקרב תלמידי הרצי"ה שטענו כי יש לדבוק אך ורק בגרסה שערכו רבם והרב הנזיר ^{[cite: 10, 13]}.

פרק ג: משנה תיאולוגית-פוליטית: המדינה, הגאולה ופולמוס המשיחיות

גרעין משנתו של הרצי"ה טמון בהענקת מעמד תיאולוגי מוחלט למדינת ישראל הריאלית ^{[cite: 5]}. בעוד שהראי"ה ראה במדינה רעיון נשגב, יישם בנו תפיסה זו על המציאות המורכבת של המדינה החילונית ^{[cite: 5, 20]}. הרצי"ה ראה במדינה את התגשמות חזון הנביאים ואת "קץ המגולה" עליו דיברו חז"ל במסכת סנהדרין (צ"ח ע"ב) ביחס לפריחתה של ארץ ישראל ^{[cite: 6]}.

משנה זו פותחה בין השאר מתוך התמודדויות פולמוסיות סוערות מול דעות מנוגדות ^{[cite: 21, 22]}. מאמר מפתח בהבנת משנתו הוא "התורה והגאולה", שנכתב כתגובה ישירה למאמר פובליציסטי של ד"ר ישעיהו (איזק) קרליבך משנת תרצ"ב (1932) ^{[cite: 22]}. קרליבך טען כי המשיחיות היהודית ההיסטורית היא תנועה אנרכיסטית המבקשת לבטל את סמכות המצוות וההלכה (בהתבסס על מאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא") ^{[cite: 22]}. הרצי"ה פרסם את תגובתו באיחור של שלוש עשרה שנים, בשנת ה'תש"ה (1945) בעיתון "הצופה", כשבתווך שולבו התייחסויותיו לשואה שהתרחשה באירופה ^{[cite: 22]}. במאמרו ביצע הרצי"ה הבחנה ברורה: המשיחיות היהודית אינה מנתקת עצמה מן ההלכה, אלא היא הכוח המניע את קיומה הלאומי של האומה בארצה, והמצוות אינן בטלות אלא מתעלות למדרגה קולקטיבית שלמה יותר ^{[cite: 22, 23]}.

נושא מרכזי נוסף שבו התעמת הרצי"ה עם מגמות אידאולוגיות בתוך הציונות הדתית היה פולמוס "תורה ועבודה" ^{[cite: 21]}. במאמרו "על התורה ועל העבודה", שנכתב לכבוד ועידת הפועל המזרחי בשנת ה'תשי"ג (1952), התמודד הרצי"ה עם שתי גישות מנוגדות:

• הגישה החרדית המצמצמת: המבקשת להסתגר בד' אמות של הלכה מתוך התעלמות מהבניין הלאומי והמעשי של המדינה ^{[cite: 21]}.
• הגישה המגזרית-חילונית למחצה: שרווחה אצל חלק מחברי "תורה ועבודה", אשר ראו בשני המושגים הללו ערכים נפרדים ואף סותרים, תוך העמדת העבודה הפיזית כערך העומד בפני עצמו במנותק מהתורה ^{[cite: 21]}.

הרצי"ה דחה את שתי האפשרויות הללו ^{[cite: 21]}. הוא הסביר כי "עבודה" במובנה הרחב כוללת את עבודת ה' בבית המקדש, את המצוות המעשיות, וגם את העבודה הפיזית של בניין האומה ומסגרותיה המדיניות ^{[cite: 21]}. כוחה של העבודה נובע במישרין מכוחה של התורה, והתורה שואפת להתגלות במלוא מרחבי החיים הארציים והלאומיים ^{[cite: 21]}. כדי לבסס את השוויון המהותי שבין התורה לאומה, ציטט הרצי"ה את דברי רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות", תוך שהוא מדייק בלשון הספר: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" – בלשון רבים, המכוונת הן לתורה שבכתב והן לתורה שבעל פה, המלווה את האומה בכל שלבי התפתחותה ההיסטורית ^{[cite: 21]}.

פרק ד: צבא, שלמות הארץ והדיאלקטיקה של הממלכתיות

השלכה מעשית של קדושת המדינה במשנת הרצי"ה היא היחס המקודש לצבא הגנה לישראל ^{[cite: 7]}. הרצי"ה פיתח גישה מהפכנית הרואה בשירות הצבאי ובנשיאת הנשק עבודת קודש ממש, המעלה את השכינה ^{[cite: 7]}. הוא ביסס עמדה זו על דברי הרמב"ן לפיהם מצוות ירושת הארץ מחייבת ריבונות יהודית קבועה "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" ^{[cite: 7, 24]}.

כל הכלים המשרתים את המטרה הזו – טנקים, רובים ומדים – מחזיקים בקדושת מכשירים של מצווה כלל-ישראלית ^{[cite: 7]}. משום כך, שלל הרצי"ה את המושג "פטור" לבחורי ישיבות וראה בהסדר גיוסם רק "דחיית שירות" לטובת חיזוק מבצרי הרוח של האומה, שהם מנוע המורל של המדינה כולה ^{[cite: 4, 7]}.

הדינמיקה הזו הגיעה לשיאה הדרמטי בליל יום העצמאות ה'תשכ"ז (1967), שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים ^{[cite: 6]}. בדרשתו המפורסמת, שנודעה כ"מזמור י"ט של מדינת ישראל", זעק הרצי"ה על קריעתם של חבלי הארץ ההיסטוריים – חברון, שכם, יריחו ועבר הירדן – ועל קיומה של נבואת יואל "ואת ארצי חילקו" ^{[cite: 6, 25]}. כאשר חבלי ארץ אלו שוחררו שבועות ספורים לאחר מכן במלחמה, חוו תלמידיו חוויה משיחית עמוקה שאיששה את נבואת רבם והולידה את תנועת "גוש אמונים" בשנת ה'תשל"ד (1974) ^{[cite: 5, 6, 28]}.

מפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון, חבל עזה והגולן זכה לרוח גבית חזקה במיוחד עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין ותנועת הליכוד בשנת ה'תשל"ז (1977), אירוע שהעניק תנופה חסרת תקדים להקמת יישובים חדשים בהנחייתו הרוחנית הישירה של הרצי"ה ^{[cite: 8]}. במקביל, ניסח הרצי"ה עמדה שללנית ונוקשה נגד כל יוזמה לויתור טריטוריאלי ^{[cite: 26, 28]}. בכרוז "גילוי דעת" שפרסם בסיון ה'תשל"ה (1975), קבע כי עקירת מצוות יישוב הארץ היא בגדר "יהרג ואל יעבור", וכי ממשלה המוכנה לפנות יישובים או להסתמך על תמיכת מפלגות ערביות בקואליציה מחללת את השם ואינה ראויה להיקרא ממשלה נורמלית ^{[cite: 26, 27]}.

פרק ה: חינוך, הנהגה ציבורית והקמת המפעל המוסדי

מנהיגותו הציבורית של הרצי"ה נשענה על שינוי המבנה הסוציולוגי של ישיבת "מרכז הרב" והפיכתה ללב הפועם של הציונות הדתית ^{[cite: 1, 3]}. המהפך התרחש עם הגעתם של חברי גרעין גחל"ת (גרעין חלוצי לומדי תורה), בני שבט "איתנים" של תנועת בני עקיבא (ובהם הרב צפניה דרורי והרב חיים דרוקמן) ^{[cite: 29, 30]}. צעירים אלו שאפו לחזק את הצד התורני בתנועה, להפסיק את הריקודים המעורבים ולהעצים את לימוד התורה כערך עליון המשתלב עם מפעל ההתיישבות ^{[cite: 29]}. הם ראו ברצי"ה את מורם ורבם המובהק, והוא מצדו הפך אותם לדור המנהיגים הבא של הציונות הדתית ^{[cite: 1, 30]}.

בפעילותו האזרחית גילה הרצי"ה מעורבות ישירה במאבקים לאומיים:

• סיוע למחתרות: עודד את תלמידיו שהצטרפו למחתרות האצ"ל והלח"י נגד המנדט הבריטי ^{[cite: 1]}.
• שירות ביטחוני אזרחי: במהלך מלחמת העצמאות התנדב לשירות ב"משמר העם" בירושלים וסייע בבניית ביצורים ^{[cite: 1]}.
• מעורבות פוליטית: הציב עצמו במקום ה-119 הסמלי ברשימת "הפועל המזרחי" בבחירות לכנסת השנייה בשנת 1951 ^{[cite: 1]}.
• מאבקים בינלאומיים: הוביל את המאבק הציבורי למען פתיחת שערי ברית המועצות לעליית יהודים ^{[cite: 1]}.

בענייני הלכה הציג הרצי"ה עמדות שמרניות וממלכתיות כאחד ^{[cite: 1]}. הוא אסר את העלייה להר הבית מטעמי טומאה, תמך באדיקות במפעל "היתר המכירה" של אביו בשנת השמיטה, והתנגד לגיוס נשים לצה"ל, תוך שהוא מכוון אותן לעשייה לאומית במסגרת השירות הלאומי-אזרחי ^{[cite: 1, 31]}.

לאחר פטירתו בשנת ה'תשמ"ב (1982), הוקם לזכרו מכון הרב צבי יהודה (מכון הרצי"ה) על יד ישיבת מרכז הרב, בראשות הרב בן ציון שפירא ובנשיאות ראש הישיבה הרב יעקב שפירא ^{[cite: 19]}. המכון שקד על הוצאה לאור שיטתית של כתבי יד רבים של הראי"ה והרצי"ה, לצד תיעוד וסיכום שיעוריו הרבים ^{[cite: 19, 32]}.

פרק ו: סיכום ומסקנות

הרב צבי יהודה הכהן קוק לא היה רק משמר המורשת של אביו הגדול, אלא פילוסוף מעשי ומנהיג פוליטי שעיצב מחדש את הציונות הדתית והפך אותה לכוח מוביל ודומיננטי בהיסטוריה של מדינת ישראל ^{[cite: 1, 3, 5]}. דרכו התאפיינה ביכולת מרשימה לשלב בין שני קטבים: מצד אחד, קנאות הלכתית בלתי מתפשרת על שלמות הארץ, הגדרת גבולותיה הפיזיים והלכותיה הציבוריות; ומצד שני, אהבה עמוקה, סבלנות ורגישות מוסרית יוצאת דופן כלפי הציבור החילוני ובוני המדינה באשר הם ^{[cite: 1, 9, 26]}.

מפעל חייו המורכב – החל מעריכתם המדעית וההרמנוייטית של כתבי הראי"ה, דרך הפיכת ישיבת "מרכז הרב" למוקד משיכה לחלוצי בני עקיבא, ועד להנהגת תנועת "גוש אמונים" – יצר את התשתית התיאולוגית והמעשית שמתוכה צומח עולם התורה של ארץ ישראל עד עצם היום הזה ^{[cite: 1, 3, 30]}. מורשתו הכתובה והמוסדית ממשיכה לשמש מוקד של דיונים ופולמוסים סוערים, ומדגישה את מקומו המרכזי כאדריכל הרוחני של דור הגאולה והתחייה הלאומית ^{[cite: 3, 10, 35]}.