שרה שנירר

פועלה, משנתה החינוכית והגותה התורנית של שרה שנירר: ניתוח היסטורי-סוציולוגי של מהפכת "בית יעקב"

המאמר בוחן את מהפכת "בית יעקב" שהובילה שרה שנירר, תוך ניתוח המעבר מפעילות מקומית בקרקוב לרשת חינוך עולמית ששינתה את פני החברה החרדית. הטקסט משרטט את המשבר החינוכי במזרח אירופה, שבו נערות יהודיות נותרו ללא השכלה דתית פורמלית ונמשכו לתנועות חילוניות, ומסביר כיצד שנירר גישרה על הפער באמצעות שילוב בין הגות ניאו-אורתודוקסית לבין חמימות חסידית ופדגוגיה חווייתית. בנוסף, המקור חושף את עולמה הפנימי המורכב של שנירר דרך יומניה האישיים, ומבקר את תהליכי הצנזורה והקנוניזציה שנועדו לעצב את דמותה כדגם לשמרנות דתית תוך טשטוש שאיפותיה האינטלקטואליות המקוריות. מטרת המאמר היא להציג ניתוח היסטורי-סוציולוגי המאזן בין המיתוס הציבורי לבין המציאות המהפכנית של אישה שהצליחה להשיג גיבוי רבני לשינוי שנתפס בעבר כבלתי אפשרי.

רקע היסטורי ומשבר החינוך הנשי במזרח אירופה

בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 עמדה החברה היהודית-האורתודוקסית במזרח אירופה, ובייחוד בפולין, בפני שבר תרבותי וחינוכי עמוק.^{[1, 2]} בעוד שהבנים והנערים זכו לחינוך תורני מובנה, שיטתי וממוסד בחדרים ובישיבות, הנערות היהודיות נותרו ללא כל מסגרת חינוכית דתית פורמלית.^{[1, 2]} מצב זה נבע בחלקו מחוקי חינוך החובה שהחילה ממשלת פולין, אשר אילצו את ההורים לשלוח את בנותיהם לבתי ספר ציבוריים כלליים, שבהם למדו בכיתה אחת עם תלמידות שאינן יהודיות.^[1]

פער חינוכי זה יצר דיסוננס פנימי חסר תקדים בתוך הבית היהודי. הנערות רכשו השכלה כללית רחבה, נחשפו לספרות, לשירה ולרעיונות המודרניזציה, בעוד שהידע הדתי שלהן נותר מצומצם והתבסס בעיקר על מסורת משפחתית בלתי-פורמלית המועברת בעל פה.^{[3, 4, 5]} כתוצאה מכך, נוצר נתק תרבותי עמוק בין הצעירות המשכילות לבין הצעירים שנותרו בעולם התורה המסורתי, דבר שהוביל לקשיים עצומים בנישואין, לניכור רוחני ולנטישה המונית של נערות יהודיות את דרך התורה לטובת תנועות חילוניות, סוציאליסטיות, מרקסיסטיות ופמיניסטיות שפרחו באותה עת בפולין.^{[4, 6, 7]}

התנגדות הממסד הרבני לפתרון המשבר החינוכי של הבנות הייתה שורשית ועמוקה. בוועידה של רבני פולין שהתכנסה בקרקוב בשנת 1903, הועלתה הצעה להקים בתי ספר דתיים לנערות במטרה לבלום את הסחף החילוני.^[7] ההצעה נדחתה כמעט פה אחד, תוך שהרבנים נסמכים על האיסור ההלכתי המסורתי של לימוד תורה לנשים וקובעים כי איסור זה הוא נצחי, קבוע וחל בכל דור ודור.^[7] החלטה זו הותירה את הנערות האורתודוקסית ללא כל מענה דתי מוסדי, בעוד התרבות הכללית הלכה וסחפה אותן אל מחוץ לחומות המסורת.^{[2, 7]}

בתוך ואקום מנהיגותי והלכתי זה צמחה יוזמתה הרדיקלית של שרה שנירר, אשר הצליחה לחולל את אחת המהפכות הסוציולוגיות והחינוכיות המשמעותיות ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה.^{[4, 8]} במחקר ההיסטורי קיימת אי-בהירות מסוימת בנוגע לתאריך לידתה המדויק; חלק מן המקורות מצביעים על א' בתמוז ה'תרמ"ג (6 או 15 ביולי 1883) כתאריך לידתה, בעוד שמקורות אחרים נוקבים בשנת ה'תרמ"ז (1887).^{[3, 8, 9]} היא נולדה בקרקוב למשפחה חסידית מבוססת מחסידי בעלז וצאנז, ואביה, ר' בצלאל, היה תלמיד חכם אדוק וחסיד של האדמו"ר מצאנז.^{[1, 3]}

עולמה הפנימי של שרה שנירר: יומניה הגנוזים ומאבקיה האישיים

חשיפת יומניה האישיים של שנירר, אותם כתבה בפולנית ובגרמנית בין השנים 1908 ל-1913 בעודה תופרת אנונימית בקרקוב, שופכת אור חדש על עולמה הפנימי המורכב והסוער, ומציגה תמונה השונה בתכלית מהנרטיב ההגיוגרפי המקובל בחברה החרדית.^{[10, 11]} היומנים, ששימשו לה כמעין כלי טיפולי ופורקן רגשי, מתארים את התמודדותה עם נישואי שידוך כפויים ולא מאושרים, יחסים מתוחים עם אמה, ומשברים עמוקים סביב מראה החיצוני ודימוי הגוף שלה.^{[10, 11]}

המחקר האקדמי המודרני, בייחוד מחקרה של פרופ' נעמי סידמן מאוניברסיטת טורונטו, מנתח בהרחבה את מושג הגופניות (corporeality) ביומנים אלה.^{[10, 11, 12]} המחקר מצביע על האופן שבו הגוף הנשי עבר תהליכי עיצוב ומשמעת באמצעות פרקטיקות דתיות, רפואיות ותרבות הספא שבה נטלה חלק.^{[10, 11]}

לצד זאת, היומנים חושפים את משיכתה העמוקה של שנירר לספרות ולשירה פולנית וגרמנית, ואת השתתפותה הקבועה בהרצאות באוניברסיטאות פולניות ובמסלולי תרבות מודרניים.^{[3, 4, 6]} באותה עת, היא נאלצה להתמודד עם שניות חברתית; מחד גיסא, היא השתייכה למעמד הפועלות העירוני שעסק במלאכת כפיים, אך מאידך גיסא, נטיותיה האינטלקטואליות והרוחניות יוצאות הדופן קירבו אותה לתרבות המשכילה של אותה תקופה, המכונה לעיתים "הצווארונים הלבנים".^{[1, 3]}

כבר בגיל עשרים כתבה שנירר ביומנה על שאיפתה להקדיש את חייה לעבודה למען אחיותיה היהודיות.^[4] היא שאפה לקרב אותן לאמונה אמיתית בבורא, שאינה מבוססת על הרגל משפחתי או על פחד מאבותיהן, אלא על אהבה עמוקה והבנה רוחנית עצמאית.^[4] היא ביטאה חשש כבד מפני לעג הציבור ותגובת הסביבה לתוכניותיה הרדיקליות, ותהתה בכתב האם היא מאבדת את שפיות דעתה וכיצד יגיבו האנשים סביבה.^[4] כנערה, היא סבלה מלגלוג מצד סביבתה בשל אדיקותה הדתית הבלתי מתפשרת, וביומניה הביעה את תקוותה למצוא את האומץ להתעמת עם אלו שהקלו ראש בשמירת מצוות ובהלכה היהודית.^[6]

ההשראה הווינאית, הניאו-אורתודוקסיה הגרמנית וגיבוש המודל הרעיוני

פרוץ מלחמת העולם הראשונה והגירתה הזמנית של משפחת שנירר לווינה היוו את המאיץ המרכזי לגיבוש חזונה המעשי.^{[2, 7]} בווינה נחשפה שנירר לראשונה לאורתודוקסיה מודרנית ומאורגנת בעלת מודעות עצמית גבוהה.^[2] בעצת בעל הבית שלה, היא החלה לפקוד את בית הכנסת של הרב משה דוד פלש ברחוב שטומפרגאסה.^[2] דרשותיו של הרב פלש, שפנו ישירות לנשים ועסקו בגבורתן ההיסטורית של דמויות כגון יהודית והנשים החשמונאיות, חוללו בה זעזוע רוחני עמוק.^[2]

שנירר חשה כי חוסר הידע ההיסטורי והדתי של הנשים במזרח אירופה הוא הגורם הראשי לניכורן מעמן וממורשתן, והחליטה לייבא את הבשורה הרוחנית הזו חזרה לעירה קרקוב.^[2] באמצעות דרשותיו של הרב פלש, נחשפה שנירר גם למשנתו החינוכית והפילוסופית של הרב שמשון רפאל הירש, אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ" ומנהיג האורתודוקסיה הגרמנית, שהתנגד נחרצות להשכלה הרדיקלית אך תמך בחינוך דתי מודרני.^{[2, 6]}

שנירר שילבה את תפיסתו של הירש בדבר השכלה שיטתית לנשים עם הלהט, הרגש והחמימות של העולם החסידי ממנו צמחה.^{[2, 6]} בכך בנתה גשר רעיוני ייחודי בין האורתודוקסיה המערב-אירופית לחסידות המזרח-אירופית, והעניקה לנערות החסידיות חלופה רוחנית מתוחכמת שאיפשרה להן להישאר נאמנות למסורת אבותיהן מבלי לוותר על הצורך בהתפתחות אינטלקטואלית.^{[2, 6]}

מ"אגודת הנערות" ל"בית יעקב": אבולוציה של מפעל חינוכי

עם שובה לקרקוב, גילתה שנירר כי חזונה המוקדם להקים קורסי הרצאות וספרייה תורנית ייעודית לנשים מבוגרות אינו בר-ביצוע, והיא נאלצה לנטוש תוכנית זו.^[9] תחת זאת, היא יזמה את הקמתו של ארגון נוער לנערות מתבגרות בשם "אגודת הנערות האורתודוקסיות" (Orthodox Girls' Union).^[6] הארגון הציע הרצאות תורניות ופעילויות תרבותיות, אך שנירר נחלה אכזבה קשה מהתוצאות; היא נוכחה לדעת כי אף שהנערות התלהבו מדרשותיה, הן לא הצליחו לתרגם את החוויה הרגשית למחויבות הלכתית ולשמירה מעשית של המצוות בחייהן הפרטיים.^[6]

תובנה זו הובילה אותה למסקנה כי יש להתחיל את התהליך החינוכי בגיל צעיר בהרבה, בטרם יעוצב עולמן הרוחני על ידי מוסדות לימוד חילוניים.^[6] בשנת 1918 פתחה בסדנת התפירה שלה גן ילדים וכיתת לימוד ראשונית עבור עשרים וחמישה ילדים ותלמידות, שבהם שמה דגש על אהבת תורה ומצוות.^{[1, 9]} כיתת בית הספר הרשמית של "בית יעקב" נפתחה עם שבע תלמידות בלבד, ועד מהרה התרחבה והפכה לגרעין המהפכני של הרשת כולה.^[1]

תהליך השימור, התרגום והצנזורה של כתבי שרה שנירר משקף את המתח המובנה בין המיתוס הציבורי לבין עולמה האישי המקורי. השלבים המרכזיים בפרסום כתביה לאורך השנים מפורטים בטבלה הבאה:

• שנה
• כותרת הפרסום / סוג הכתבים
• שפה ומאפייני הפרסום
• היבטים פדגוגיים, היסטוריים ותהליכי צנזורה

1929

"פרקים מחיי" (בביטאון בית יעקב) ^{[10, 12]}

יידיש ^[10]

הגרסה הרשמית והראשונה של זכרונותיה, שפורסמה כחלק מהצגת מפעל החינוך. הכתבים עברו עריכה קפדנית וסוננו מהם פרטים אישיים, משפחתיים או לבטים רוחניים.^{[10, 12]}

1933

"כתבים מלוקטים" (Collected Writings) ^[12]

יידיש ^[12]

הבטחה מוקדמת לכלול פרקים מתוך יומניה האישיים לא מומשה, ובספר נדפסה רק האוטוביוגרפיה המעובדת.^[12]

1936

"די מאמיס צוואה" (צוואת האם) ^[13]

יידיש (עם מעטפת בעברית ובלועזית) ^[13]

קובץ לילדים ונוער בעריכת אליעזר גרשון פרידנזאן, המכיל מכתבים, הגות ורשימה מפורטת של מאות תלמידות ("פרנומרנטן") המנציחה קהילה שנכחדה בשואה.^[13]

1955

"אם בישראל: כתבי שרה שנירר" ^{[12, 14, 15]}

עברית (ארבעה כרכים) ^{[12, 14]}

תרגום עברי של הכתבים המלוקטים בתוספת מאמרים מאת מנהיגי התנועה. לראשונה נכללו 11 קטעים מצונזרים ומתורגמים מתוך יומניה האישיים.^[12]

2014

פרסום בכתב העת "Cwiszn" ^[12]

פולנית ויידיש ^[12]

חשיפת קטעים רחבים ומקוריים מתוך היומן הפולני, המאפשרים הצצה בלתי-אמצעית לעולמה הפנימי לפני היותה מנהיגה מפורסמת.^{[10, 12]}

צמיחתה של רשת "בית יעקב" תחת הנהגתה של שנירר ובשנים שלאחר מכן הייתה חסרת תקדים בהיקפה, והפכה למודל החינוך הגדול ביותר בעולם החרדי לנשים. התפתחות המפעל החינוכי ופריסתו הגיאוגרפית מוצגות בטבלה הבאה:

• תקופה / שנה
• מספר מוסדות ותלמידות
• מוסדות ופריסה גיאוגרפית
• מאפיינים ארגוניים ותמיכה ממסדית

1918

כיתה אחת; 7 עד 25 תלמידות ^{[1, 9]}

קרקוב (פולין), בסטודיו לתפירה ^{[1, 10]}

יוזמה מקומית עצמאית המתמקדת בילדות צעירות.^{[1, 9]}

1919

תחילת התרחבות ^[14]

פולין ^[14]

קבלת חסות ותמיכה רשמית מצד תנועת "אגודת ישראל".^[14]

1925

הקמת ארגוני המשך ^[14]

פולין ומרכז אירופה ^[14]

ייסוד תנועת "בנות אגודת ישראל" כמענה חברתי לבוגרות המוסדות.^[14]

1935

248 בתי ספר; למעלה מ-35,000 תלמידות ^[1]

פולין ומדינות שכנות ^[1]

רשת מבוססת הכוללת סמינרים למורות, בתי ספר יסודיים ותנועת נוער.^{[1, 6]}

לאחר מלחמת העולם השנייה

רשת גלובלית מובילה ^[16]

ישראל, ארצות הברית, אירופה ^[16]

פעילות תחת "החינוך העצמאי" בישראל, גני ילדים, מעונות יום ובתי ספר עצמאיים ברחבי העולם.^[16]

משנתה התורנית, הפדגוגיה החווייתית וההצדקה ההלכתית

ההצדקה ההלכתית שניתנה למפעל החינוכי של שרה שנירר נשענה על פיתוח תיאולוגי מתוחכם שביצעו תומכיה, ובראשם ה"חפץ חיים" (הרב ישראל מאיר הכהן) והאדמו"ר מגור, אשר נדרשו להתמודד עם הקביעה התלמודית הנוקשה לפיה "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות".^{[5, 7]} המפתח להבנת גישתם נעוץ באבחנה שבין לימוד תורה שבעל פה לבין לימוד תורה שבכתב, וכן בהתפתחות ההלכתית המזוהה עם שיטת הרמב"ם.^[5]

הרמב"ם הדגיש כי חמש מצוות היסוד – אמונת ה', שלילת עבודה זרה, ייחוד השם, אהבת ה' ויראתו (המכונות "פרדס") – הן חובה מוחלטת על כל אדם, זכר ונקבה, קטן וגדול כאחד.^[5] כדי להגיע להישגים רוחניים אלו, נדרש האדם למלא את "כריסו בבשר ויין", קרי, ידיעת ההלכה וההבחנה בין מותר לאסור.^[5] מכאן נגזרה ההצדקה ההלכתית המודרנית לפיה נשים לא רק רשאיות ללמוד את דיני המצוות, אלא מחויבות בכך כדי לקיים את יסודות האמונה.^[5]

שנירר ניצלה מרחב הלכתי זה כדי להעניק לתלמידותיה בסיס ידע תורני רחב ומעמיק, תוך שהיא נמנעת מלימוד גמרא קלאסי (תורה שבעל פה עיונית) אך מתמקדת במקרא, מוסר, הלכה מעשית והיסטוריה יהודית.^{[2, 5, 6]}

הפדגוגיה של שנירר הייתה חלוצית והתאפיינה בשילוב של חוויות חושיות ורגשיות עמוקות.^[6] היא הבינה כי לימוד תיאורטי בלבד לא יחזיק מעמד מול הפיתויים שבחוץ, ולכן פיתחה תרבות נשית הוליסטית.^[6] היא כתבה וביימה מחזות דתיים שהועלו על ידי התלמידות, וחיברה שירים ביידיש שליוו את חיי היום-יום במוסדות.^[1]

בנוסף, שנירר טיפחה אהבה ויראת כבוד עמוקה כלפי הטבע, וראתה בו אמצעי להתגלות אלוהית ולחיזוק האמונה.^[6] אירועים כמו הטיול ליערות בט"ו באב בשנת 1932, שבו הדליקו הבנות מדורה, למדו תורה, שרו ורקדו, הדגימו כיצד הפכה שנירר את שמירת המצוות לחוויה חיובית, אטרקטיבית ומשחררת עבור נערות שחיו תחת מועקה חברתית ותרבותית.^[6]

קנוניזציה, זיכרון השואה ושאלת המגדר והצנזורה

זיכרונה של שרה שנירר בחברה החרדית שלאחר השואה עבר תהליך מורכב של הבניה מיתית.^{[4, 17]} היא זכתה לתואר "אמנו שרה" והוצגה כדמות מופת רוחנית וצדקת נשגבת, אך בד בבד נמחקו מן הנרטיב הציבורי חלקים מהותיים מפועלה, מכתביה וממאבקיה האישיים.^{[4, 10, 17]} ההתעלמות הממסדית מן העובדה ששנירר הייתה כותבת פורייה, שפרסמה עשרים כרכים של סיפורת, מחזות ומאמרים ביידיש, לצד מיעוט לימוד כתביה המקוריים בסמינרים של "בית יעקב" כיום, מעידים על הניסיון לעצב דמות נשית שמרנית וצייתנית, המנותקת מהקשריה הפמיניסטיים והמשכילים המקוריים.^{[1, 4, 6]}

באופן מרתק, שמה של שרה שנירר נקשר באופן בל-יינתק לזיכרון השואה בקרב הציבור החרדי.^[17] קשר זה נובע לא רק מכך שתלמידותיה הרבות היוו את השלד הרוחני של הקהילות שנכחדו, אלא גם בשל העדות ההיסטורית המצמררת הטמונה בפרסומים המוקדמים של מפעל זה.^{[13, 17]}

הספר "די מאמיס צוואה" (צוואת האם), שיצא לאור בלודז' בשנת 1936 במלאת שנה לפטירתה, הכיל רשימה מפורטת וארוכה ביותר של מאות בנות ותלמידות "בית יעקב" ברחבי עשרות ערים ועיירות בפולין (רשימת ה"פרנומרנטן").^[13] רשימה זו, הנושאת את סמל "מרכז נשי ובנות אגודת ישראל בפולין", מהווה כיום את אחד התיעודים המוחשיים והכואבים ביותר של עולם יהודי חי ותוסס שנכחד כמעט לחלוטין בשואה.^[13]

השפעתה של שנירר חורגת מעבר לגבולות פולין שלפני המלחמה.^[16] תלמידותיה ושותפותיה לדרך – בהן אימה של החוקרת פרופ' נעמי סידמן, שלימדה בבתי הספר של הרשת באירופה, ואביה ד"ר הלל סידמן, שהיה חוקר ופובליציסט קבוע בביטאון התנועה – נשאו את חזונה הלאה והקימו מחדש את רשת "בית יעקב" בארצות הברית ובישראל.^{[6, 16]} כיום, הרשת פועלת כאימפריה חינוכית חובקת עולם הכוללת את מוסדות החינוך העצמאי, סמינרים, גני ילדים ומעונות יום, והיא מהווה את עמוד התווך המרכזי של שימור החברה החרדית וחינוך נשותיה.^[16]