ר' אלעזר בירבי קליר

רקע היסטורי, גיאוגרפי וליטורגי בארץ ישראל

רבי אלעזר בירבי קליר (או הקליר) נחשב לאחד מן הראשונים והגדולים שבפייטני ישראל, ומי שעיצב במידה רבה את דמותה של שירת הקודש.^[1] המחקר ההיסטורי והפילולוגי ממקם את פעילותו הגיאוגרפית בארץ ישראל, כאשר על פי הממצאים וההערכות המקובלות פעל בעיקר בעיר טבריה.^[1] כרונולוגית, תקופת חייו מיוחסת לשלהי השלטון הביזנטי בארץ ישראל, בסמוך לכיבוש הערבי של האזור, דהיינו סביב שנת 637 לספירה.^[1] במסורת הליטורגית מתואר הקליר כתלמידו המובהק של הפייטן הארץ-ישראלי הקדום יניי, שממנו קיבל את יסודות היצירה הליטורגית המורכבת.^[1]

משנתו הליטורגית של הקליר מעוגנת באופן עמוק במנהגיה הקדומים של ארץ ישראל, כפי שהיו נהוגים טרם השתלטות הנוסח הבבלי על סידורי התפילה. מנהגים ארץ-ישראליים מובהקים אלו באים לידי ביטוי במבנה הקרובות (סוגי פיוטים המיועדים לחזרת הש"ץ) שחיבר לתפילות העמידה.^[1] כך, למשל, בקרובותיו נהג הקליר לכלול ולמזג את ברכת "את צמח דוד" בתוך ברכת "בונה ירושלים", בהתאם לנוסח ארץ ישראל הקדום ובניגוד למנהג בבל המפריד ביניהן.^[1] דוגמה בולטת נוספת היא שילוב פסוקי "שמע ישראל" במסגרת קדושת שחרית, אלמנט המהווה סימן היכר ליטורגי מובהק של המנהג הארץ-ישראלי המקורי.^[1] יצירתו הענפה, הכוללת מאות פיוטים לכל מועדי השנה ולשבתות מיוחדות, הכתה שורשים עמוקים והפכה לחלק בלתי נפרד מסידורי התפילה של קהילות רבות לאורך הדורות.^[1]

הסגנון הקלירי ושיטתו הפואטית: חריזה, לשון וחידושי מילים

סגנונו הספרותי של רבי אלעזר בירבי קליר נחשב לאחד הסגנונות המורכבים והמשפיעים ביותר בתולדות השירה העברית.^[2] הוא מתאפיין בדחיסות לשונית, בחידוש פעלים ומשקלים ובשימוש חלוצי במצלולים עשירים.^{[2, 3]} דוגמה קלאסית למבנה הצורני הנוקשה והמסתורי של שירתו מופיעה בפיוט "אץ קוצץ בן קוצץ", המהווה חלק מקדושתא (מערך פיוטים לחזרת הש"ץ) שנתקנה עבור שבת זכור.^{[1, 4, 5]} בפיוט זה מציג הקליר מבנה קפדני בן ארבעה עשר בתים, כאשר כל בית מורכב משתי שורות בעלות שתי צלעיות, ובכל צלעית בין שתיים לארבע מילים בלבד.^[5] דוגמה בולטת נוספת ליצירתו היא הפיוט "בלשון אשר הזכרת לזוכריך", המהווה אף הוא חלק מאותו מערך פיוטים מורכב לשבת זכור, ואשר זכה לפירושים רבים לאורך הדורות, בהם פירוש ייחודי שנמצא בכתב יד המבורג משנת 1317.^[4]

אחת התרומות החשובות של הקליר להתפתחות השירה העברית היא שכלול מנגנון החריזה. בעוד שהשירה העברית המוקדמת נשענה על חריזה דקדוקית פשוטה, המבוססת על סיומות דקדוקיות אחידות כמו סיומת הרבים "-ים" או "-ות" – דבר שנתפס לעיתים כחריזה קלה ופשוטה מדי – פיתח הקליר שיטות חריזה מורכבות בהרבה.^[3] כדי להעשיר את החרוז, הנהיג הקליר שילוב של עיצורים נוספים לפני התנועה הסופית, חילופי סדר של צלילים ושימוש בחריזה פונטית קרובה המאפשרת לקשר בין מילים בעלות הגייה דומה על אף שונותן האורתוגרפית.^[3]

מעבר למבנה החריזה והמצלול, יצירתו של הקליר מתאפיינת בסינתזה בין לשון המקרא, לשון חז"ל ומדרשי האגדה. הוא יוצר פסיפס שלם שבו כל מילה טעונה במשמעויות לוואי פרשניות. דוגמה מובהקת למנגנון זה ניתנת לזיהוי בפיוט הטל הנודע שלו, "טל תן לרצות ארצך", שבו משולבות תפילות הגשם והטל בתוך חזון הגאולה הלאומי של עם ישראל.^[6]

בפיוט זה, השורה הפותחת "טַל תֵּן לִרְצוֹת אַרְצָךְ" נשענת על הפסוק בתהלים "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ".^[6] הבקשה "שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ... רֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ" המלווה בציפייה לשפע מתכתבת ישירות עם ברכת יצחק ליעקב בספר בראשית.^[6] בהמשך הפיוט, הקריאה "קוֹם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ" מבוססת על נבואת ישעיהו "כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ" ^[6], בעוד שהדימוי "עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת" שואב מתיאור החורבן בישעיהו של בת ציון הנותרת כסוכה בכרם.^[6] השימוש במוטיב הטל אינו מתמצה בבקשת משקעים גשמית, אלא מתקשר לחזון תחיית המתים הלאומית בהשראת הפסוק בישעיהו "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ".^[6]

משנתו התורנית ומעמדו ההלכתי של הקליר

מעבר להערצה שרחשו לו כמשורר וכפייטן, החזיק רבי אלעזר בירבי קליר במעמד הלכתי ותורני כבד משקל בקרב חכמי הדורות הבאים, ובמיוחד במסורת התורנית של יהדות אשכנז. פיוטיו לא נתפסו כתוספת קישוטית גרידא, אלא כמקורות תורניים המוסרים מסורות הלכתיות וקוסמולוגיות קדומות.

עדות מובהקת למעמד זה עולה מדברי התוספות במסכת חגיגה.^[1] הגמרא שם דנה במרחקים הקוסמיים השמימיים ובשיעור קומתם של המלאכים, וקובעת כי רגלי החיות הן מהלך חמש מאות שנה.^[1] בעלי התוספות מביאים כראייה וכסמכות פרשנית את פיוטו של הקליר, שבו נקבע כי רגלי החיות הן מהלך תקט"ו (515) שנה.^[1] הסתמכותם של בעלי התוספות על פיוטי הקליר להכרעת שאלות תיאולוגיות וקוסמולוגיות מבהירה כי חכמי אשכנז ראו ביצירתו של הקליר מסורת תנאית או אמוראית אמינה שאין לפקפק בה.

שילוב פיוטי הקליר במרכז התפילה עורר פולמוס הלכתי רחב סביב סוגיית ה"הפסק" בתפילה ובברכות קריאת שמע.^[7] הפולמוס המקביל הנוגע לאמירת פיוט "אקדמות" בחג השבועות מדגים היטב את המורכבות ההלכתית הזו.^[7] מנהג אשכנז המקורי היה לומר את פיוט "אקדמות" במהלך קריאת התורה, מיד לאחר קריאת הפסוק הראשון של "בחודש השלישי".^[7] פוסקים מאוחרים ביקשו לבטל מנהג זה בטענה שהוא מהווה הפסק אסור בין הברכה לקריאה ושאינו מעניין הקריאה.^[7]

ברם, המגינים על המנהג נשענו על התקדים ההלכתי של פיוטי הקליר.^[7] הם טענו כי אם מותר להפסיק בברכות קריאת שמע ובחזרת הש"ץ – שהן חמורות בהרבה מקריאת התורה, עד כדי כך שאפילו כהן העומד בקריאת שמע אינו רשאי להפסיק כדי לעלות לתורה – עבור פיוטים שנתקנו על סדר התפילה, קל וחומר שמותר להפסיק בקריאת התורה לצורך פיוטים מיוחדים שנתקנו עבורה.^[7]

חכמי אשכנז העניקו תוקף הלכתי מחייב למנהג אמירת פיוטי הקליר. בספר חסידים (סימן קי"ד) נקבע במפורש כי המשנה ממנהג הקדמונים ומחליף את קרובות הקליר בפיוטים אחרים עובר על הלאו של "לא תסיג גבול רעך".^[7] מסורת זו קודשה על ידי גדולי חכמי אשכנז, ובהם המהרי"ל (רבי יעקב מולין) והמהר"א טירנא, שחיבורי המנהגים שלהם קיבעו את פיוטי הקליר כחלק מחייב ובלתי ניתן לשינוי מסדר התפילה הקהילתי.^[7]

פולמוס הפיוט: ביקורת אבן עזרא אל מול הגנת חכמי אשכנז

ההבדלים העמוקים בין עולם המחשבה והדקדוק של תור הזהב בספרד לבין עולם הרוח והמנהג של חכמי אשכנז התנקזו לפולמוס חריף סביב פיוטי הקליר. פולמוס זה חושף שתי גישות מנוגדות בתכלית ביחס ללשון, לתפילה ולסמכות היסטורית.

בפירושו לספר קהלת (פרק ה', פסוק א'), מנסח רבי אברהם אבן עזרא ביקורת שיטתית ונוקבת נגד לשונו וסגנונו של הקליר, ומצביע על ארבעה כשלים יסודיים המאפיינים את פיוטיו.^{[2, 8]}

הדבר הראשון המעורר את התנגדותו של אבן עזרא הוא השימוש הנרחב בחידות ובמשלים סתומים, המקשים על המתפלל להבין את מוצא פיו.^{[2, 9]} אבן עזרא מביא כדוגמה את הטור "ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל", ומציג את מבוכת הפרשנים בני דורו המנסים לפענח האם הכוונה למשיח המקפל את הארץ, להסתרת אלילים חדשים, או שמא לקיפול השמים המדומים לראי מוצק.^[9] לשיטתו, תפילה ציבורית המיועדת להמונים שאינם חכמים חייבת להימנע מרמזים כה מעורפלים, וללמוד מתפילותיהם הבהירות של שלמה ודניאל.^{[8, 9]}

הקושי השני נובע מהתרחקותו של הקליר מחוקי הדקדוק של לשון הקודש התקנית, ויצירת פעלים ומשקלים שאינם קיימים במקרא.^[2] הקושי השלישי נעוץ בשילוב מדרשי אגדה שאינם תואמים את פשט הכתובים או את ההלכה הפסוקה.^[8] לבסוף, מותח אבן עזרא ביקורת חריפה על הנוהג לקרוא לאל בכינויים מטפוריים ישירים ללא כ"ף הדמיון, דוגמת פנייה לאל בכינוי "אריה" או "אש".^[9] הוא מזהיר כי שימוש כזה עלול להוביל לעבודה זרה פנימית, שכן לא יעלה על הדעת שאדם יתפלל "ברוך אתה אריה" או יאמר "אשרי העם עובדי אש" רק משום שהכתוב השתמש בדימויים אלו באופן מטאפורי.^[9]

כדי לבסס את זכותו לבקר חיבורים של פייטן כה קדום ומוערך, מצהיר אבן עזרא כי החיפוש אחר האמת הלשונית והפרשנית קודם להכנעה עיוורת לסמכות העבר.^[8] בהסתמכו על העיקרון של "אוזן מלים תבחן", הוא מזכיר כי אפילו דניאל הנביא, שהיה חכם ורב על חרטומי בבל, טעה בחשבונותיו לפי קביעת חז"ל, ועל כן אין מניעה לבקר את דברי הקדמונים במקום שבו נפלו שיבושים ברורים.^[8]

לעומת הגישה הרציונליסטית והמדעית של אבן עזרא, חכמי אשכנז ובראשם רבנו תם – שקיים קשרים תורניים עמוקים עם אבן עזרא במהלך מסעותיו באירופה – יצאו להגנתו של הקליר.^{[7, 10]} הם טענו כי לשונו המסתורית והדחוסה של הקליר אינה נובעת מחוסר הבנה בדקדוק, אלא משקפת כוונה מכוונת להצפין רעיונות תיאולוגיים עמוקים.^[7] לשיטתם, פיוטי הקליר וחבריו נוסדו על פי סודות קבליים נוראים ועמוקים, ושינוי הנוסח שקבעו הקדמונים עלול לפגום בהשפעה הרוחנית והמאגית של התפילה.^[7]

התפתחות המחקר המודרני וגילויים חדשים בגניזה

הדיון סביב דמותו ופועלו של רבי אלעזר בירבי קליר זכה לעדנה מחודשת בעת החדשה הודות להתפתחות מדעי היהדות וחשיפת גניזת קהיר. חקר הפיוט המודרני הצליח לחשוף מאות פיוטים של הקליר אשר נשכחו מלב הליטורגיה המקובלת במחזורי התפילה האירופיים, ואשר נשמרו רק בקרב קהילות המזרח התיכון ובספריית הגניזה.

מחקרים פילולוגיים בני זמננו שופכים אור חדש על מורכבות יצירתו של הקליר ומציגים מהדורות מדעיות המאפשרות לפענח את כוונותיו המקוריות:

• בשנת תשפ"ב (2022) פרסם ד"ר אופיר מינץ-מנור מהדורה מדעית ומבוא מפורט לפיוטי חנוכה של הקליר, המציגה את הגמישות והעושר הלשוני שלו בחגים משניים.^[2]
• בשנת תשפ"ד (2024) פרסמה פרופ' שולמית אליצור מהדורה מונומנטלית של פיוטי רבי אלעזר בירבי קליר לחג הסוכות ולשמיני עצרת, המלווה במבואות היסטוריים וביאורים פילולוגיים מקיפים.^[2]

מחקריהם של אליצור ומינץ-מנור מוכיחים כי הגאונות הליטורגית של הקליר השתרעה על פני כל עולם המדרש וההלכה, וכי חרף הביקורת הלשונית של אבן עזרא, חוסר הגמישות של חוקי הדקדוק הספרדיים החמיץ את החדשנות הפואטית, המצלולית והמחשבתית שהקליר העניק לשפה העברית בתקופה של תמורות תרבותיות ופוליטיות הרות גורל בארץ ישראל.^{[1, 2]}