שושלת אבוחצירא

מבוא: שורשי השושלת וצמיחת המנהיגות

רבי ישראל אבוחצירא, המוכר בהיסטוריה היהודית המודרנית בכינויו "הבבא סאלי", מייצג דגם ייחודי של מנהיגות כריזמטית המשלבת פוסק הלכה, מקובל אלוקי ומנהיג ציבורי רב-השפעה.^[1] הוא נולד בא' בתשרי תר"ן (26 בספטמבר 1889) בעיר ריסאני (מולאי עלי שריף) שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו, למשפחה שעיצבה את עולמה הרוחני של יהדות צפון אפריקה במשך דורות.^{[1, 2, 3]} אביו, הרב מסעוד אבוחצירא, היה בנו הבכור של רבי יעקב אבוחצירא, מחבר החיבור הקבלי המפורסם "אביר יעקב".^{[1, 4]} משחר ילדותו, שפת המקור וסביבת חייו של רבי ישראל היו מורכבות מהשפות ערבית וברברית, המאפיינות את המרחב הגיאוגרפי של דרום מרוקו.^[2]

צמיחתו הרוחנית התרחשה בתוך מסגרת משפחתית קפדנית, שבה נדרשו בניה להקדיש את חייהם באופן טוטאלי לעבודת השם.^{[4, 5]} כבר בצעירותו התבלט בשקידה קיצונית של כ-18 שעות ביממה, תוך התרחקות מוחלטת מהוויות העולם ומהנאותיו.^[4] לצד לימוד עיוני מעמיק בתורת הנגלה והנסתר, השתלם רבי ישראל במקצועות קודש מעשיים הדורשים דיוק וקדושה יתרה, ובהם כתיבת סת"ם, הלכות שחיטה ומילה.^[4] העמקה זו הניחה את היסוד להפיכתו לסמכות הלכתית ומטא-הלכתית עבור יהודי מרוקו, ומאוחר יותר עבור קהלים מגוונים במדינת ישראל.^{[1, 6]}

המבנה המשפחתי והמשכיות השושלת

חייו האישיים והמשפחתיים של רבי ישראל היו שזורים במחויבות עמוקה להמשכיות השושלת התורנית, כאשר בני משפחתו הקרובים נשאו בתפקידים ציבוריים ורוחניים מרכזיים.^{[3, 7]} מנישואיו לרעייתו, הרבנית פרחה לבית אמסלם, נולדו תשעה ילדים, אך רק שלושה מהם הגיעו לגיל בגרות.^[3] המשכיות זו, על קשריה המשפחתיים והציבוריים, מתוארת בטבלה הבאה:

מותו המוקדם של בנו הבכור, רבי מאיר, בשנת תשמ"ג (1983), נתפס כטרגדיה משפחתית וציבורית עמוקה, שכן רבי ישראל ראה בו את ממשיך דרכו הרוחנית הישיר והמוסמך ביותר.^{[3, 7]}

עבודת השם, פרישות והנהגה כריזמטית

עולמו הרוחני הפנימי של רבי ישראל אבוחצירא הושתת על הנהגות פרישות וסגפנות יוצאות דופן, אשר חרגו מהמקובל בדורו ושימשו כבסיס שעליו נשענה סמכותו המיסטית.^{[5, 8]} במשך חמישים שנה גזר על עצמו להימנע לחלוטין מאכילת בשר, והדיר את עצמו מהנאות העולם החומרי.^[8] בימות החול נמנע אף מאכילת דגים, וצמצם את תפריטו באופן קיצוני, תוך שהוא נוהג בתעניות דיבור ממושכות ובצומות רצופים משבת לשבת.^{[4, 5]} רק בשלהי ימיו, כאשר גופו נחלש באופן משמעותי וכוחו הפיזי רפה, נאלץ להתיר את נדרו מטעמי בריאות.^[8] ויתור זה על הסגפנות נעשה מתוך מניע אלטרואיסטי מובהק – הרצון להאריך את ימיו כדי שיוכל להמשיך לסייע לפונים אליו ולברכם.^[8]

הכינוי "בבא סאלי", שפירושו בשפה הערבית-יהודית הוא "האבא המתפלל", נבע במישרין מאורח חיים זה.^[6] המוני הפונים אל ביתו ביקשו לקבל את ברכתו ולזכות לישועה, מתוך תפיסה שהפרישות הקיצונית זיככה את אישיותו והפכה אותו לצינור רוחני ישיר להעברת תפילות.^{[6, 8]} רבי ישראל נהג להתפלל ולבקש רחמים על הפונים אליו במשך שעות ארוכות, עד אשר חש שתפילתו התקבלה וברכתו אכן תתקיים במציאות.^[6]

המפנה בארפוד והקשר ההיסטורי עם חסידות חב"ד

נקודת המפנה הציבורית בחייו של רבי ישראל התרחשה בעקבות רצח אחיו הבכור, רבי דוד אבוחצירא הי"ד.^[1] אירוע טרגי זה אילץ אותו לקבל על עצמו את עול ההנהגה הרשמית והוא מונה לכהן כרב ואב בית דין בעיר ארפוד שבמרוקו.^[1] בארפוד החלה להתעצב השפעתו החינוכית והלאומית, במיוחד לאור המאבק הרוחני שניהל נגד מגמות המודרניזציה והחילון שחדרו לקהילות היהודיות.^[1]

בחודש אייר תשי"א (1951), הגיע לארפוד שליח חב"ד למרוקו, הרב שלמה מטוסוב.^[1] מפגש זה הניח את היסוד לברית היסטורית בין שושלת אבוחצירא לבין תנועת חב"ד והעומד בראשה, הרבי מלובביץ'.^[1] רבי ישראל פעל יחד עם הרב מטוסוב להקמת תלמוד תורה מקומי בארפוד, והיה שותף מלא ופעיל בהרחבתו.^[1] פעילותם המשותפת נועדה להציל ילדים יהודים מלימודים בבית הספר הצרפתי המקומי (רשת "אליאנס"), שבו נלמדו לימודים זרים בלבד ללא תכנים דתיים.^[1] קשר זה הפך לאישי ואינטלקטואלי עמוק; הרב מטוסוב נהג להתארח בקביעות בבית הבבא סאלי, ושם, בלילות ארוכים, ישבו יחדיו הבבא סאלי, בנו הבבא מאיר והרב מטוסוב, ושוחחו בדברי תורה, הלכה, קבלת האר"י וספר התניא.^[1] בשיחות אלו לובנו הבדלי מנהגים בין ספרדים לאשכנזים המבוססים על תורת הסוד, תוך הפגנת הערכה הדדית עמוקה.^[1]

העלייה לארץ והתערבותו של הרבי מלובביץ'

בשנת תשי"א עלה רבי ישראל לראשונה לארץ ישראל, אך המפגש עם מציאות החיים הרוחנית והחברתית של העולים החדשים מצפון אפריקה הוביל אותו למשבר רוחני עמוק.^[1] מתוך ייאוש מהמצב הרוחני הירוד ששרר במעברות וביישובי העולים, ומהשפעות החינוך הממלכתי החילוני, שקל לעזוב את הארץ ולהגר לארצות הברית.^[1] הוא קיווה כי שם יוכל לשקוד על תורתו ועל עבודתו הרוחנית בשלווה ובלי הטרדות הציבוריות שליוו אותו.^[1]

תוכנית זו נבלמה בעקבות התערבותו הישירה של הרבי מלובביץ', אשר שיגר אליו אגרות בעלות חשיבות היסטורית ^[1]:

• איש כללי ומנהיג בישראל: באגרת מפורסמת מיום ט' בניסן תשי"ב, ניתח הרבי את מהות תפקידו של הבבא סאלי.^[1] הרבי הסביר כי משמיים הוענקו לו כוחות ייחודיים ומעמד של מנהיג שאלפים נשמעים לקולו, ולכן הוא מוגדר כ"איש כללי" שאינו רשאי לדאוג לשלוותו הפרטית.^[1] הרבי הפציר בו להישאר בארץ ישראל, להילחם למען שמירת אמונתם של העולים הספרדים ולמנוע את נפילתם הרוחנית.^[1] רבי ישראל קיבל את דברי הרבי וביטל לאלתר את תוכנית ההגירה.^[1]
• חד מבני עליה: באגרת קודמת מכ"ו בטבת תשי"ב, פנה אליו הרבי בתארים נדירים וכינה אותו "חד מבני עליה" – מושג המגדיר צדיק גמור בספר התניא.^[1] הרבי עודד אותו להקים מוסדות חינוך על טהרת הקודש עבור ילדי העולים ולשמור על מסורת אבותם.^[1]

לאחר מכן, שב רבי ישראל לפרקים למרוקו ולצרפת, שם נהג להתארח בישיבת חב"ד בברינואה.^[1] בשנת תשכ"ד (1964) חזר סופית לארץ והתיישב בתחילה בעיר יבנה.^[1] אולם, הוא עזב את העיר ועבר להתגורר בנתיבות בשל תקרית סמלית – ביטוי מזלזל שהשמיע ראש כולל ליטאי מקומי כלפי מייסד החסידות, הבעל שם טוב.^[1] עזיבה מהירה זו הדגישה את מחויבותו הבלתי מתפשרת לכבודם של גדולי החסידות ולתורתם.^[1]

משנתו התורנית וספר אהבת ישראל

אף על פי שדמותו נחקקה בציבור כמחולל ניסים, רבי ישראל היה גאון תורני עצום ובקי בכל חלקי הפרד"ס.^{[1, 9]} לאורך חייו כתב וחיבר מספר ספרים יקרי ערך המכילים פירושים וחידושים עמוקים, אך כתבי יד אלו נלקחו מביתו בנסיבות מעורפלות.^[9] הבבא סאלי ידע מי לקח את הכתבים והיכן הם מוחזקים, ובכל פעם שהנושא הכאוב עלה בביתו, נהג לומר לבנו, רבי ברוך: "ידעתי בני, ידעתי מי לקח את כתביי, ויודע אני גם היכן הם נמצאים".^[9]

החיבור המרכזי ששרד מכתב ידו ויצא לאור הוא "ספר אהבת ישראל".^{[10, 11]} הספר נדפס מחדש מעצם כתב ידו הקדוש ומכיל ביאורים ופירושים נפלאים בדרך קצרה על קכ"ז (127) מצוות התורה הרמוזות בפסוק "ואהבת לרעך כמוך".^{[11, 12]} כוונת המחבר המקורית הייתה להמשיך ולרמז על כל תרי"ג (613) מצוות התורה, אך לא ברור אם כתב היד שעמד לרשות המדפיסים היה חלקי או שמא בפועל לא הושלם החיבור.^[12]

בפרק א' של הספר, עוסק רבי ישראל בהרחבה ובאופן שיטתי בחומרת עוון שנאת חינם, המהווה לשיטתו את הגורם העיקרי לאריכת הגלות.^[13] הוא מנתח את הפסיכולוגיה האנושית וממפה ארבעה גורמים מרכזיים המובילים לשנאה זו ^[13]:

רבי ישראל מסכם דרוש זה בקריאה נוקבת לתיקון החטא החברתי המר הזה, ומדגיש כי רק הסרת הקנאה והשנאה מהלב תאפשר את ביאת המשיח ובניין בית המקדש.^[13] לצד ביאור זה, כולל הספר דרושים עמוקים על מתן תורה, חג השבועות, שבת הגדול, שבת זכור, ומעלת הצדקה.^[11]

על אודות קורות חייו ומשנתו נכתבו מספר חיבורים ביוגרפיים מרכזיים, המתועדים בטבלה הבאה:

פטירתו, הקמת אתר הקבר בנתיבות ומאבקי הירושה

רבי ישראל אבוחצירא הלך לעולמו בנתיבות בד' בשבט תשד"ם (8 בינואר 1984), בגיל 94.^{[1, 2, 18]} פטירתו סימנה את תחילתו של תהליך סוציולוגי מרתק של מיסוד קדושה ועלייה לרגל בחברה הישראלית.^[18]

ההתפתחות של קבר הבבא סאלי בנתיבות כמרכז פולחן דתי לאומי עברה מספר שלבים משמעותיים ^[18]:

מאבק הירושה על כיסאו של הבבא סאלי חשף מתחים משפחתיים ודתיים עמוקים.^[18] הבן, הרב ברוך אבוחצירא, הכריז על עצמו כממשיך הדרך הרשמי, אך רוב בני המשפחה וכן עיתון "המודיע" החרדי צידדו דווקא בנכד, רבי אלעזר אבוחצירא (בנו של הבבא מאיר), שנהנה מתדמית ציבורית נקייה יותר בהשוואה לדודו.^{[7, 18]} בסופו של דבר, השליטה הפיזית באתר הקבר נותרה בידי חצרו של הרב ברוך, המנהלת את המקום באמצעות עמותת "קרן להנצחת באבא סאלי".^[18]

כיום, האתר מושך אליו מדי שנה כרבע מיליון מבקרים בד' בשבט, וכן המונים בל"ג בעומר.^[18] סביב האתר התפתחה תעשייה ענפה של מכירת קמיעות ומזכרות, שבה אבנים הנלקחות מחצר הקבר נמכרות במאות שקלים לקבלת שמירה וברכה.^[18]

השפעה תרבותית ארוכת טווח וסיכום

השפעתו של רבי ישראל אבוחצירא חרגה מעבר לגבולות המשפחתיים והקהילתיים הישירים של עדתו.^{[1, 18]} הוא הפך לסמל לאומי של קדושה וחיבור למסורת, המקובל על פני פלגים שונים בחברה היהודית בישראל ובתפוצות.^[1] עוצמת כריזמה זו הותירה חותם עמוק על מבנה המנהיגות הרוחנית בדרום הארץ.^{[18, 20]}

דוגמה בולטת להשפעה תרבותית זו היא דמותו של הרב ישראל אברג'ל, מבכירי המנהיגים התורניים בנתיבות כיום וראש מוסדות "המאיר לארץ", אשר נקרא בלידתו על שמו של הבבא סאלי.^[20] הרב אברג'ל, בנו וממשיך דרכו של הרב יורם אברג'ל, פועל בנתיבות בהשראת אותה משנה הלכתית וקבלית המשלבת בין פסיקת השולחן ערוך לבין עולם החסידות והנסתר, כפי שנדפס בספריו "חלב הארץ" ו"מסילות אל הנפש".^[20]

לסיכום, דמותו של רבי ישראל אבוחצירא מייצגת סינתזה ייחודית של שקידה תורנית עצומה, פרישות סיגופית קיצונית, הנהגה חברתית אמיצה בעתות משבר במרוקו ובישראל, ומשנה מוסרית נוקבת המשתקפת בחיבורו "ספר אהבת ישראל".^{[1, 5, 11]} פועלו שימש כגשר חיוני בין קהילות יהדות מרוקו לבין המציאות הישראלית החדשה, והותיר מורשת רוחנית, מוסדית וארכיטקטונית הממשיכה לעצב את פניה הדתיים והתרבותיים של מדינת ישראל.^{[1, 18]}