הרב קלמן שם טוב גפן

הרב קלמן (קלונימוס) שם־טוב גפן (1856–1927) מייצג דמות אינטלקטואלית יוצאת דופן, מעין "הומניסט רנסנסי" שהועתק אל תוך המורכבות של המחשבה היהודית במפנה המאה העשרים. הוא לא היה רק תלמיד חכם מסורתי במובן המקובל של המילה, אלא הוגה שביקש להעמיד מערכת טוטאלית המאחדת את המתמטיקה המודרנית, הפיזיקה התיאורטית, הפילוסופיה הנאו-קאנטיאנית ותורת הסוד הקבלית למסכת אחת קוהרנטית.^{[1, 2]} גישתו התאפיינה בניסיון נועז לגשר על התהום שבין המדע האמפירי לבין החוויה הדתית-מיסטית, תוך שימוש בכלים לוגיים ומתמטיים כדי לתקף אמיתות מטאפיזיות שנחשבו עד אז כנתונות לאמונה בלבד.^{[2, 3]}

פרק א: ביוגרפיה אינטלקטואלית והקשר היסטורי

חייו של הרב שם טוב גפן נפרסו על פני תקופה של תמורות רדיקליות בעם היהודי. הוא נולד בכ"ז בניסן ה'תרט"ז (1856) בבריביס שבאוקראינה, בלב ליבה של האימפריה הרוסית, בעידן שבו יהדות מזרח אירופה החלה להתמודד עם אתגרי ההשכלה והמודרנה.^{[1, 2]} את רוב השכלתו הרחבה במדעים מדויקים – מתמטיקה, כימיה, פיזיקה וגיאולוגיה – רכש באופן אוטודידקטי, עובדה שהקנתה לו חירות מחשבתית נדירה ושחררה אותו מכבלים של אסכולות אקדמיות נוקשות.^[4]

עלייתו לארץ ישראל ופעילותו במוקדי ההתרחשות של ה"יישוב הישן" וה"יישוב החדש" העניקו לו מעמד של גשר חי. הוא חי בירושלים כאיש אשכולות שאינו נרתע מעיסוק בכימיה או בבלשנות, תוך שהוא נותר נטוע עמוק בתוך עולם הקבלה והחסידות.^{[1, 4]} מותו ב-1927 סימן את סיומה של תקופה שבה הוגים בודדים יכלו עדיין להחזיק בידע אנציקלופדי כה מקיף שאיחד קודש וחול באופן אורגני.^[2]

פרק ב: הפילוסופיה של הממדים וההכרה

ליבת הגותו של גפן נעוצה בתפיסה מהפכנית של המציאות הפיזיקלית, כפי שבאה לידי ביטוי בחיבורו המוקדם "תורת הממדים לאין ספורות" (1897).^{[2, 7]} בבסיס התיאוריה שלו עומדת הטענה כי היקום אינו מוגבל לשלושת הממדים הנתפסים בחושים האנושיים, אלא הוא מורכב מאינספור ממדים אונטולוגיים.^[2]

תפיסת המציאות כהטעיה חושית

גפן אימץ עמדה נאו-קאנטיאנית רדיקלית, בהשפעת הוגים כמו הרמן כהן, אך הטעין אותה במשמעות קבלית.^[3] הוא טען כי המרחב התלת-ממדי אינו תכונה של המציאות כשהיא לעצמה, אלא מבנה כפוי של ההכרה האנושית. המוח האנושי פועל כמנגנון סינון המתרגם מציאות רב-ממדית אינסופית לשפה דלה של אורך, רוחב וגובה כדי לאפשר התמצאות במרחב.^[2] תפיסה זו, לשיטתו, היא "מוטעית" במובן המטאפיזי, שכן היא מעלימה מהאדם את רוב רובה של המציאות הקיימת.^[2]

גפן השתמש באנלוגיה מתמטית מבריקה כדי להסביר את הקשר בין הממדים הגלויים לנסתרים. הוא השווה את "הדבר כשהוא לעצמו" (המהות האלוהית או המציאות הנסתרת) למספרים מדומים במתמטיקה:

• x
• 2
• +1=0⟹x=
• −1
• =i

כשם שהמספר i הוא הכרחי לפתרון משוואות מורכבות ומהווה חלק בלתי נפרד מהלוגיקה המתמטית, למרות שאין לו ייצוג של כמות מוחשית בטבע, כך גם הממדים הגבוהים הם הכרחיים להבנת היקום, למרות שהם חומקים מהחוויה החושית הישירה.^[2] תובנה זו אפשרה לו לטעון כי הניסים, הנבואה וההשגחה אינם "שבירה" של חוקי הטבע, אלא פעולה של חוקים גבוהים יותר בממדים שאינם נגישים להכרה הרגילה.^{[3, 8]}

הממדים ומושג האין-סוף

בחיבורו "תורת הנבואה הטהורה, או הפילוסופיה המתמטית של האין סוף" (1923), העמיק גפן את הניתוח הזה.^[2] הוא הגדיר את הנבואה כחצייה של סף ההכרה האנושית אל עבר הממדים האינסופיים. לדידו, הנביא הוא אדם שצמצם את ה"הטעיה" החושית שלו והצליח לתפוס רסיסים מהמציאות הרב-ממדית. גפן לא ראה בזה אירוע מאגי, אלא תהליך שניתן לתאר אותו בכלים של "פילוסופיה מתמטית".^[2]

פרק ג: שילוב בין תורה למדעי הטבע והאדמתנות

תרומתו של גפן לא הוגבלה לפילוסופיה מופשטת אלא פלשה לתחומי המדע היישומי של זמנו. הוא עסק בכימיה, בפיזיקה תאורטית ובגיאולוגיה (אותה כינה "אדמתנות"), מתוך אמונה כי הכרת חוקי הטבע היא מצווה דתית מהמעלה הראשונה.^{[2, 4]}

"מעשה בראשית והאדמתנות"

במאמרו המונומנטלי "מעשה בראשית והאדמתנות", גפן הציע מודל הרמוני ליישוב הקונפליקט בין סדר הבריאה המקראי לבין הממצאים הגיאולוגיים המצביעים על גיל עולם של מיליוני שנים.^[2] שלא כמו הוגים שמרנים אחרים שדחו את המדע, גפן אימץ את הממצאים הגיאולוגיים אך העניק להם פרשנות קבלית. הוא טען כי ששת ימי הבריאה מייצגים שלבים בהתפתחות הכוחות הפיזיקליים והממדים, כאשר כל "יום" הוא עידן קוסמי שבו התהווה רובד אחר של המציאות.^[2]

כימיה ופיזיקה תאורטית

גפן ראה במבנה החומר השתקפות של ספירות עליונות. זיקתו לכימיה נבעה מרצונו להבין את המנגנון האלוהי בתוך ה"קליפה" החומרית.^[4] הוא כתב מאמרים מדעיים שבהם ניסה לקשור בין אינטראקציות כימיות לבין מושגים מתורת הסוד, מתוך הנחה שישנה חוקיות אחידה המושלת בכל רמות ההוויה – מהאטום ועד לאינסוף.^[4]

פרק ד: בלשנות וחידוש השפה העברית

הרב גפן היה שותף פעיל בתחיית השפה העברית, אך גישתו הייתה ייחודית: הוא ביקש להפוך את העברית לשפה המסוגלת לבטא מושגים פילוסופיים ומדעיים מורכבים מבלי לאבד את עומקה התורני.^[2]

• פילולוגיה ומחקר: הוא עסק במחקר בלשני של ספרי המקרא, בדגש על איוב וישעיהו, תוך שימוש בכלים השוואתיים לבירור משמעותן של מילים נדירות.^[2]
• חידוש מילים: גפן חידש מונחים מדעיים רבים. הוא לא הסתפק בתרגום שאילה, אלא חיפש שורשים עבריים המבטאים את המהות הפנימית של המושג המדעי.^[2]
• "בן-הקוץ": דוגמה מפורסמת לחדותו הלשונית והאידיאולוגית היא כינויו לברוך שפינוזה בשם "בן-הקוץ" (תרגום של המילה Spinoza). בכך ביטא גם הערכה לשנינותו של הפילוסוף וגם הסתייגות מקוציו של הפנתיאיזם שאיים על האמונה המקובלת.^[2]
• צבע התכלת: במאמרו "תולעת תכלת", שילב גפן ידע בביולוגיה ימית עם פילולוגיה מקראית כדי לנסות ולזהות את מקור צבע התכלת המקורי, נושא בעל השלכות הלכתיות כבדות משקל.^[2]

פרק ה: הקשר עם חוג הראי"ה קוק והשפעתו על הרצי"ה

מקומו של הרב גפן בתוך עולם המחשבה של הציונות הדתית נגזר במידה רבה מהקשר העמוק שלו עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק ומשפחתו. הוא היה חבר בולט בקבוצת הוגים (שכללה גם את הרב שמואל אלכסנדרוב והרב פנחס לינטופ) שביקשו ליצור סינתזה בין קבלה למחשבה המודרנית.^[3]

הראי"ה והנאו-קאנטיאניזם

הראי"ה קוק מצא אצל גפן הד לעמדותיו שלו בנושא מגבלות ההכרה האנושית. במכתביהם, השניים דנו כיצד הפילוסופיה המודרנית (במיוחד של קאנט והרמן כהן) יכולה לשמש ככלי להבנת מושג ה"מלכות" – הספירה האחרונה שאין לה מעצמה כלום והיא רק כלי קיבול לאורות עליונים.^[3] גפן סיפק לרב קוק את התשתית ה"מדעית" והמתמטית לטענותיו המטאפיזיות.^[5]

הרצי"ה קוק כתלמיד ומעריץ

השפעתו המרשימה ביותר של גפן הייתה על בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצי"ה ראה בגפן דמות מופת של "חכם" – אדם שגאונותו התורנית משולבת במקוריות מחשבתית חסרת פשרות.^[5] הוא כינה את גפן בתואר "מרן", תואר יוצא דופן שביטא את הערצתו העמוקה לאיש שפתח בפניו צוהר לעולם המדע והפילוסופיה מתוך הקודש.^[5] הרצי"ה היה זה שעודד במשך עשורים את הדפסת כתביו של גפן, מתוך אמונה שיש בהם "אורות" הנחוצים לדור הגאולה.^[5]

פרק ו: הפולמוס המודרני וגניזת הספר

למרות ההערכה שזכה לה מצד משפחת קוק, משנתו של הרב גפן נותרה מעוררת מחלוקת עד ימינו. בשנת תשע"ז (2017), עם פרסום הספר "רבי שם טוב גפן – פרקי חיים, אגרות ומאמרים" בעריכת הרב ידידיה ונגרובר, התפרץ פולמוס חריף שהוביל לגניזת הספר.^{[4, 5]}

התזה על כתיבת ספר בראשית

במאמרו "ספרי התורה סדרם ושמותיהם", הציג גפן תפיסה רדיקלית בנוגע למקורו של ספר בראשית.^[5] הוא פירש את האמרה התלמודית "תורה מגילה מגילה ניתנה" באופן מרחיק לכת, וטען כי:

• הפרקים הראשונים של בראשית הם "מגילות" עתיקות שנוסחו במקור על ידי דמויות קדמוניות (כמו אדם הראשון, חנוך או נח) מכוח השראה אלוהית.^[5]
• משה רבנו פעל כעורך וכמלקט של מסורות אלו בסיני, ברוח הקודש, ואיחד אותן לכדי ספר אחד.^[5]
• התיאור של "מעשה בראשית" אינו בהכרח דיווח עובדתי כרונולוגי של משה, אלא שימור של "שיר עתיק יומין" שביטא את החוויה הרוחנית של האנושות המוקדמת.^[5]

התגובה התורנית והגניזה

הסברה הזו נתפסה כקרובה מדי לשיטות של "ביקורת המקרא", למרות שגפן השתמש בה דווקא כדי להגן על קדמות התורה ולהראות שמקורותיה הם אלוהיים-נבואיים ולא איחור של זמן כפי שטוענים המבקרים.^[5] הרב צבי טאו, נשיא ישיבת "הר המור", הורה לגנוז את הספר מחשש שהדברים יערערו את אמונת התלמידים בקדושת התורה ובמסורת הכתיבה שלה.^[5] הגניזה עוררה תמיהה בקרב חוקרים, שכן הרצי"ה קוק עצמו הכיר את הכתבים הללו ועודד את פרסומם, מה שמעיד על פער בפרשנות של דמותו של גפן בין דורו של הרצי"ה לבין הנהגת "הר המור" כיום.^[5]

פרק ז: סקירה ביבליוגרפית של כתביו

כתביו של הרב גפן מתאפיינים בסגנון דחוס, עשיר במושגים מתמטיים ולוגיים, ומהווים אתגר קריאה גם עבור תלמידי חכמים ומשכילים.^{[2, 9]}

פרק ח: סיכום ומסקנות על דמותו ופועלו

הרב שם טוב גפן נותר דמות אניגמטית בזיכרון ההיסטורי היהודי. הוא לא הפך לראש ישיבה קלאסי ולא לפרופסור באוניברסיטה, אלא נותר בתווך – "מקובל נאו-קאנטיאני" שביקש להוכיח את קיומו של אלוהים דרך משוואות מתמטיות.^{[1, 3]}

• מקוריות ללא מורא: גישתו של גפן מלמדת על אומץ אינטלקטואלי נדיר. הוא לא חשש לאמץ את הכלים של קאנט, כהן ושפינוזה, ולהשתמש בהם כדי לבנות קומה חדשה בתוך עולם הקבלה.^{[2, 3]}
• הנבואה כקטגוריה לוגית: תרומתו החשובה ביותר הייתה הוצאת מושג הנבואה מהתחום ה"פלאי" הבלתי מוסבר והפיכתו לחלק מתיאוריה פיזיקלית רב-ממדית. בכך פתח פתח עבור אנשי מדע דתיים למצוא שפה משותפת בין עולמם המקצועי לאמונתם.^[2]
• השפעה סמויה: השפעתו על משפחת קוק, ובמיוחד על הרב צבי יהודה, הטמיעה בתוך הציונות הדתית את ההכרה בחשיבותו של המדע ובערכו של העולם הזה, גם אם הדברים נעשו בדרכים עקיפות.^[5]
• מתח מתמיד: הפולמוס סביב גניזת כתביו ממחיש כי גפן עדיין מייצג את "קו התפר" המסוכן שבין המסורת לבין החידוש הרדיקלי. רעיונותיו על כתיבת התורה נותרו בבחינת "תורת הנסתר" גם בעידן של מידע גלוי, בשל עוצמתם המערערת.^[5]

במבט היסטורי, הרב שם טוב גפן הוא חלוץ של "התיאולוגיה של המדע" בעת החדשה. הוא הראה כיצד המתמטיקה אינה רק כלי לחישוב כמויות, אלא שפה שדרכה ניתן להציץ אל מאחורי הפרגוד של המציאות התלת-ממדית ולגלות את האינסוף.^[2] הגותו מהווה קריאה להוגים בני זמננו לא להסתפק באפולוגטיקה, אלא לחתור להבנה עמוקה ומאוחדת של חוקי הטבע וחוקי התורה כביטויים שונים של אותה מהות אלוהית רב-ממדית.