רבי משה חגיז

שורשים משפחתיים, שנות הגידול והמעבר לגולה

רבי משה חגיז (ה'תל"ב, 1672 – סביב שנת ה'תק"י, 1750), המוכר בספרות התורנית בראשי התיבות המני"ח (משה בן יעקב חגיז, כאשר האות נ' סופית מייצגת את המילה הערבית "אבן" שפירושה בן), מייצג את אחת הדמויות המרתקות והסוערות ביותר בהנהגה היהודית של ראשית העת החדשה.^{[1, 2, 3]} חגיז נולד בירושלים למשפחת חכמים מיוחסת.^{[1, 2]} אביו, רבי ישראל יעקב חגיז, היה מגדולי רבני ירושלים, ראש ישיבת "בית יעקב" ומראשוני הלוחמים בשבתי צבי, נגדו אף הוציא חרם מפורש בשנת ה'תכ"ו (1666).^{[1, 2]} מות האב כאשר היה משה כבן שלוש שנים בלבד קטע את הגידול המשותף, והילד עבר לחינוכו וחסותו של אבי אמו, רבי משה גאלנטי, שהיה רבה של ירושלים והראשון לציון הראשון.^{[2, 4]} חגיז למד אצל סבו בישיבת "בית יעקב" שייסד אביו, וספג ממנו את תשתית לימודו ההלכתי.^[2] השפעה רוחנית מכרעת נוספת קיבל ממורו המובהק, רבי אברהם יצחקי, שהיה מראשי הלוחמים בשבתאות לאחר התאסלמותו של שבתי צבי.^[1] דרך קשרי נישואין לבת המקובל רבי רפאל מרדכי מלכי, הפך חגיז גם לגיסו של בעל "פרי חדש", רבי חזקיה די סילווה, ובכך התברג בליבה של העילית הלמדנית והמקובלת של ירושלים.^[1]

פטירתו של רבי משה גאלנטי בשנת ה'תמ"ט (1689) הותירה את חגיז הצעיר ללא תומך כלכלי ומוסדי בירושלים.^[2] מציאות זו אילצה אותו לצאת מארץ ישראל כשד"ר (שליח דרבנן) לאיטליה ומשם לאמשטרדם.^[2] שליחות זו, שהחלה כחובה כלכלית זמנית, הפכה למסע חיים ממושך בגולה.^[2] חגיז, שלא היו לו ילדים, העתיק את מרכז פעילותו לעיר אלטונה שבגרמניה, שבה התגורר ופעל עד לשנת ה'תצ"ח (1738).^[1] בשנותיו האחרונות שב לארץ ישראל, התיישב תחילה בצידון ולאחר מכן בצפת ובביירות, שבהן נפטר בגיל גבורות.^{[1, 2]} נדודיו בין המזרח העות'מאני למערב האירופי העניקו לו נקודת מבט גלובלית ייחודית, שהשפיעה על אופי כתיבתו ועל שיטות המאבק שלו.^{[1, 2]}

מפעל הספרים של המני"ח: הלכה, ארץ ישראל והגנה על המסורת

חיבוריו התורניים של רבי משה חגיז מקיפים סוגות מגוונות, ומשקפים את עולמו האינטלקטואלי העשיר, הנע בין דקדוק הלכתי קפדני לבין הגות מוסרית ואידאולוגיה ציונית מוקדמת.^{[2, 4]} כתיבתו נעה בין פנייה לקהל הלמדנים לבין ניסיונות להגיע לתפוצה רחבה ככל הניתן בקצוות תבל.^{[1, 4]}

אחד מחיבוריו הבולטים ביותר הוא ספר שפת אמת, שנדפס לראשונה באמשטרדם בשנת ה'תס"ז (1707).^{[2, 4]} חיבור ייחודי זה מוקדש כולו למעלתה וקדושתה של ארץ ישראל, תוך הדגשת הזכות והחובה ההלכתית לישב בה.^[4] הספר משקף מודעות חברתית ופוליטית גבוהה; הוא מורכב ממאמרים ודרושים המנתחים מדוע נבדלה ארץ ישראל מארצות אחרות, ובראשו מופיעה הקדמה דו-לשונית בעברית ובפורטוגזית.^[4] הבחירה בשפה הפורטוגזית לא הייתה מקרית, אלא כוונה ישירות לעבר קהילת האנוסים השבים ליהדות באמשטרדם ובמערב אירופה, במטרה לחזק את זיקתם לארץ האבות ולעורר תמיכה כלכלית ומוסרית ביישוב הירושלמי הישן.^{[2, 4]}

לצד עיסוקו בארץ ישראל, העמיד חגיז שורה של חיבורים הלכתיים קלאסיים.^{[1, 2]} ספרו שו"ת שתי הלחם וספרו משנת חכמים נדפסו שניהם לראשונה בוונדסבק בשנת ה'תצ"ג (1733).^[2] שם הספר שו"ת שתי הלחם מתכתב עם קורבן מנחת הציבור הייחודי של חג השבועות בבית המקדש, שהיה עשוי חמץ ונאפה מחיטים חדשות שגדלו בארץ ישראל.^[5] בחירתו של חגיז בשם זה לחיבור השאלות והתשובות שלו רומזת על השילוב והסינתזה הנדרשים בעיניו בין המרכז התורני של ארץ ישראל לזה של הגולה, ובין מימד ההלכה למימד האמונה.^{[2, 4]} ספרו משנת חכמים עוסק בארבעים ושמונה הקניינים שבהם התורה נקנית, והוא מהווה מניפסט חינוכי המתווה את הדרך הראויה לעיצוב אישיותו של תלמיד החכם.^[2] הספר זכה לתפוצה נרחבת ולמהדורות חוזרות, ובהן מהדורת טשערנוביץ (תרכ"ד, 1864) שנדפסה עם הסכמותיהם הנלהבות של גדולי החסידות כדוגמת ה"דברי חיים" מצאנז ורבי יצחק אייזיק מקומרנא, ואף זכתה להערכה רבה מצד דמויות ירושלמיות מאוחרות כדוגמת "רב האסירים" רבי אריה לוין.^[6]

חגיז ראה חשיבות עצומה גם בשימור מורשתו התורנית של אביו.^[3] הוא ערך והוציא לאור את ספר השאלות והתשובות של אביו, הלכות קטנות, והוסיף לו הגהות והרחבות נרחבות משלו תחת הכותרת "אמר המניח".^[3] פעולה זו משרטטת קו ברור של המשכיות שושלתית והעברת הסמכות הרבנית מאב לבן, תוך הדגשת מחויבותו של הבן לביצור מעמד הפסיקה המשפחתי.^{[1, 3]}

המערכה הבינלאומית נגד הכת השבתאית וגרורותיה

עוצמתו המרכזית של רבי משה חגיז באה לידי ביטוי כפולמוסן ציבורי ומגן נחרץ על סמכותה ההלכתית של הרבנות מפני שחיקה.^[1] חגיז, שחונך בצל המאבק הירושלמי בשבתאות, זיהה את התנועה השבתאית לא רק כטעות תיאולוגית, אלא כסרטן חברתי המאיים לפרק את המבנה הקהילתי של העם היהודי.^[1] עמדה זו הפכה אותו לאחד ממובילי המערכה האנטי-שבתאית במזרח אירופה ובמערבה במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18.^[1]

חלק ניכר ממאמציו הופנה נגד נחמיה חייא חיון (1668–1730 לערך), מנהיג שבתאי בולט שפעל באירופה וביקש להפיץ את תורתו של התיאולוג השבתאי אברהם מיכאל קרדוזו.^[7] חיון ניסה להחדיר את הרעיונות הללו במסווה של קבלה לגיטימית.^[7] חגיז, בשיתוף פעולה עם המקובל רבי יוסף אירגס, יצא למלחמת חורמה בחיון וכינה אותו בלעג "נחש" (משחק מילים ארמי על שמו "חייא" ומשפחתו "חיון" - חיוויא).^[7] חגיז חבר לרבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", במאבק זה.^[4]

במסגרת הפולמוס, הפגין חגיז חשיבה ביקורתית חריפה המשלבת ידע כללי רחב ורטוריקה מעמיקה.^{[1, 8]} הוא ניתח את כתביו של חיון וטען כי מדובר בחיבור המבקש לבטל את כל הדתות כולן.^[8] כדי להמחיש את האבסורד שבתורת חיון, השתמש חגיז בטיעון פסאודו-אנתרופולוגי המראה על היכרותו עם מגמות גיאוגרפיות וגילויים מודרניים של זמנו: הוא קבע כי רעיונותיו של חיון כה משוללי הגיון עד שלא יתקבלו אפילו על דעתם של עובדי השמש והירח באפריקה או באיי הודו המזרחית והמערבית.^[8]

חגיז הבין כי הדרך היחידה למנוע את המשך ההשפעה השבתאית היא מניעת הנגישות למיסטיקה בלתי מבוקרת.^[4] כחלק מתפיסה שמרנית-מגננתית זו, הוא הציע פתרון רדיקלי: להטיל איסור גורף על לימוד הקבלה, הן בארץ ישראל והן בקהילות הגולה, כדי למנוע ממתחזים להשתמש ברזיה של תורת הסוד לצרכים משיחיים כוזבים.^[4]

פולמוס רמח"ל וההתנגדות למשיחיות המחתרתית

המערכה הבולטת השנייה שבה מילא רבי משה חגיז תפקיד היסטורי מכריע הייתה הפולמוס הגדול סביב דמותו של המקובל הצעיר מפדובה, רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל).^{[1, 9]} חגיז, שפעל אז ממושבו באלטונה, היה הראשון שהצית את אש המחלוקת באמצעות מכתב אזהרה ששלח לרבני איטליה, ובכך הפך למניע המרכזי של הרדיפה נגד רמח"ל.^{[4, 9]}

חגיז ושותפיו למאבק, בהם רבני ונציה ורבי יעקב עמדין, זיהו בפעילותו הרוחנית של רמח"ל סכנה קיומית מדרגה ראשונה.^{[4, 9]} רמח"ל עסק בפעילות אשכולוגית מעשית וניסה לקרב את הגאולה, ותלמידיו ראו בו דמות בעלת זיקה משיחית.^[9] זיקה זו הוכחה בעיני המתנגדים באמצעות מכתב שנחשף מתלמידי הרמח"ל, שבו תוארו גילויים על-טבעיים.^[9] בלב הטראומה הפוסט-שבתאית של המאה ה-18, חגיז פירש את הנהגותיו של רמח"ל כהמשך ישיר ומסוכן של המשיחיות השבתאית שחירבה קהילות שלמות דור קודם לכן.^{[1, 9]}

לצד החשש המשיחי, רמח"ל ספג ביקורת קשה מחכמי התקופה על הנהגותיו האישיות ^[9]:

• אי-טבילה במקוואות: רמח"ל נמנע מטבילה במקווה, פרקטיקה קבלית-לוריאנית שכל מקובלי הדור הקפידו עליה באדיקות. הימנעות זו גררה ביקורת נוקבת מצד המקובל רבי יוסף אירגס.^[9]
• גילוח הזקן: רמח"ל נהג לגלח את זקנו, מעשה שנתפס בעיני מקובלי התקופה כסטייה חמורה מן הראוי למורה קבלה, וגרר גינוי תקיף מצידו של רבי יונתן אייבשיץ.^[9]
• האשמות בגאווה: רמח"ל הואשם בגאווה יתרה על כך שניכס לעצמו סמכות רוחנית בלתי אמצעית דרך מגידים שמימיים.^[9]

הלחץ הכבד שהפעילו חגיז ורבני ונציה הוביל להטלת הגבלות חמורות על רמח"ל.^{[1, 9, 10]} רמח"ל אולץ לחתום על שבועה שבה התחייב לחדול מחיבור ספרים מפיו של ה"מגיד" ולהימנע מלימוד קבלה.^[10] רמח"ל עצמו ראה בשבועה זו מעשה שנעשה תחת כפייה קיצונית ולכן חסר תוקף הלכתי אמיתי, אך הקפיד לשמור עליה בקפדנות כדי שלא לתת פתחון פה נוסף לרודפיו.^[10] שבועה זו הובילה לארבע שנים של שקט יחסי, שבהן התרכז רמח"ל בלימוד שגרתי עם תלמידיו וחדל מכתיבת חיבורים מפי המגיד.^[10] חגיז המשיך לעמוד בקשר עם רבי יעקב עמדין ולסייע לו במערכותיו הבאות, מתוך אמונה כי פשרנות בתחום זה תמיט אסון על עם ישראל.^[4]

הפרדוקס האינטלקטואלי: בין קנאות שמרנית לפתיחות מדעית

ההערכה ההיסטורית של רבי משה חגיז מגלה אישיות מורכבת ומלאת סתירות לכאורה. בעוד שבזירה הציבורית הוא נתפס כקנאי דתי קשוח, שלחם ללא פשרות נגד כל סטייה מהנורמה המקובלת וביקש לאסור את לימוד הקבלה ^{[1, 4, 9]}, הרי שבחייו האישיים ובכתביו הפגין פתיחות אינטלקטואלית מפתיעה ויוצאת דופן ביחס לבני דורו.^[1]

הביבליוגרף הנוצרי יוהאן כריסטוף וולף, שהכיר את חגיז באופן אישי במהלך שהותו באלטונה, העיד עליו כי היה אדם רחב אופקים שהבין כמה שפות והיה בעל בקיאות ניכרת בהיסטוריה המודרנית הכללית.^[1] בקיאות זו משתקפת היטב בספרו משנת חכמים (סימנים 627 ו-682).^[1] יתרה מזאת, חגיז לא ראה סתירה בין לימוד התורה לבין רכישת השכלה כללית; בחיבורו משנת חכמים (סימן 114) הוא הגן בגלוי על חשיבות הלימוד של מדעים ולימודי חול, וראה בהם כלי חיוני להרחבת דעתו של האדם ולהבנת העולם.^[1]

ההיבט המפתיע ביותר בפתיחותו המחשבתית של חגיז נוגע ליחסו לספרות הזוהר.^[1] למרות היותו שמרן דתי ומקובל בעצמו, הוא הודה בגלוי בספרו משנת חכמים (סימן 108) כי במהלך הדורות חלו שינויים ונוספו השלמות מאוחרות לטקסט של ספר הזוהר על ידי מעתיקים ומדפיסים.^[1] קביעה ביקורתית זו הקדימה את המחקר ההיסטורי המודרני, והעידה על ראייה מפוכחת ומדעית של תולדות הספרות העברית.^[1]

דואליות זו באישיותו של חגיז השתקפה בהערכות המנוגדות שקיבל מבני דורו; היו שראו בו איש ריב ומדון, פולמוסן תוקפני ואגרסיבי שחיפש מחלוקות, בעוד שאחרים תיארו אותו כמנהיג בעל יראת שמים עמוקה וטהורה, הפועל אך ורק מתוך קנאה כנה לכבוד התורה ולשלמות האומה.^[1]

סיכום ומסקנות

דמותו של רבי משה חגיז, המני"ח, מהווה גשר מרתק בין עולמות תרבותיים וגיאוגרפיים שונים ביהדות של המאה ה-18.^{[1, 2]} משנתו התורנית ופועלו הציבורי מציגים מודל של מנהיגות שאינה מסתגרת, אלא משתמשת בכלים מודרניים ובמודעות גלובלית כדי להגן על עולם ההלכה והמסורת מפני תמורות הזמן.^{[1, 8]}

• לכידות הסמכות הרבנית: חגיז זיהה את הפיזור הגיאוגרפי של הגולה כחולשה, וביקש לנצל את מעמדו כשד"ר וכסופר כדי ליצור רשת קשרים קהילתית שתאחד את עולם התורה תחת סמכות רבנית מרכזית ואחידה.^{[1, 2]}
• השמרנות כתגובה לטראומה: מאבקיו העיקשים בשבתאות (דרך נחמיה חיון) ובמשיחיות (דרך רמח"ל) מוסברים על רקע החרדה הציבורית העמוקה מפני קטסטרופה רוחנית נוספת.^{[1, 9]} חגיז סבר כי מוטב להגביל זמנית את חופש היצירה המיסטי (לימוד הקבלה) מאשר להסתכן בחורבן פנימי של הקהילות.^[4]
• הפרדוקס המודרני: פתיחותו למדעים כלליים, שליטתו בשפות והבנתו ההיסטורית הביקורתית מוכיחות כי המאבק בשבתאות ובסטייה הדתית לא נבע מתוך בורות או פחד מהעולם החיצון.^[1] להפך, חגיז הדגים כי השכלה רחבה יכולה וצריכה לשרת את ההגנה על האורתודוקסיה וההלכה.^[1]

השפעתו לטווח ארוך של חגיז ניכרת בהתקבלותם של ספריו, כגון שו"ת שתי הלחם, שפת אמת ומשנת חכמים, שהמשיכו להידפס ולהילמד בקרב קבוצות מגוונות בעם היהודי – מחסידים במזרח אירופה ועד לרבנים בארץ ישראל – כסמלי מופת של למדנות, מוסר ואהבת הארץ.^{[4, 6]}