רבי אפרים אנקווה

הרב אפרים בן ישראל אלנקווה (המכונה בפי המוני מעריציו בצפון אפריקה פשוט בכינוי המוערך "הרב") מייצג את אחת הדמויות הרב-ממדיות והמשפיעות ביותר בעיצובו מחדש של המרכז הרוחני היהודי במגרב בשלהי המאה ה-14 וראשית המאה ה-15.^{[1, 2, 3]} דמותו של הרב אנקווה משלבת למדנות תלמודית ופילוסופית קלאסית של יהדות ספרד, הגות תאולוגית עמוקה המגשרת בין רציונליזם לקבלה, כישורים מדעיים יוצאי דופן כרופא מומחה, ומנהיגות קהילתית ופוליטית שהקימה מהריסותיה את הקהילה היהודית באלג'יריה בכלל ובעיר תלמסאן בפרט.^{[1, 2, 4, 5]}

הבנת פועלו ומשנתו התורנית דורשת בחינה מעמיקה של הרקע המשפחתי שלו בטולדו, נתיבי מילוטו ושיקומו את הקהילות החרבות בצפון אפריקה, פילוסופיית ההגנה שלו על הרמב"ם בספרו "שער כבוד ה'", שירתו ופיוטיו המביעים רעיונות תאולוגיים וקיומיים, והפולקלור העשיר של הניסים והעלייה לרגל (ההילולא) שהתפתח סביב דמותו וקבועה בזיכרון הקהילתי עד ימינו.^{[1, 3, 6, 7]}

קורות חייו והרקע המשפחתי בספרד

הרב אפרים אנקווה נולד בטולדו שבחבל קסטיליה בספרד, בשנת 1354 (על פי מקורות מסוימים 1359), למשפחת חכמים ומנהיגים עתיקה ומיוחסת אשר התגוררה בעיר לפחות מאז המאה השתים-עשרה.^{[1, 2, 8]} עוצמתה הכלכלית והדתית של המשפחה התבטאה, בין היתר, בכך שהחזיקה בבית כנסת פרטי בטולדו, אשר הוקם על ידי דוד-אביו של הרב אפרים, רבי אברהם בן שמואל, שנרצח בשנת 1341.^[1]

אביו של הרב אפרים היה רבי ישראל אלנקווה (הקדוש), דמות מופת רוחנית ומחברו של החיבור המוסרי וההלכתי המונומנטלי "מנורת המאור".^{[1, 5]} הספר "מנורת המאור", שהתחבר מתוך שאיפה להנגיש את דברי האגדה, המוסר ודרך הארץ להמוני העם, מחולק באופן קטגוריאלי למספר "נרות" (כגון שבעת הנרות הכוללים את אי-רדיפת המותרות, שמירת הלשון, קיום המצוות, תלמוד תורה, דרכי התשובה, דרך ארץ וענווה), והיה לאחד מספרי היסוד של עולם המוסר היהודי.^[9]

בצעירותו למד הרב אפרים תורה מפי אביו, שהחדיר בו את יסודות הלמדנות והמוסר.^{[5, 8]} בהגיעו לגיל שלוש-עשרה, נשלח ללמוד בישיבתו המפורסמת של הר"ן (רבינו ניסים בן ראובן) בג'ירונה, שם קנה שליטה מוחלטת בש"ס ובפוסקים, לצד השכלה רחבה בפילוסופיה יהודית וכללית ובמדעי הרפואה.^{[5, 8]}

תקופת השקט היחסי של יהדות ספרד הגיעה לקצה הטראגי בשנת 1391 (גזירות קנ"א).^{[8, 10]} במהלך הפרעות האכזריות ששטפו את טולדו ושאר ערי ספרד, בחרו אביו של הרב אפרים, רבי ישראל הקדוש, ודודו רבי שלמה, למות על קידוש השם.^{[1, 8]} הם שרפו את עצמם למוות בעודם אוחזים בספר תורה כדי שלא להמיר את דתם.^{[1, 5, 8]} הרב אפרים, שהיה אז כבן שלושים ושבע, היה עד לטבח הנורא שבו נרצחו הוריו ורבים מבני קהילתו (ובהם נכדו של הרא"ש, רבי יהודה בן אשר).^{[2, 5, 8]} באישון לילה עלה בידו להימלט מציפורני הפורעים, והוא נדד לעיר מאלגה שבדרום ספרד, ומשם חצה את מצר גיברלטר אל צפון אפריקה.^{[3, 5, 8]}

שיקום קהילות המגרב וההתיישבות בתלמסאן

בהגיעו למרוקו בשנת 1391, מצא הרב אפרים אנקווה קהילות יהודיות שרויות במשבר עמוק, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דתית ורוחנית.^{[3, 5, 8]} תלאות הדרך, הרדיפות והעוני הובילו לבורות קשה בקרב המוני היהודים המקומיים, וחלקם אף החלו לאמץ מנהגים סינקרטיים שהושפעו מהסביבה הברברית הלא-יהודית.^[8] הרב אנקווה התיישב תחילה בעיר מרקש והחל לפעול במרץ לשיקום התשתיות הקהילתיות.^{[5, 8]} הוא יזם והקים מוסדות חינוך בסיסיים (חדרים) לילדים, וייסד ישיבות לנערים מתבגרים שבהן לימד תורה, הלכה ומוסר.^{[5, 8]} פעילותו החזירה את קול התורה לבתי הכנסת והפכה סוחרים ובעלי מלאכה פשוטים ללומדי תורה קבועים.^[8]

תהליך היסטורי זה, שבו לקחו חלק חכמים ספרדים נוספים שנמלטו באותה עת לצפון אפריקה – דוגמת הריב"ש (רבי יצחק בר ששת), התשב"ץ (רבי שמעון בר צמח דוראן) ורבי יצחק בונאסטרוק – הפך את אלג'יריה והמגרב כולו למרכז הרוחני והתורני התוסס והחשוב ביותר של העולם היהודי באותה תקופה.^[1]

לאחר תקופת פעילות במרוקו, עקר הרב אנקווה לאלג'יריה והתיישב תחילה באגאדיר, פרבר או כפר קטן הממוקם מחוץ לחומות העיר תלמסאן.^[3] באותה עת, חוקי השלטון המוסלמי המקומי אסרו על יהודים להתגורר בתוך תחומי העיר תלמסאן עצמה.^{[3, 8]} פריצת הדרך ההיסטורית שהביאה להקמת הקהילה היהודית בתוך העיר נבעה ישירות מכישוריו המדעיים של הרב כרופא מומחה.^{[1, 2, 4]}

בתו היחידה של הסולטאן השולט (מבית שושלת בני זיאן, המזוהה במסורת כאבו תאשפין) חלתה במחלה מסתורית וקשה, וכל רופאי הארמון המוסלמים והנוכרים כשלו בניסיונותיהם להציל את חייה.^{[1, 2, 3]} הרב אנקווה הוזמן לארמון, ובשילוב של אבחנה רפואית מדעית ותפילה עמוקה (כאשר המליץ לה להסתפק באכילת תפוח לצד תפילותיו לרפואתה), נרפאה הנסיכה כליל.^{[1, 2, 5]}

כאשר ביקש הסולטאן להעניק לרב אנקווה שכר עצום בזהב, כסף ואבנים טובות, סירב הרב בתוקף לקבלת טובות הנאה אישיות.^{[2, 5]} תחת זאת, הוא ביקש מהמלך לאפשר ליהודים השוכנים באגאדיר, יחד עם עוד מאות משפחות של פליטים יהודים שברחו מחצי האי האיברי ומאזור האיים הבלאריים (למעלה מ-500 משפחות), להיכנס ולהתגורר בבטחה בתוך תחומי העיר תלמסאן.^{[1, 2, 3]}

הסולטאן נענה לבקשתו בשמחה, העניק ליהודים זכויות מגורים, ומינה את הרב אפרים אנקווה לרב הראשי ולמנהיג הרשמי של העיר.^{[2, 3, 8]} הרב מיהר לבנות בית כנסת גדול ומפואר בתוך העיר (הקיים וקרוי על שמו לאורך מאות שנים), וייסד ישיבה גדולה שהפכה למרכז התורני הראשי באזור.^{[2, 3, 5]} מעמדו הפוליטי של הרב בארמון סייע רבות לביסוס האוטונומיה היהודית. אחד מתלמידיו הבולטים, רבי יוסף סספורטס (שנולד בתלמסאן בעשור הראשון של המאה ה-15), מונה בהמשך על ידי המלך לשמש כדיין הרשמי של הקהילה.^[3]

מורשתו הקהילתית של הרב נשמרה גם באמצעות משפחתו ותלמידיו; הוא הותיר אחריו שני בנים, רבי ישראל ורבי יהודה.^{[2, 5]} רבי יהודה התגורר בערים אוראן, מוסטגאנם ובהמשך בתלמסאן, והיה לאבי-חמו של רבי צמח דוראן (בנו של הרשב"ש ונכדו של התשב"ץ), דבר שקשר את משפחת אנקווה בקשרי נישואין לאריות התורה של אלג'יריה באותם ימים.^{[2, 5]} כחמישים שנה לאחר פטירתו של הרב, התיישבה בתלמסאן גם משפחתו של החכם המפורסם רבי אברהם גביזון, עדות להמשך משיכתה של העיר כמרכז תורני מוביל שנוסד על ידי הרב.^[3]

משנתו התורנית בספרו "שער כבוד ה'"

ספרו היחיד של הרב אפרים אנקווה שהגיע לידינו הוא החיבור התאולוגי-פילוסופי "שער כבוד ה'".^[7] הספר נכתב כמענה מפורט לשאלותיו העיוניות של בנו הבכור, רבי ישראל אנקווה, והוא משלב בצורה מתוחכמת פילוסופיה יהודית רציונליסטית, קבלה עיונית, תאולוגיה והבנה דקדוקית ופילולוגית עמוקה ביותר בתרגום אונקלוס.^[7] כתבי היד של החיבור נשמרים בספריית בודליאן המפורסמת באוקספורד.^{[2, 5]}

מטרתו המרכזית והמוצהרת של הספר היא הגנה שיטתית וחסרת פשרות על שיטתו של הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים", מפני ההשגות והביקורות הנוקבות שהטיח בו הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בפירושו לתורה ובחיבורו האסכטולוגי "שער הגמול".^{[7, 10]} הרב אנקווה מעמיד משנה פרשנית עקבית המראה כי השגותיו של הרמב"ן נובעות לעיתים קרובות מאי-הבנה של הכללים המדעיים והתאולוגיים שהנחו את הרמב"ם. שתי הסוגיות המרכזיות הנדונות בספר בהרחבה מגלמות את ליבת המחלוקת שבין הזרם הרציונליסטי לזרם השמרני-קבלי בספרד:

אונקלוס והסרת הגשמה

הרמב"ן הקשה פעמים רבות על עקביותו של אונקלוס הגר בתרגומו לפסוקים המיוחסים לאל, ותהה מדוע במקומות מסוימים תרגם אונקלוס את הפסוקים כפשוטם ובמקומות אחרים נטה לתרגום המרחיק את ההגשמה.^[10] הרב אנקווה מיישב קושיות אלו בצורה מתודית ומבריקה. הוא מראה כי אונקלוס פעל על פי כללים תאולוגיים ודקדוקיים מדויקים להפליא.^[11]

בספר מוסבר כי בכל מקום שבו התורה מייחסת לה' "מקום" פיזי או "מכון" (שעלולים להתפרש בטעות כהגבלת האל בתוך גבולות החומר), אונקלוס מקפיד להוסיף את המילים "בית שכינתיה" (בית שכינתו) כדי ליצור הפרדה קטגורית מוחלטת בין המהות האלוהית הרוחנית לבין המרחב הפיזי.^[11] לדוגמה, הפסוק "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" מתורגם על ידי אונקלוס: "מִבְנֵי בְנֵיתִי בֵּית מַקְדְּשָׁא קֳדָמָךְ אֲתַר מְתַקַּן לְבֵית שְׁכִינְתָךְ".^[11] באופן דומה, הפסוק "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ" מתורגם: "וְאַתְּ תְּקַבֵּל מִן שְׁמַיָּא מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתָךְ", והשאלה המטפיזית "וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" מפורשת על דרך "וְאֵידֵין אֲתַר יְהֵא בֵּית אַשְׁרָיוּתִי".^[11] ניתוח זה מוכיח כי מטרת אונקלוס (והרמב"ם בעקבותיו) הייתה הגנה על מושג האחדות והרוחניות המוחלטת של הבורא.^{[10, 11]}

חזיונות הנבואה של האבות והמלאכים

הרמב"ם טען במורה הנבוכים כי כל המפגשים המתוארים בתורה בין האבות לבין מלאכים (ובייחוד סיפור ביקור שלושת המלאכים באוהל אברהם בפרשת וירא) לא התרחשו במציאות הפיזית-חושית, אלא היו חזיונות שהתרחשו אך ורק בתוך מראה הנבואה או בחלום נבואי.^{[10, 12]} הרמב"ן יצא נגד גישה זו בחריפות רבה, בטענה שהיא מרוקנת את סיפורי המקרא מפשוטם ומעלה תהיות קשות (כגון כיצד מלאכים רוחניים אכלו חמאה וחלב במציאות, או כיצד שרה שמעה את דבריהם באוהל).^[10]

בספרו, מאריך הרב אנקווה להגן על גישת הרמב"ם. הוא מסביר את האפיסטמולוגיה של הנבואה ואת הכלים התודעתיים של הנביא, ומבסס את ההבחנה בין המציאות הפיזית המוגבלת לבין התפיסה השכלית הגבוהה של הנביא בחלומו.^[10] הרב מוכיח כי דברי הרמב"ם אינם מחלישים את האמונה אלא להפך – הם מרוממים אותה מעל לתפיסות גשמיות נמוכות.^{[10, 12]}

הספר "שער כבוד ה'" זכה להערכה עצומה לא רק בקרב חוקרי פילוסופיה (כמו החוקרת קולט סיראט שחקרה את מחשבתו הפילוסופית בעת החדשה), אלא הפך לנכס צאן ברזל בקרב חכמי הקבלה.^{[1, 13]} מקובלי צפת במאה השש-עשרה העריכו מאוד את החיבור, ורבי חיים ויטאל (תלמידו המובהק של האר"י הקדוש) מעיד כי הספר היה שגור בפיהם של המקובלים, מה שמלמד על יכולתו הייחודית של הרב אנקווה לארוג יחד קבלה, תאולוגיה ופילוסופיה רציונליסטית לתוך הרמוניה רוחנית אחת.^[13]

בשנת תרס"ב (1902), נדפס הספר מחדש בתלמסאן בדפוס כאסתרו וחברו, על ידי הרב חיים בלייח, אשר כתב עליו פירוש מקיף ומאיר עיניים בשם "פתח השער".^{[10, 14, 15]} מהדורה מודרנית ומתוקנת של הספר יצאה לאור עם הערות והקדמה מקיפה מאת הרב אליהו רחמים זייני.^[14]

שירתו ופיוטיו כמראה לעולמו הקיומי והתאולוגי

לצד יצירתו העיונית, שלח הרב אפרים אנקווה את ידו בכתיבת שירה ופיוט.^{[2, 13]} פיוטיו מתאפיינים בעומק הגותי, בבקיאות לשונית וברגישות דתית וקיומית יוצאת דופן.^{[6, 13]} שניים מפיוטיו המרכזיים שנכנסו למחזורי התפילה והסליחות של קהילות המגרב הם הפיוט בשפה הארמית "אלה מהימן די ברא זמן" והפיוט "אדון עולם אשר נעלית".^[13]

היצירה הפיוטית המרתקת והמפורסמת ביותר שלו היא הקינה "אזעק מר ואקונן".^{[6, 7]} על פי המסורת הקהילתית, הרב אנקווה חלם חלום נבואי ובו התבשר כי הוא עתיד למות באותה שנה.^{[6, 7]} בעקבות החלום, החליט הרב לנסח עוד בחייו מעין קינה עצמית ותוכחה נוקבת לאדם באשר הוא אדם, אותה חתם באקרוסטיכון ובחתימה האישית המרטיטה "אפרים מתנודד" ו"אפרים נע".^{[6, 7]}

השיר מורכב משבע מחרוזות מובנות ומובחנות מבחינה תמטית ^[6]:

• חמש המחרוזות הראשונות: מוקדשות לתוכחה מוסרית עמוקה המציגה את אפסותו, זמניותו ועליבותו של האדם אל מול המוות.^[6] הרב מתאר את מלאך המוות כ"בוגד" ו"שודד" אכזרי.^{[6, 7]} הוא קורא לאדם להתבונן באחריתו ("ראה בן אדם עלוב והתבונן אחריתך") ומזכיר לו כי ראשיתו של הבשר היא בסירחון וסופו בקבר כמזון לרימה ותולעת ("לתולעת הוא מאכל ולרמה הוא ירושה").^[6]
• שתי המחרוזות האחרונות: עוברות לטון אישי ולירי מרגש, שבו מתאר הרב את פרידתו שלו מן העולם הגשמי ("נדתי מעולמכם עולם הכוכבים אשר ענייניו כעס וכל ימיו מכאובים") ואת שאיפתו להיקשר בצרור החיים ולהתעורר אל מול זיו השכינה האלוהי ("ורצתי לצרור חיים כולם ארוכים וטובים, לעולם זיו השכינה אשר כל ימיו ערבים").^{[6, 7]} במחרוזת האחרונה פונה הרב ישירות אל קהילתו ותלמידיו ומבקש מהם להזכיר את שמו לברכה, להתמיד בלימוד התורה ולא להתפתות להבלי העולם הזה שסופו כעס ומכאובים.^[6]

הפיוט המלא הובא לראשונה בדפוס בספר "פירוש התורה של רבינו אפרים ז"ל" (חלק ראשון), שנערך ויצא לאור ביוהנסבורג בשנת ה'תש"י (1950) על ידי הרב חיים יוסף איסר גד.^[6]

המופתים, הפולקלור והפנומנולוגיה של הקדושה

בזיכרון ההיסטורי והתרבותי של יהדות המגרב, הרב אפרים אנקווה אינו נתפס רק כפילוסוף ודיין, אלא בראש ובראשונה כקדוש עליון ובעל מופת ("הצדיק המלומד בניסים").^{[1, 2, 6]} המופת המזוהה ביותר עמו, שהפך לסמל החזותי של דמותו, הוא סיפור כניסתו המופלאה לעיר תלמסאן.^{[1, 6, 8]}

על פי המסורת, חיות בר טורפות ובראשן אריה פראי נהגו לצאת מיערות הדרום ולתקוף את תושבי העיר.^{[5, 8]} כאשר שמע על כך הרב אנקווה, הוא התעטף בטלית, הניח תפילין ויצא לבדו אל היער כשהוא לא חמוש.^[8] ברגע שהאריה הזועם זינק לעברו, קרא הרב את הפסוק מתהילים: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין".^{[5, 8]} האריה נרגע מיד, כרע ברך ורבץ לרגליו של הצדיק.^[8] הרב עלה על גבו של האריה, אחז בנחש עקלתון ענק כרסן (bridle/halter), ורכב עליו בגאון לתוך העיר תלמסאן לעיניהם הנדהמות של התושבים המוסלמים והיהודים.^{[1, 3, 5, 6, 8]}

כאשר התאספו ההמונים סביבו, ניצל הרב את האירוע להוראת מסר מוסרי ורוחני עמוק, באומרו: "ראו והבינו – אין האריה והנחש ממיתים, אלא החטא הוא שממית ומעניק לחיות רעות את הכוח להזיק" (בהתבסס על המאמר התלמודי המפורסם במסכת ברכות לג, א).^{[5, 6, 8]} זכר למעשה מופלא זה, הוטבעה דמותם של אריה ונחש על גבי ציון קברו של הרב, והיא ליוותה את כל התיעודים החזותיים של קברו לאורך הדורות.^[6]

חוקרי תרבות ודתות (ובהם קולט סיראט) זיהו במיתוס זה רובד עמוק נוסף.^[1] דימוי זה של אדם השולט באריה ומחזיק בנחשים כרסן מקביל באופן פנומנולוגי לאיקונוגרפיה העתיקה של האל הפיניקי-קרתגי בעל-חמון (המזוהה גם עם סטורן הרומי), שהיה האל המרכזי והמשפיע ביותר באזור צפון אפריקה בעת העתיקה.^[1] עובדה זו מעידה על כך שדמויות קדושים יהודיות במגרב קלטו לתוכן, באופן בלתי מודע, ארכיטיפים מיתולוגיים קדומים של שליטה בכוחות הטבע, והטעינו אותם בתוכן יהודי-תורני המבוסס על שמירת המצוות והכנעת היצר.^{[1, 5, 8]}

קברו של הרב והעלייה לרגל (ההילולא)

הרב אפרים אנקווה נפטר בשיבה טובה בא' בכסלו ה'ר"ב (1441/1442) בגיל שמונים ושמונה.^{[1, 6, 7, 8]} הוא נקבר בבית הקברות היהודי העתיק הממוקם בפאתי העיר תלמסאן.^{[2, 3]} קברו הפך לאתר העלייה לרגל (הילולא/זיארה) החשוב והפופולרי ביותר בכל אזור אלג'יריה, ומשך אליו לא רק רבבות יהודים מכל רחבי צפון אפריקה וצרפת, אלא גם תושבים מוסלמים מקומיים שרחשו כבוד עצום לצדיק.^{[1, 2, 3, 5]}

במהלך המאות התשע-עשרה והעשרים, מדי שנה באביב סביב חג ל"ג בעומר, היו מתכנסים למעלה מ-10,000 עולי רגל בתלמסאן, אירוע שכמעט הכפיל את אוכלוסיית העיר באותם ימים.^{[3, 5]} טקסי ההילולא כללו מנהגים ייחודיים ומורכבים:

ביקור ב"מערת הרב"

העולים לרגל נהגו לבקר תחילה במערה מיוחדת (הידועה כ"מערת הרב" או Rabi's Grotto).^[5] על פי המסורת, כאשר הרב הגיע לתלמסאן בערב שבת כשהוא תשוש וצמא, הוא הכה בידו על הסלע במערה זו, ומים זכים החלו לנבוע ממנו.^[5] המים נחשבו לבעלי סגולות מרפא ייחודיות, ועולי הרגל נהגו לשתות אותם כשהם טהורים או מהולים ביין, אניסט או אבסינת.^{[3, 5]}

ריטוואלים בציון הקבר

לאחר הליכה בנתיב המוקף בעצים עבותים המסננים את אור השמש, עברו המבקרים דרך שער ברזל פשוט ולצידו שביל ארוך של קנים, גפנים צעירות וזלזלת (clematis), אשר הוביל לקרחת יער מעגלית ובה סלע גדול מסויד בסיד המציין את קבר הרב.^[3] עולי הרגל נהגו להדליק נרות שעווה רבים, לחבק ולנשק את המצבה, ולבקש בקשות ישועה.^[3] בעת עזיבת מתחם הקבר, הקפידו המבקרים לפסוע לאחור מבלי להפנות את גבם לקבר כאות כבוד מירבי לנפטר.^[3]

על גבי מצבתו של הרב נחרתה הכתובת המונומנטלית הבאה, המלמדת על המעמד הנשגב לו זכה:

"הרי זה קברו של מי שהיה גאוותנו, כוחנו, אור ישראל, מורנו, מלומד בידע אלוהי, מפורסם בדורו, עושה ניסים, אדון המקום הזה, הרב הגדול אפרים אלנקווה".^[3]

היבטים חברתיים וקבוצתיים

ההילולא לא הייתה רק אירוע דתי סגור, אלא הפנינג חברתי וקהילתי עצום.^[3] היא כללה פיקניקים משפחתיים גדולים במתחם בית הקברות, הופעות של מוזיקאים מקומיים, וביקורים רשמיים של נציגי הממשל המקומי ואישים מוסלמים שבאו לחלוק כבוד לזכרו של "הרב".^[3]

שנת 1955 סימנה את השנה האחרונה שבה התקיימה חגיגה קהילתית מלאה וגדולה של ההילולא.^[3] עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג'יריה, התגברות המתחים הלאומיים ועזיבתם ההמונית של יהודי המדינה, הופסקו החגיגות לחלוטין.^[3] כיום, בית הקברות והקבר שוכבים בבדידות שקטה, מוגנים ומעוטרים בדמות האריה והנחש, כעדות דוממת לתקופת זוהר רוחנית וקהילתית שהייתה ואיננה.^{[3, 6]}

סיכום והערכה היסטורית

דמותו של הרב אפרים אנקווה מייצגת את החוסן האינטלקטואלי והמבני של הנהגת מגורשי ספרד, אשר ידעו לתרגם אסון אישי ומשפחתי כבד (פרעות קנ"א) לבנייה ושיקום של עולם התורה במגרב.^{[1, 5, 8]} משנתו התורנית, המגולמת בספרו "שער כבוד ה'", מעידה על ניסיון מתוחכם לשמר את המורשת הפילוסופית-רציונליסטית של הרמב"ם, תוך הצגת פתרונות פרשניים מעמיקים לביקורת של הרמב"ן.^{[7, 10]}

יכולתו הייחודית לשלב בין הקטבים השונים – מדע ורפואה קלינית מחד, ורבליסטיקה תלמודית ומיסטיקה קבלית מאידך – היא שהעניקה לו את מעמדו האלמותי כמנהיג פוליטי של הקהילה וכבעל מופת בקרב המוני העם.^{[1, 2, 4, 13]} פועלו ביסס את תלמסאן כ"ירושלים של המגרב" והבטיח כי הגחלת האינטלקטואלית של יהדות ספרד תמשיך להאיר בלב צפון אפריקה לדורות הבאים.^{[1, 5]}