רבי שמשון רפאל הירש

רקע ביוגרפי והתהוות אישיותו של מנהיג

רבי שמשון רפאל הירש (רש"ר הירש) נולד בהמבורג בכ"ד בסיוון ה'תקס"ח (20 ביוני 1808) ונפטר בפרנקפורט בכ"ז בטבת ה'תרמ"ט (31 בדצמבר 1888), לאחר שמונים ואחת שנות חיים שבהן עיצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית בגרמניה ובמערב אירופה ^{[cite: 1, 2]}. הוא נולד לרפאל אריה הירש ולגלה לבית הרץ, משפחה אותה תיאר לימים כ"נאורה ודתית" (erleuchtet religiös) ^{[cite: 2]}. שורשיו המשפחתיים קשרו אותו הן לעולם הרבני המסורתי והן לתנועת ההשכלה המתונה: סבו היה הרב מנחם מנדל פרנקפורטר, ששימש כראש בית הדין באלטונה והיה מתלמידיו המובהקים של רבי יהונתן אייבשיץ; ואילו דודו היה משה מנדלסון-פרנקפורטר, מאחרוני משכילי גרמניה ^{[cite: 2]}. אביו הוא ששינה את שם המשפחה המקורני ל"הירש" ^{[cite: 2]}.

בילדותו ובנעוריו שילב הירש לימודים אצל אביו וסבו לצד לימודים בגימנסיה נוצרית קלאסית בניהולו של יוהאן גוטפריד גורליט ^{[cite: 2]}. במוסד זה רכש שליטה מעולה בלטינית ובמדעים כלליים ^{[cite: 2]}. למרות שבילדותו חסר בסיס תלמודי מעמיק, הוא ניחן באהבה עזה למקרא והחל להעמיק בלימוד הגמרא רק לאחר בר המצווה ^{[cite: 2]}. מורו המשפיע ביותר בתחום זה בהמבורג היה חכם יצחק ברנייס ^{[cite: 2, 3]}. בשנת 1828 נסע למנהיים כדי ללמוד ב'קלויז למלה' מפי רבי יעקב עטלינגר, בעל "הערוך לנר" ^{[cite: 2, 3]}. עטלינגר העניק להירש היתר הוראה (סמיכה) לאחר כשנת לימודים אחת ^{[cite: 2]}. דרך רבו זה נקשר הירש בשושלת מסירה הלכתית מובהקת: רבי יעקב עטלינגר היה תלמידו של רבי אברהם בינג, שהיה תלמידו של רבי נתן אדלר ^{[cite: 4]}. בשנת 1829 פנה הירש לאוניברסיטת בון לרכוש השכלה כללית ולמד תאולוגיה ^{[cite: 2]}. באוניברסיטה זו קשר קשרי ידידות ואף למד בחברותא עם אברהם גייגר, מי שלימים הפך ליריבו האידאולוגי המר ביותר כמנהיג התנועה הרפורמית ^{[cite: 2]}. הירש עזב את הלימודים האקדמיים ללא קבלת תואר רשמי ^{[cite: 2]}.

משרתו הרבנית הראשונה של רש"ר הירש התקבלה בגיל עשרים ושתיים בלבד, כאשר מונה לרב נסיכות אולדנבורג, שם היה מופקד על שבע קהילות שמנו כאלף נפשות ^{[cite: 2, 3]}. ב-5 באוקטובר 1831 נשא לאישה את הנה (יוהאנה) יידל, בת לבנקאי שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים ^{[cite: 2]}. בתקופה זו החל לנסח את משנתו בכתב, והתמודד עם יוזמות רפורמיות מקומיות ^{[cite: 2]}. אירוע הלכתי בולט מכהונה זו התרחש ביום הכיפורים ה'ת"ר (1839), כאשר הורה להשמיט את תפילת "כל נדרי" מטעמים הלכתיים ^{[cite: 2]}. אולם, בשנה שלאחר מכן השיב את התפילה למקומה, בנימוק העקרוני ששינוי כגון זה אינו צריך להיעשות על דעת רב בודד ^{[cite: 2]}.

בשנת 1841 עבר לכהן כרבם של שני המחוזות המערביים באמדן ^{[cite: 2, 3]}. משרתו הבאה, אליה מונה בגיל שלושים ותשע, הייתה כרבה הראשי של מורביה בניקולסבורג ^{[cite: 3]}. כהונה זו אופיינה במאבקים חריפים ובחוסר שביעות רצון הדדית בין הרב המודרני לקהילה השמרנית ^{[cite: 3]}. בשנת 1851 קיבל הצעה לעזוב את משרתו הרמה במורביה לטובת כהונה כרב קבוצה קטנה של שומרי מצוות בפרנקפורט על המיין ^{[cite: 2, 3]}. למרות שמדובר היה בירידה ניכרת במעמדו הרשמי, הוא נענה לאתגר בעידודו של הברון רוטשילד, שהתנה את הבאתו בהקמת מוסד חינוכי חדש ובהעמדתו של הירש בראשו ^{[cite: 3]}. הבחירה בהירש נעשתה לאחר שהרב מיכאל זקש מברלין סירב להצעה ^{[cite: 5]}. הירש הנהיג את קהילת "עדת ישורון" בפרנקפורט עד לפטירתו ^{[cite: 2, 5]}.

משפחתו של רש"ר הירש הייתה ענפה, ורבים מצאצאיו הפכו לדמויות מפתח בהמשך שימור מורשתו ובהוצאה לאור של כתביו ^{[cite: 2]}.

תורה עם דרך ארץ: המשנה הרעיונית והפדגוגית

הביטוי "תורה עם דרך ארץ" הוא המוטו המרכזי של משנת רש"ר הירש ^{[cite: 1, 6]}. הגם שמקור הביטוי הוא בדברי חז"ל במסכת אבות, הירש יצק לתוכו תוכן מהפכני השואב מרוח הנאורות והאמנציפציה האזרחית ^{[cite: 6, 7]}. בניגוד לפרשנות המסורתית הרווחת המזהה "דרך ארץ" עם נימוסים טובים או יראת שמיים, או עם הצורך המעשי בעבודה לשם פרנסה, הירש ראה בדרך ארץ את התרבות הכללית, המדע, הרוח והספרות של האנושות כולה ^{[cite: 6, 7, 8]}.

לפי תפיסתו, על האדם להיות ראשית לכל "Mensch" – אדם שלם המממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי והאתי האוניברסלי שלו ^{[cite: 6]}. רק מתוך בסיס אנושי ותרבותי רחב זה יכול לצמוח הממד הדתי של "ישראל" – הכפיפות המוחלטת של כוחות האדם לציווי התורה ^{[cite: 6]}. דרך ארץ (התרבות החילונית) מספקת את חומר הגלם של החיים, והתורה מעניקה לו את הצורה והתכלית האלוהית ^{[cite: 6]}.

כאשר עזב הירש את קהילתו במורביה, הוא שלח להם מכתב פרידה שהיווה את אחד הסממנים הראשונים לניסוחה הפומבי של שיטתו ^{[cite: 3]}. במכתב זה הדגיש כי יש צורך חיוני בפתיחות לתרבות החיצונית וכי אין להינעל בד' אמות של הלכה בלבד, כאשר לפתיחות תרבותית זו הוא קרא "דרך ארץ" ^{[cite: 3]}.

תפיסה זו עמדה במוקד סוגיה הלכתית עתיקה לגבי היחס בין תורה למלאכה, המוצגת במחלוקת התנאים המפורסמת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי ^{[cite: 8]}. בעוד שרבי שמעון בר יוחאי דגל בהקדשת החיים כולם ללימוד תורה מתוך הנחה שמלאכתם של צדיקים תיעשה על ידי אחרים, פסק רבי ישמעאל שיש להנהיג מנהג דרך ארץ ולעסוק במלאכה לצד התורה ^{[cite: 8]}. פסק השולחן ערוך הכריע כדעת רבי ישמעאל עבור כלל העולם, שכן אין הכל יכולים לזכות למדרגת יחידי הסגולה הנסמכים על הנס ^{[cite: 8]}. רש"ר הירש לקח את הפסיקה הזו צעד קדימה: הוא הפך את העיסוק במלאכה ובתרבות מפתרון של בדיעבד או כורח קיומי לאידיאל לכתחילה ^{[cite: 1, 6]}. התורה אינה מגדירה את מהלך החיים החברתיים לדורותיו, אלא מקדשת את שגרת החיים והתרבות הכללית שכל דור בוחר לאמץ לעצמו ^{[cite: 9]}.

בתחום החינוך, הפך הירש את רעיונותיו לפרקטיקה מעשית ^{[cite: 6]}. בכתב העת "ישורון" שערך, פרסם מנשרים ומאמרים פדגוגיים לקראת בחינות סוף השנה הפומביות, שבהן נשאלו התלמידים שאלות בנוכחות הוריהם ^{[cite: 3]}. הירש המשיל את דרכו החינוכית לחיסון פיזי: הוא טען כי אין לסגור את הילד בבית כדי להגן עליו מפני מחלות, אלא יש להוציאו החוצה ולחסנו מרוחות עזות ^{[cite: 3]}. מי שינסה לגונן על בניו באמצעות הסתרתם המוחלטת מכל מגע עם השכלה ומודרנה, ימצא בסופו של דבר את כולם בחוץ, חסרי הגנה רוחנית ^{[cite: 3]}.

מוסד ה-Realschule שהקים בפרנקפורט שילב לימודי קודש עצימים עם לימודי חול מלאים, מתוך תפיסה ששני המרכיבים הללו הם חלקים משלימים של חינוך אחיד ושלם ^{[cite: 6]}. מודל זה סייע ביצירת טיפוס "הרב דוקטור" בגרמניה – תלמיד חכם המחזיק בתואר אקדמי ומשולב בחברה הכללית ^{[cite: 3]}.

מפעלו הספרותי והגותי: "איגרות צפון" ו"ספר חורב"

כתיבתו של רש"ר הירש נועדה להציב אלטרנטיבה פילוסופית משמעותית לצעירי גרמניה שנטשו את הדת בשל השפעות ההשכלה והאנטישמיות הגואה ^{[cite: 10, 11]}. ספרו המונומנטלי הראשון היה "חורב" (Horeb), שנכתב במשך שנתיים במהלך שהותו באולדנבורג ^{[cite: 3, 11]}. הספר עוסק בביאור מקיף של טעמי המצוות הנהוגות בזמן הזה, שורשיהן ודיניהן, ומנוסח כמאמרים על חובות ישראל בגלות ^{[cite: 11, 12]}. אולם, בשל קשיים טכניים וחששות של המוציאים לאור לגבי הביקוש לספר הלכתי כה רחב, החליט הירש לכתוב חוברת הכנה קצרה ותמציתית ^{[cite: 3, 10]}.

חוברת זו, שנקראה "איגרות צפון" (Neunzehn Briefe über Judenthum), יצאה לאור בשנת 1836 באלטונה תחת שם העט "בן עוזיאל" ^{[cite: 3, 10, 13]}. הירש בחר לחתום בשם עט זה מתוך ענווה, כפי שכתב: "לא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי" ^{[cite: 3]}. החוברת זכתה להצלחה אדירה בקרב יהדות אשכנז, וסללה את הדרך להדפסת "ספר חורב" בשנת 1837 (ה'תקצ"ז) ^{[cite: 10, 14]}.

מקור השם ומבנה הספר "איגרות צפון"

במכתב משנת 1835 הסביר הירש כי בחר בשם עברי כדי להבדיל את ספרו מחיבורים אפולוגטיים אחרים בני זמנו ^{[cite: 10]}. לגבי משמעות השם קיימות שתי גישות מחקריות מרכזיות:

• גישת הרב נח חיים רוזנבלום: טען כי השם "איגרות צפון" מרמז לקוטב הצפוני כניגוד גאוגרפי ומחשבתי ל"איגרת תימן" של הרמב"ם (צפון מול דרום) ^{[cite: 10]}.
• גישת פרופ' מרדכי ברויאר: דחה השערה זו וטען כי השם הנכון הוא "אִגְרוֹת צָפוּן" (מלשון נסתר וטמיר), המרמז על כך שהמחבר הצפין את זהותו האמיתית תחת שם עט ^{[cite: 10]}.

הספר כתוב בצורת דיאלוג בדיוני, חליפת מכתבים בין שני חברים מהעבר: בנימין, צעיר יהודי משכיל הנוטה לנטוש את הדת בהשפעת הפילוסופיה המודרנית, ונפתלי, רב צעיר הנאמן להלכה מתוך הכרה פנימית ^{[cite: 3, 10]}. הספר כולל את המכתב הראשון ששלח בנימין (איגרת א') ושמונה-עשר מכתבי תשובה של נפתלי (איגרות ב'-י"ט) ^{[cite: 10]}. זהו החיבור היחיד של רש"ר הירש המציג באופן שיטתי ומקיף את כלל משנתו התיאולוגית במחשבת ישראל, בניגוד ל"חורב" המתמקד בטעמי המצוות בלבד ^{[cite: 10]}.

ניתוח תוכן האיגרות

במהלך תשע-עשרה האיגרות פורס הירש משנה הגותית סדורה ^{[cite: 10]}:

• איגרת א' (שאלת בנימין): בנימין מלין על כך שהחינוך הדתי שקיבל היה שטחי וכי היהדות אינה מביאה את האדם אל האושר ואל השלמות הנפשית והשכלית, אלא מגבילה אותו ^{[cite: 10]}. עם זאת, הוא שולל "תיקונים" (רפורמה) בדת, בראותו בהם צעד ראשון להתבוללות ^{[cite: 10]}.
• איגרת ב' (תשובת נפתלי): נפתלי תוקף את הנחות היסוד של בנימין ומבקר את מושג "האושר האישי" כרדיפת הנאות אנוכית וזמנית ^{[cite: 10]}. הוא מדגיש כי שלמות שכלית היא נחלתם של יחידי סגולה בלבד, ושואל מהו ייעודם של המוני בני האדם הפשוטים ^{[cite: 10]}. נפתלי קובע שיש ללמוד את היהדות מתוך עצמה ומקורותיה ולא דרך קריטריונים חיצוניים, ובשפת המקור שלה (עברית) ^{[cite: 10]}.
• איגרת ג' (מבנה ומטרת העולם): נפתלי מסביר כי הטבע כולו מהווה מכלול הרמוני אחד שנברא על ידי אל אחד לתכלית אחת – לשרת את הבורא ^{[cite: 10]}. מגוון הניגודים בעולם מסודר בדיוק במקומו הראוי ^{[cite: 10]}.
• איגרות ד'-ה' (מעמד האדם וביאור בראשית): האדם מוגדר ביחס לבריאה כ"אח בכור" – לא עבד ולא אדון עריץ ^{[cite: 10]}. עליו לעבוד את השם מתוך בחירה חופשית ומודעות, ולשמור על הטבע והיצורים סביבו ^{[cite: 10]}. חטא עץ הדעת וחטאי ראשית ספר בראשית מבוארים כחטאי גאווה, שבהם הפך האדם את הנאותיו וקנייניו החומריים למטרה בפני עצמה במקום לראות בהם אמצעים לעבודת השם ^{[cite: 10]}. השכחה של אמונת הייחוד הובילה לעבודת אלילים, שבה החלו בני אדם להאליל את כוחות הטבע במקום את הבורא ^{[cite: 10]}.
• איגרת ז' (תפקיד עם ישראל): הסבר הצורך בהקמת עם נפרד שלא ילמד את ייעודו רק מתוך ניסיון היסטורי, אלא ישמש בעצמו דוגמה חיונית לעם המקדש את החומר והופך אותו לאמצעי לעבודת השם ^{[cite: 10]}.
• איגרת ח' (ההיסטוריה והלאומיות הישראלית): ניתוח בחירתו של אברהם אבינו, שהוריש את מידת ההקדשה העצמית ליצחק וליעקב ^{[cite: 10]}. כדי להכשיר את העם לייעודו, מנע ממנו השם סמלים לאומיים מקובלים כמו מדינה וטריטוריה בראשית דרכו, ושיעבד אותו במצרים – מקום בו האלהת החומריות הגיעה לשיאה ^{[cite: 10]}. התורה היא יסוד הלאומיות הבלעדי של עם ישראל, והמדינה ההיסטורית הייתה רק אמצעי לשמירתה ^{[cite: 10]}.
• איגרת ט' (ישראל בגולה): הגלות היא עונש על שכחת הייעוד בארץ ישראל, אך מטרתה החינוכית היא ללמד את העם לעבוד את השם כשהוא חסר כל בסיס חומרי, ולהוכיח כי חיי הרוח והתורה הם המקיימים אותו ^{[cite: 10]}.
• איגרת י' (הפתיחה להסבר המצוות): מענה לביקורת לפיה המצוות מבוצעות באופן מכני והפכו ל"גווייה מתה ללא רוח" ^{[cite: 10]}. נפתלי מסווג את המצוות לשש קטגוריות המונהגות על ידי שלושה יסודות: צדקה, אהבה וחינוך ^{[cite: 10]}.
• איגרת ט"ז (האמנציפציה): האמנציפציה האזרחית מוגדרת כדבר חיובי וטוב, בתנאי שהיהודים ישתמשו בה כפלטפורמה (במה) לקדם את ייעודם כעם ^{[cite: 10]}. היא תהפוך למזיקה רק אם תוביל להתבוללות ולנטישת הייחוד הלאומי והדתי ^{[cite: 10]}.
• איגרת י"ח (שלילת השיטות הנוגדות): סקירה ביקורתית של תולדות לימוד התורה ומחשבת ישראל ^{[cite: 10]}. הירש מציג תזה היסטורית לפיה התורה שבכתב הכילה בתחילה רק את היסודות, בעוד פרטי המצוות נמסרו בעל פה ^{[cite: 10]}. בעקבות הגלויות והצרות, הועלתה המסורת על הכתב במשנה ובגמרא כדי שלא תישכח ^{[cite: 10]}. אולם, את "רוח התורה" ואת משמעותן הפילוסופית של המצוות לא כתבו במפורש, אלא הצפינו באגדות חז"ל ^{[cite: 10]}. מצב זה הוביל להבנה לקויה של התורה בדורות הבאים, לפילוגים ולביצוע מכני של המצוות ^{[cite: 10]}.

שיטתו הפרשנית והבלשנית של רש"ר הירש

מפעלו הפרשני של רש"ר הירש כולל את פירושו לחמישה חומשי תורה (בראשית יצא ב-1867 ודברים ב-1878), פירוש לספר תהילים ופירוש לסידור התפילה ^{[cite: 2, 3]}. תרגום פירושיו לעברית יצא לאור בשנת ה'תשמ"ח (1988) על ידי מוסד יצחק ברויאר ^{[cite: 15]}. פירושו לתורה תורגם לאנגלית בשנת 1989 במימון קרן פליישמן וזמין בפלטפורמת "ספריא" ^{[cite: 16]}. ספר "חורב" תורגם לאנגלית בשנת 1962 על ידי הדיין ישי גרונפלד באנגליה בהוצאת סונסינו, ותורגם מחדש לעברית בתשס"ו על ידי הרב יצחק פרידמן בהוצאת פלדהיים ^{[cite: 14]}.

הפרשנות ההירשיאנית מצטיינת בשני צירים מרכזיים המנוגדים למגמות התקופה:

ביקורת הרציונליזם של הרמב"ם בטעמי המצוות

רש"ר הירש לא היסס למתוח ביקורת נוקבת על שיטתו של הרמב"ם בביאור טעמי המצוות, כפי שנוסחה בחלקו השלישי של ספר "מורה נבוכים" ^{[cite: 2, 17, 18]}. הרמב"ם הציע גישה שכלית-היסטורית, לפיה רבות מן המצוות (בייחוד החוקים ועבודת הקורבנות) ניתנו כאמצעי דיעבד להרחקת עם ישראל ממנהגי העבודה הזרה שהיו נפוצים באותה עת ^{[cite: 2, 18, 19]}. לפי הרמב"ם, המצוות נועדו להביא לשלמות תודעתית, חברתית ומוסרית הניתנת להבנה רציונלית ^{[cite: 17, 19]}.

הירש ראה בגישה היסטוריציסטית זו סכנה קיומית לשמירת המצוות בעידן המודרני ^{[cite: 2]}. הוא טען כי אם המצוות ניתנו רק כדי להילחם בחוליי העבר (כמו עבודת אלילים פגאנית), הרי שבעולם מודרני שבו נעלמו חוליים אלו, יסיק האדם המשכיל שהמצוות איבדו את רלוונטיות ואין עוד צורך לקיימן ^{[cite: 17, 18]}. כאלטרנטיבה, הציע הירש את שיטת הסמליות ^{[cite: 2, 18]}. לשיטתו, המצוות כולן – ובייחוד ה"עדות" וה"עבודה" – הן סמלים נצחיים המבטאים רעיונות רוחניים ומוסריים עמוקים ^{[cite: 2]}. המצווה אינה כלי עזר היסטורי זמני, אלא מערכת חינוכית נצחית המעצבת את נפש היהודי באופן אקטיבי ^{[cite: 6, 15]}.

הבלשנות האטימולוגית המקורית

חלק ניכר מפירושו של הירש מבוסס על ניתוח השפה העברית כשפה אלוהית ואורגנית ^{[cite: 4, 15]}. הוא פיתח שיטה בלשנית מקורית לחקר שורשי המילים התנ"כיות, המבוססת על השוואת קבוצות שורשים בעלי קרבה פונטית (אותיות מתחלפות מאותה משפחת מוצא – שפתיות, גרוניות וכו') ^{[cite: 4, 15]}. לשיטתו, מילים בעלות צליל דומה חולקות מרחב סמנטי משותף, וההבדלים באותיות השורש מייצגים גוונים שונים של המושג המופשט ^{[cite: 15]}.

מתודה בלשנית זו זרה לעולם הישיבות המזרח-אירופי הקלאסי, הממוקד בלימוד פלפולי ותלמודי ואינו עוסק בדקדוק ובאטימולוגיה ^{[cite: 4]}. כמו כן, הירש שלל מכול וכול את שיטת "מדעי היהדות" (Wissenschaft des Judentums) הליברלית, שביקשה לנתח את המקרא בכלים היסטוריים-ביקורתיים ^{[cite: 2]}. לדידו, גישה זו פוגעת במעמדן הבלתי מעורער של המסורת ושל התורה האלוהית ^{[cite: 2]}. פירושו קורא את הפסוקים מתוך עצמם, חושף קשרים פנימיים בין מילים וממחיש כיצד המבנים הלשוניים מייצגים ישירות את השקפת העולם התורנית ^{[cite: 15, 20]}.

פולמוס הפרישה בפרנקפורט: השבר הקהילתי והשלכותיו

"פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט" (פולמוס הפרישה) שהתחולל בשנת 1877, מהווה את אחד מפרקי המפתח המכוננים בעיצוב גבולות האורתודוקסיה במערב אירופה ^{[cite: 5]}. הפולמוס נסוב סביב השאלה האם על שומרי המצוות לפרוש לחלוטין מן הקהילה היהודית הכללית שנשלטה על ידי הרפורמים ^{[cite: 5]}.

הרקע ההיסטורי לפילוג בפרנקפורט

החל משנת 1808 מונה בפרנקפורט ועד קהילה חדש שהורכב בלעדית מחברי מועדון ה"פילנתרופין" הליברלי ^{[cite: 5]}. הוועד פעל באופן שיטתי להחלשת היסודות המסורתיים בעיר:

• נאסר לימוד תורה לצעירים בין השנים 1818–1838 ומלמדים גורשו מהעיר ^{[cite: 5]}.
• נאסרה הוראת תנ"ך בדרך המסורתית הישנה ^{[cite: 5]}.
• נסגר מקווה הנשים היחיד בעיר ^{[cite: 5]}.
• בוטל מימון הקהילה למזון כשר בבית החולים הכללי ובוטלו מוסדות השחיטה ^{[cite: 5]}.
• נקבע תקנון המונע מכל מי שמניח תפילין להיבחר לוועד הקהילה ^{[cite: 5]}.

בשנת 1848 פנו אחד-עשר גברים לסנט העיר בבקשה להקים "חברה דתית" עצמאית כדי לקיים בית כנסת הלכתי, אך חויבו להישאר חברים רשמיים בקהילה הכללית ולשלם לה מיסים ^{[cite: 5]}. בשנת 1851 מונה רש"ר הירש להנהיג קבוצה זו, הידועה כקהילת "עדת ישורון", והצליח להגדילה ל-325 משפחות ולהקים מוסדות דת עצמאיים ^{[cite: 5]}.

הירש פעל במישור הפוליטי והביא להרחבת חוק פרוסי (שנועד במקור לפגוע בכנסייה הקתולית במסגרת ה"קולטורקמפף" של ביסמרק) כך שיאפשר גם ליהודים לפרוש מקהילתם מבלי להמיר את דתם ^{[cite: 5]}. חוק הפרישה האזרחי עבר בשנת 1876 ^{[cite: 5]}. מיד עם חקיקתו, פסק הירש כי חלה חובה דתית מוחלטת להתנתק מן הקהילה הכללית הליברלית, שכן השותפות עמה מעניקה לגיטימציה לכפירה ומסייעת במימון מוסדות רפורמיים ^{[cite: 5]}. הירש הקים את קהילת "קהל עדת ישורון" הנפרדת ^{[cite: 5]}.

כניסת הרב במברגר לפולמוס ועמדות גדולי הדור

להפתעתו של הירש, רוב חברי קהילתו, בהובלת ר' משה מיינץ, סירבו לפרוש ^{[cite: 5]}. הקהילה הכללית הציעה פשרה: כדי למנוע את פרישת האורתודוקסים ואובדן מיסיהם, היא אישרה להם להקים מוסדות תורניים עצמאיים ומאורגנים בתוך קהילת האם ^{[cite: 5]}. חברי הקהילה העדיפו את הנוחות הכלכלית ואת הזכות להיקבר בבית הקברות העתיק שבו נטמנו אבותיהם, והשתמשו בחוק בעיקר כאמצעי לחץ על הקהילה הכללית ^{[cite: 5]}.

תומכי הפרישה קראו לרבי יצחק דב (זליגמן באר) במברגר מווירצבורג כדי שישכנע את חברי הקהילה לקבל את פסק דינו של הירש ^{[cite: 5]}. אולם, לאחר שהגיע במברגר לפרנקפורט והתרשם מן הפשרות שהושגו, הוא פסק בניגוד לעמדת הירש ^{[cite: 5]}. במברגר קבע הלכתית כי מאחר שהקהילה הכללית מוכנה לספק את כל הצרכים הדתיים של האורתודוקסים באופן מלא, אין עוד חובה הלכתית לפרוש ממנה ^{[cite: 5]}. פסיקה זו הובילה למחלוקת ציבורית חריפה ולנתק מוחלט בין השניים ^{[cite: 5]}.

מחלוקת זו הציבה מנעד רחב של עמדות בקרב גדולי התורה באותה עת ^{[cite: 5]}:

מבחינה מעשית, פחות משמונים משפחות פרשו לבסוף עם רש"ר הירש לקהילה הנפרדת, רובן משפחות מהגרים חדשים או בעלי משרות בקהילה החדשה ^{[cite: 5]}. גם בשאר ערי גרמניה ניצל רק מיעוט קטן את החוק כדי לפרוש ^{[cite: 5]}. עם זאת, לפולמוס הייתה השפעה היסטורית עצומה על הגדרת הזהות הקהילתית ועל יחסה של האורתודוקסיה לזרמים אחרים ^{[cite: 5]}.

מורשתו ההיסטורית והשפעתה על האורתודוקסיה בת ימינו

משנתו של רש"ר הירש הותירה מורשת רחבה ורבת-פנים, המפרנסת עד ימינו ויכוחים עזים ופרשנויות שונות בקרב האורתודוקסיה המודרנית והציבור החרדי ^{[cite: 6]}:

מקומו באורתודוקסיה המודרנית במערב

עבור האורתודוקסיה המודרנית במערב אירופה ובארצות הברית, רש"ר הירש נחשב למנסח ולמייסד של "הדרך השלישית" – מודל אינטלקטואלי ייחודי שסלל נתיב בין התבוללות ורפורמה לבין התבדלות והסתגרות ^{[cite: 6]}. תפיסתו המשלבת קודש וחול בצורה הרמונית ואינטגרטיבית, והגדרת ה"Mensch" כתנאי מוקדם ל"ישראל", סיפקו את התשתית האידיאולוגית לקהילות אלו ^{[cite: 6]}. נכדו, הרב יוסף ברויאר, שהוביל את הקהילה בארצות הברית, הדגיש כי "תורה עם דרך ארץ" היא דרך חיים נצחית ותקפה לכל דור, ולא פתרון זמני ^{[cite: 6]}.

היחס הדו-ערכי בציבור החרדי

ביהדות החרדית כיום, המבוססת בעיקרה על האתוס והמסורת של יהדות מזרח אירופה, היחס לרש"ר הירש הוא דו-ערכי ומורכב:

• הערכה היסטורית כמגן הדת: הירש זוכה להערכה עצומה כמייסד ואבי תנועת 'אגודת ישראל', שרבים ממנהיגיה הראשונים היו מתלמידיו ^{[cite: 6]}. תפיסתו השוללת את שלילת הגלות ואת הציונות עיצבה את התנגדות הציבור החרדי לתנועה הלאומית ^{[cite: 2, 6]}. כמו כן, פילוסופיית הפרישה שלו (Austritt) מהווה מודל להתבדלות החרדית ^{[cite: 6]}.
• דחיקת משנתו והגדרתה כ"הוראת שעה": לאחר השואה, עבר המרכז הדמוגרפי והאידיאולוגי של האורתודוקסיה לאמריקה ולישראל תחת הגמוניה מזרח-אירופית ^{[cite: 6]}. הגותו המקורית של הירש נדחקה הצידה והתפרשה בציבור החרדי כ"הוראת שעה" – פתרון חירום זמני שהיה נכון לשעתו כדי למנוע נטישה המונית של הדת בגרמניה של המאה ה-19, אך לא כאידיאל נצחי לדורות ^{[cite: 2, 6]}. הדור השלישי של תלמידיו (כולל נכדו, יצחק ברויאר) כבר חש ניכור מסוים כלפי הסינתזה של "תורה עם דרך ארץ" ופנה לישיבות ליטא ופולין המסתגרות ^{[cite: 6]}.

הסינתזה ההיסטורית של הרב קוק

זווית נוספת לשימור מורשתו של הירש באה לידי ביטוי בהגותו של הראי"ה (הרב אברהם יצחק הכהן) קוק ^{[cite: 9]}. האורתודוקסיה המודרנית של הרש"ר הירש, שהתאפיינה בבדלנות קהילתית נוקשה בגרמניה, מצאה את המשכיותה בארץ ישראל בזכות חזון התחייה של הרב קוק, שאפשר לה לוותר על בדלנותה ולפתח זיקה עמוקה לכלל ישראל ^{[cite: 9]}. הרב קוק אימץ את הרעיון שהתורה מקדשת את שגרת החיים החברתיים (דרך הארץ) שהעם בוחר לאמץ לעצמו בהתאם לתקופתו, אך הטמיע אותו בתוך מהלך הגאולה הלאומי והכללי של עם ישראל השב לארצו ^{[cite: 9]}.