דמותו, פועלו ומשנתו התורנית של רבי ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי)
9 דק׳ קריאה·1,746 מילים
תקציר
טקסט זה סוקר את קורות חייו והגותו של רבי ישראל אבוחצירא, המוכר בכינויו הבבא סאלי, תוך הצגתו כדמות מופת המשלבת פרישות קיצונית, ידע תורני מעמיק ומנהיגות ציבורית כריזמטית. המקור מפרט את שורשיו בשושלת אבוחצירא המפוארת במרוקו, את הקשר ההיסטורי המיוחד שרקם עם חסידות חב"ד, ואת השפעתו המכרעת על המרחב הרוחני והתרבותי במדינת ישראל, ובפרט בעיר נתיבות. לצד תיאור הנהגותיו הסיגופיות, המאמר מדגיש את משנתו המוסרית בספרו "אהבת ישראל" ועוסק בתהליך הפיכתו של אתר קבורתו למוקד עלייה לרגל לאומי המאופיין במיסוד דתי וכלכלי. לסיכום, החיבור מבקש להאיר את דמותו של הצדיק כגשר בין מסורת יהדות צפון אפריקה לבין החברה המודרנית, תוך בחינת המורשת הרוחנית והמשפחתית שנותרה לאחר פטירתו.
מבוא: שורשי השושלת וצמיחת המנהיגות
רבי ישראל אבוחצירא, המוכר בהיסטוריה היהודית המודרנית בכינויו "הבבא סאלי", מייצג דגם ייחודי של מנהיגות כריזמטית המשלבת פוסק הלכה, מקובל אלוקי ומנהיג ציבורי רב-השפעה.[1] הוא נולד בא' בתשרי תר"ן (26 בספטמבר 1889) בעיר ריסאני (מולאי עלי שריף) שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו, למשפחה שעיצבה את עולמה הרוחני של יהדות צפון אפריקה במשך דורות.[1, 2, 3] אביו, הרב מסעוד אבוחצירא, היה בנו הבכור של רבי יעקב אבוחצירא, מחבר החיבור הקבלי המפורסם "אביר יעקב".[1, 4] משחר ילדותו, שפת המקור וסביבת חייו של רבי ישראל היו מורכבות מהשפות ערבית וברברית, המאפיינות את המרחב הגיאוגרפי של דרום מרוקו.[2]
צמיחתו הרוחנית התרחשה בתוך מסגרת משפחתית קפדנית, שבה נדרשו בניה להקדיש את חייהם באופן טוטאלי לעבודת השם.[4, 5] כבר בצעירותו התבלט בשקידה קיצונית של כ-18 שעות ביממה, תוך התרחקות מוחלטת מהוויות העולם ומהנאותיו.[4] לצד לימוד עיוני מעמיק בתורת הנגלה והנסתר, השתלם רבי ישראל במקצועות קודש מעשיים הדורשים דיוק וקדושה יתרה, ובהם כתיבת סת"ם, הלכות שחיטה ומילה.[4] העמקה זו הניחה את היסוד להפיכתו לסמכות הלכתית ומטא-הלכתית עבור יהודי מרוקו, ומאוחר יותר עבור קהלים מגוונים במדינת ישראל.[1, 6]
המבנה המשפחתי והמשכיות השושלת
חייו האישיים והמשפחתיים של רבי ישראל היו שזורים במחויבות עמוקה להמשכיות השושלת התורנית, כאשר בני משפחתו הקרובים נשאו בתפקידים ציבוריים ורוחניים מרכזיים.[3, 7] מנישואיו לרעייתו, הרבנית פרחה לבית אמסלם, נולדו תשעה ילדים, אך רק שלושה מהם הגיעו לגיל בגרות.[3] המשכיות זו, על קשריה המשפחתיים והציבוריים, מתוארת בטבלה הבאה:
מותו המוקדם של בנו הבכור, רבי מאיר, בשנת תשמ"ג (1983), נתפס כטרגדיה משפחתית וציבורית עמוקה, שכן רבי ישראל ראה בו את ממשיך דרכו הרוחנית הישיר והמוסמך ביותר.[3, 7]
עבודת השם, פרישות והנהגה כריזמטית
עולמו הרוחני הפנימי של רבי ישראל אבוחצירא הושתת על הנהגות פרישות וסגפנות יוצאות דופן, אשר חרגו מהמקובל בדורו ושימשו כבסיס שעליו נשענה סמכותו המיסטית.[5, 8] במשך חמישים שנה גזר על עצמו להימנע לחלוטין מאכילת בשר, והדיר את עצמו מהנאות העולם החומרי.[8] בימות החול נמנע אף מאכילת דגים, וצמצם את תפריטו באופן קיצוני, תוך שהוא נוהג בתעניות דיבור ממושכות ובצומות רצופים משבת לשבת.[4, 5] רק בשלהי ימיו, כאשר גופו נחלש באופן משמעותי וכוחו הפיזי רפה, נאלץ להתיר את נדרו מטעמי בריאות.[8] ויתור זה על הסגפנות נעשה מתוך מניע אלטרואיסטי מובהק – הרצון להאריך את ימיו כדי שיוכל להמשיך לסייע לפונים אליו ולברכם.[8]
הכינוי "בבא סאלי", שפירושו בשפה הערבית-יהודית הוא "האבא המתפלל", נבע במישרין מאורח חיים זה.[6] המוני הפונים אל ביתו ביקשו לקבל את ברכתו ולזכות לישועה, מתוך תפיסה שהפרישות הקיצונית זיככה את אישיותו והפכה אותו לצינור רוחני ישיר להעברת תפילות.[6, 8] רבי ישראל נהג להתפלל ולבקש רחמים על הפונים אליו במשך שעות ארוכות, עד אשר חש שתפילתו התקבלה וברכתו אכן תתקיים במציאות.[6]
המפנה בארפוד והקשר ההיסטורי עם חסידות חב"ד
נקודת המפנה הציבורית בחייו של רבי ישראל התרחשה בעקבות רצח אחיו הבכור, רבי דוד אבוחצירא הי"ד.[1] אירוע טרגי זה אילץ אותו לקבל על עצמו את עול ההנהגה הרשמית והוא מונה לכהן כרב ואב בית דין בעיר ארפוד שבמרוקו.[1] בארפוד החלה להתעצב השפעתו החינוכית והלאומית, במיוחד לאור המאבק הרוחני שניהל נגד מגמות המודרניזציה והחילון שחדרו לקהילות היהודיות.[1]
בחודש אייר תשי"א (1951), הגיע לארפוד שליח חב"ד למרוקו, הרב שלמה מטוסוב.[1] מפגש זה הניח את היסוד לברית היסטורית בין שושלת אבוחצירא לבין תנועת חב"ד והעומד בראשה, הרבי מלובביץ'.[1] רבי ישראל פעל יחד עם הרב מטוסוב להקמת תלמוד תורה מקומי בארפוד, והיה שותף מלא ופעיל בהרחבתו.[1] פעילותם המשותפת נועדה להציל ילדים יהודים מלימודים בבית הספר הצרפתי המקומי (רשת "אליאנס"), שבו נלמדו לימודים זרים בלבד ללא תכנים דתיים.[1] קשר זה הפך לאישי ואינטלקטואלי עמוק; הרב מטוסוב נהג להתארח בקביעות בבית הבבא סאלי, ושם, בלילות ארוכים, ישבו יחדיו הבבא סאלי, בנו הבבא מאיר והרב מטוסוב, ושוחחו בדברי תורה, הלכה, קבלת האר"י וספר התניא.[1] בשיחות אלו לובנו הבדלי מנהגים בין ספרדים לאשכנזים המבוססים על תורת הסוד, תוך הפגנת הערכה הדדית עמוקה.[1]
העלייה לארץ והתערבותו של הרבי מלובביץ'
בשנת תשי"א עלה רבי ישראל לראשונה לארץ ישראל, אך המפגש עם מציאות החיים הרוחנית והחברתית של העולים החדשים מצפון אפריקה הוביל אותו למשבר רוחני עמוק.[1] מתוך ייאוש מהמצב הרוחני הירוד ששרר במעברות וביישובי העולים, ומהשפעות החינוך הממלכתי החילוני, שקל לעזוב את הארץ ולהגר לארצות הברית.[1] הוא קיווה כי שם יוכל לשקוד על תורתו ועל עבודתו הרוחנית בשלווה ובלי הטרדות הציבוריות שליוו אותו.[1]
תוכנית זו נבלמה בעקבות התערבותו הישירה של הרבי מלובביץ', אשר שיגר אליו אגרות בעלות חשיבות היסטורית [1]:
איש כללי ומנהיג בישראל: באגרת מפורסמת מיום ט' בניסן תשי"ב, ניתח הרבי את מהות תפקידו של הבבא סאלי.[1] הרבי הסביר כי משמיים הוענקו לו כוחות ייחודיים ומעמד של מנהיג שאלפים נשמעים לקולו, ולכן הוא מוגדר כ"איש כללי" שאינו רשאי לדאוג לשלוותו הפרטית.[1] הרבי הפציר בו להישאר בארץ ישראל, להילחם למען שמירת אמונתם של העולים הספרדים ולמנוע את נפילתם הרוחנית.[1] רבי ישראל קיבל את דברי הרבי וביטל לאלתר את תוכנית ההגירה.[1]
חד מבני עליה: באגרת קודמת מכ"ו בטבת תשי"ב, פנה אליו הרבי בתארים נדירים וכינה אותו "חד מבני עליה" – מושג המגדיר צדיק גמור בספר התניא.[1] הרבי עודד אותו להקים מוסדות חינוך על טהרת הקודש עבור ילדי העולים ולשמור על מסורת אבותם.[1]
לאחר מכן, שב רבי ישראל לפרקים למרוקו ולצרפת, שם נהג להתארח בישיבת חב"ד בברינואה.[1] בשנת תשכ"ד (1964) חזר סופית לארץ והתיישב בתחילה בעיר יבנה.[1] אולם, הוא עזב את העיר ועבר להתגורר בנתיבות בשל תקרית סמלית – ביטוי מזלזל שהשמיע ראש כולל ליטאי מקומי כלפי מייסד החסידות, הבעל שם טוב.[1] עזיבה מהירה זו הדגישה את מחויבותו הבלתי מתפשרת לכבודם של גדולי החסידות ולתורתם.[1]
משנתו התורנית וספר אהבת ישראל
אף על פי שדמותו נחקקה בציבור כמחולל ניסים, רבי ישראל היה גאון תורני עצום ובקי בכל חלקי הפרד"ס.[1, 9] לאורך חייו כתב וחיבר מספר ספרים יקרי ערך המכילים פירושים וחידושים עמוקים, אך כתבי יד אלו נלקחו מביתו בנסיבות מעורפלות.[9] הבבא סאלי ידע מי לקח את הכתבים והיכן הם מוחזקים, ובכל פעם שהנושא הכאוב עלה בביתו, נהג לומר לבנו, רבי ברוך: "ידעתי בני, ידעתי מי לקח את כתביי, ויודע אני גם היכן הם נמצאים".[9]
החיבור המרכזי ששרד מכתב ידו ויצא לאור הוא "ספר אהבת ישראל".[10, 11] הספר נדפס מחדש מעצם כתב ידו הקדוש ומכיל ביאורים ופירושים נפלאים בדרך קצרה על קכ"ז (127) מצוות התורה הרמוזות בפסוק "ואהבת לרעך כמוך".[11, 12] כוונת המחבר המקורית הייתה להמשיך ולרמז על כל תרי"ג (613) מצוות התורה, אך לא ברור אם כתב היד שעמד לרשות המדפיסים היה חלקי או שמא בפועל לא הושלם החיבור.[12]
בפרק א' של הספר, עוסק רבי ישראל בהרחבה ובאופן שיטתי בחומרת עוון שנאת חינם, המהווה לשיטתו את הגורם העיקרי לאריכת הגלות.[13] הוא מנתח את הפסיכולוגיה האנושית וממפה ארבעה גורמים מרכזיים המובילים לשנאה זו [13]:
רבי ישראל מסכם דרוש זה בקריאה נוקבת לתיקון החטא החברתי המר הזה, ומדגיש כי רק הסרת הקנאה והשנאה מהלב תאפשר את ביאת המשיח ובניין בית המקדש.[13] לצד ביאור זה, כולל הספר דרושים עמוקים על מתן תורה, חג השבועות, שבת הגדול, שבת זכור, ומעלת הצדקה.[11]
על אודות קורות חייו ומשנתו נכתבו מספר חיבורים ביוגרפיים מרכזיים, המתועדים בטבלה הבאה:
פטירתו, הקמת אתר הקבר בנתיבות ומאבקי הירושה
רבי ישראל אבוחצירא הלך לעולמו בנתיבות בד' בשבט תשד"ם (8 בינואר 1984), בגיל 94.[1, 2, 18] פטירתו סימנה את תחילתו של תהליך סוציולוגי מרתק של מיסוד קדושה ועלייה לרגל בחברה הישראלית.[18]
ההתפתחות של קבר הבבא סאלי בנתיבות כמרכז פולחן דתי לאומי עברה מספר שלבים משמעותיים [18]:
מאבק הירושה על כיסאו של הבבא סאלי חשף מתחים משפחתיים ודתיים עמוקים.[18] הבן, הרב ברוך אבוחצירא, הכריז על עצמו כממשיך הדרך הרשמי, אך רוב בני המשפחה וכן עיתון "המודיע" החרדי צידדו דווקא בנכד, רבי אלעזר אבוחצירא (בנו של הבבא מאיר), שנהנה מתדמית ציבורית נקייה יותר בהשוואה לדודו.[7, 18] בסופו של דבר, השליטה הפיזית באתר הקבר נותרה בידי חצרו של הרב ברוך, המנהלת את המקום באמצעות עמותת "קרן להנצחת באבא סאלי".[18]
כיום, האתר מושך אליו מדי שנה כרבע מיליון מבקרים בד' בשבט, וכן המונים בל"ג בעומר.[18] סביב האתר התפתחה תעשייה ענפה של מכירת קמיעות ומזכרות, שבה אבנים הנלקחות מחצר הקבר נמכרות במאות שקלים לקבלת שמירה וברכה.[18]
השפעה תרבותית ארוכת טווח וסיכום
השפעתו של רבי ישראל אבוחצירא חרגה מעבר לגבולות המשפחתיים והקהילתיים הישירים של עדתו.[1, 18] הוא הפך לסמל לאומי של קדושה וחיבור למסורת, המקובל על פני פלגים שונים בחברה היהודית בישראל ובתפוצות.[1] עוצמת כריזמה זו הותירה חותם עמוק על מבנה המנהיגות הרוחנית בדרום הארץ.[18, 20]
דוגמה בולטת להשפעה תרבותית זו היא דמותו של הרב ישראל אברג'ל, מבכירי המנהיגים התורניים בנתיבות כיום וראש מוסדות "המאיר לארץ", אשר נקרא בלידתו על שמו של הבבא סאלי.[20] הרב אברג'ל, בנו וממשיך דרכו של הרב יורם אברג'ל, פועל בנתיבות בהשראת אותה משנה הלכתית וקבלית המשלבת בין פסיקת השולחן ערוך לבין עולם החסידות והנסתר, כפי שנדפס בספריו "חלב הארץ" ו"מסילות אל הנפש".[20]
לסיכום, דמותו של רבי ישראל אבוחצירא מייצגת סינתזה ייחודית של שקידה תורנית עצומה, פרישות סיגופית קיצונית, הנהגה חברתית אמיצה בעתות משבר במרוקו ובישראל, ומשנה מוסרית נוקבת המשתקפת בחיבורו "ספר אהבת ישראל".[1, 5, 11] פועלו שימש כגשר חיוני בין קהילות יהדות מרוקו לבין המציאות הישראלית החדשה, והותיר מורשת רוחנית, מוסדית וארכיטקטונית הממשיכה לעצב את פניה הדתיים והתרבותיים של מדינת ישראל.[1, 18]
מאמר זה סוקר את קורות חייו ותורתו של רבי ישראל אבוחצירא, הידוע כ"בבא סאלי", תוך הצגתו כדמות מפתח שחיברה בין המסורת הקבלית המרוקאית לבין החברה הישראלית המודרנית. הטקסט משרטט את המבנה ההיררכי של שושלת אבוחצירא המפוארת ומדגיש את אורח חייו של הצדיק, שהתאפיין בפרישות קיצונית, קדושה וסיגוף לצד שליטה מעמיקה בתורת הנגלה והנסתר. מעבר לתיאור נדודיו בין מרוקו לישראל, המקור מבליט את משנתו החברתית המבוססת על אהבת ישראל, את הקשר הייחודי שלו עם חסידות חב"ד, ואת הפיכת העיר נתיבות למרכז רוחני שוקק. מטרת הכתוב היא להבהיר כיצד הנהגתו של הבבא סאלי שילבה בין כוח התפילה והמופתים לבין סמכות הלכתית ותיאולוגיה מעמיקה, שהותירו חותם בלתי נמחה על המרחב הציבורי היהודי במאה העשרים.
פועלו ומשנתו התורנית של רבי ישראל אבוחצירא - הבבא סאלי: דמותו, הנהגתו והשפעתו על המחשבה היהודית והמרחב הציבורי במאה העשרים
במהלך המאה העשרים, עבר עולם התורה הספרדי תמורות כבירות, החל מהתפרקות הקהילות המסורתיות בארצות האסלאם ועד להשתרשותן המחודשת בארץ ישראל. במרכזו של תהליך היסטורי ורוחני זה ניצבת דמותו של רבי ישראל אבוחצירא, הידוע בכינויו "הבבא סאלי". דמותו אינה מייצגת רק מנהיגות קהילתית או פסיקה הלכתית, אלא מהווה גשר חי בין עולם הקבלה המרוקאי העתיק לבין המציאות הישראלית המודרנית. הבבא סאלי נולד בא' בתשרי, ראש השנה ה'תר"ן (1889), בעיר ריסאני שבמחוז תאפילאלת, מרוקו, ונפטר בד' בשבט ה'תשמ"ד (1984) בנתיבות.[1, 2, 3] שמו, "בבא סאלי", שפירושו בארמית ובערבית מרוקאית "האבא המתפלל" או "חכם ישראל", משקף את המהות המרכזית של פועלו: היותו צינור של תפילה ובקשת רחמים עבור הכלל והפרט.[2, 4, 5, 6]
שורשי השושלת והרקע המשפחתי: מורשת ה"אביר יעקב"
הבנת דמותו של רבי ישראל מחייבת צלילה אל עומק ההיסטוריה של משפחת אבוחצירא, משפחה של חכמים, מקובלים ובעלי מופת ששימשו כעמודי התווך של יהדות מרוקו במשך דורות. שורשי המשפחה מיוחסים לרבי שמואל אלבז, שהיה תלמידו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקדוש.[2, 6, 7] השם "אבוחצירא" (או אביחצירא) נולד, לפי המסורת, מסיפור נס שבו הפליג אבי המשפחה על גבי מחצלת בים.[7] דמות המפתח שעיצבה את המורשת הרוחנית אליה נולד רבי ישראל הייתה סבו, רבי יעקב אבוחצירא, בעל ה"אביר יעקב", שהיה מגדולי המקובלים והפוסקים במרוקו במאה ה-19.[1, 2, 6]
רבי ישראל נולד לרבי מסעוד אבוחצירא, בנו הבכור של ה"אביר יעקב", ששימש כאב בית הדין בתאפילאלת.[1, 2, 3] סביבה זו הייתה רוויה בקדושה ולימוד תורה בלתי פוסק. המשפחה חיה באחוזה רחבת ידיים שכללה ישיבה שבה למדו תלמידי חכמים יומם וליל, ובית דינו של האב היה מרכז החיים המשפטי והרוחני של האזור.[2, 8] האווירה הביתית לא הייתה רק של למדנות, אלא של פרישות קיצונית ושאיפה מתמדת לדבקות אלוהית. אביו, רבי מסעוד, היה ידוע בפרישותו ונהג לכסות את עיניו בגלימתו בעת שיצא מביתו כדי להימנע ממראות שאינם הולמים.[2]
טבלה 1: שושלת המנהיגות של משפחת אבוחצירא עד הבבא סאלי
כבר בצעירותו הפגין רבי ישראל נטייה לסגפנות וללימוד מעמיק. מגיל שש, הוריו הקפידו להגן על קדושת ראייתו, ופניו היו מכוסים בצעיף בצאתו לרחוב.[8] בגיל 12 בלבד החל לצום בשבועות ה"שובבי"ם" (פרשיות שמות עד תרומה), תוך שהוא מסתיר זאת מהוריו כדי שלא ימנעו ממנו את הסיגוף.[2] אחיו הבכור, רבי דוד, הבחין בחולשתו הפיזית וניסה להניאו מכך, אך ללא הועיל.[2] אורח חייו כלל קימה בחצות לילה לתיקון חצות, לימוד ספרי קבלה עד עלות השחר, טבילה במקווה ותפילת שחרית בנץ החמה.[2, 3]
התפתחותו של רבי ישראל כמנהיג הואצה בעקבות אירועים טראגיים. בשנת ה'תר"ף (1919), בעקבות מתחים בין המקומיים לבין השלטון הצרפתי במרוקו, הוצא להורג אחיו הבכור, רבי דוד אבוחצירא ("עטרת ראשנו"), על ידי מנהיג מקומי.[2, 6, 9] אירוע זה זעזע את הקהילה וגרם למשפחה להימלט לכפר בודניב. בגיל 18 בלבד מונה רבי ישראל לראש הישיבה בריסאני, ולאחר רצח אחיו הפך בגיל 30 לאב בית הדין ולסמכות הרוחנית העליונה במחוז תאפילאלת והסביבה.[1, 6, 8]
הפרישות וההנהגה האישית: זיכוך הגוף ככלי רוחני
הנהגותיו של הבבא סאלי היו לשם דבר בעולם היהודי כולו. הוא הקפיד על "שמירת עיניים" בצורה קיצונית, ולא אפשר לגברים מגולחים להתפלל במניין המצומצם שלו לאחר טבילותיו.[8] בבגרותו, נמנע מלהסתכל על מראות שאינם קדושים, וביתו היה סגור למראות חיצוניים. הוא הקפיד על טבילה במקווה מדי יום, הן בקיץ והן בחורף, ואף נהג לשבור קרח כדי לטבול במים קפואים כאשר היה צורך בכך.[5, 8]
סדר יומו כלל צומות תכופים ושינה מועטה של שעתיים עד שלוש שעות בלבד ביממה.[8] בתקופות מסוימות נהג ב"תענית הפסקה" - צום רצוף ממוצאי שבת ועד ערב שבת.[10] אורח חיים זה לא נבע רק מנטייה לסגפנות, אלא מתפיסה תיאולוגית עמוקה של זיכוך החומר כדי להפוך את הגוף למרכבה לשכינה.[11, 12] הוא האמין כי הקדושה האישית היא תנאי הכרחי לכך שתפילתו של הצדיק תתקבל ותפעל ישועות עבור הכלל.[5, 12]
המעברים בין מרוקו לארץ ישראל: גלות וגאולה
חייו של רבי ישראל התאפיינו בנדודים בלתי פוסקים, שנבעו מהמתח המתמיד שבין אהבתו העזה לארץ ישראל לבין מחויבותו העמוקה לקהילתו במרוקו. הוא עלה לישראל שלוש פעמים לפני שהשתקע בה סופית, וכל מעבר כזה היה מלווה בהתלבטויות רוחניות קשות.[6, 8, 12]
שלבי העלייה וההתיישבות
העלייה הראשונה (1920/1922): לאחר רצח אחיו דוד, הגיע רבי ישראל לירושלים וזכה לכבוד גדול. הוא למד בישיבת המקובלים "בית אל", שהייתה מרכז עולמי ללימודי תורת הרש"ש.[2, 6, 8] עם זאת, המצוקה הרוחנית והקהילתית במרוקו, שנותרה ללא הנהגה רוחנית יציבה, אילצה אותו לחזור להנהיג את עדתו.[8, 12]
העלייה השנייה (1951): לאחר הקמת המדינה, עלה שוב והתגורר בלוד ובירושלים (שכונת בקעה).[1, 2, 6, 12] בתקופה זו ניסה להצניע את זהותו ולחיות כיהודי פשוט, אך דמותו נחשפה במהרה. לאחר פטירת הרב הראשי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ב-1953, הוצע לו לכהן כרב הראשי הספרדי לישראל (הראשון לציון), אך הוא סירב בתוקף לכל תפקיד רשמי.[2] בשל הידרדרות המצב הרוחני והחינוכי בקרב עולי מרוקו, שב פעם נוספת לארץ הולדתו כדי לחזק את הקהילה ולמנוע את התבוללותה בערכי המערב.[2, 12]
העלייה הסופית (1964): בשנה זו עלה לישראל לצמיתות. בתחילה התגורר ביבנה, שם גר חתנו רבי אברהם אבוחצירא (הבבא הנא), ולאחר מכן באשקלון.[1, 5, 8, 9] בשנת ה'תש"ל (1970) קבע את מקומו בעיר נתיבות, שהפכה בזכותו למרכז של תורה ותפילה המושך המונים.[1, 5, 8]
טבלה 2: כרונולוגיה של תחנות חייו ונדודיו של הבבא סאלי
למרות שרבי ישראל נודע בציבור הרחב בעיקר כבעל מופת וכצדיק שברכותיו מתקיימות, הוא היה גאון עצום בתורת הנגלה והנסתר כאחד.[1, 3] הוא הסתיר את ידיעותיו המעמיקות, אך אלו נחשפו בשיחותיו עם גדולי התורה ובכתביו המעטים שהתפרסמו. דמותו מייצגת את האידיאל הספרדי של "החכם הכולל" - אדם השולט בכל חלקי הפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) ומשלב אותם בהנהגתו היומיומית.[5]
החיבור "אהבת ישראל": התיאולוגיה של המצווה
החיבור המרכזי המיוחס לו בכתב יד הוא הספר "אהבת ישראל", שיצא לאור לאחר פטירתו (תשנ"ח) על ידי בנו, רבי ברוך אבוחצירא. הספר מבוסס על כתב יד מוקדם של רבי ישראל ועוסק בפירושים עמוקים על המצווה "ואהבת לרעך כמוך".[13] רבי ישראל מראה בחיבורו כיצד 127 מצוות מתוך תרי"ג מצוות התורה רמוזות בפסוק זה.[13, 14] המספר 127 אינו מקרי ומרמז על הקשר שבין שנות חייה של שרה אמנו למבנה הרוחני של עם ישראל.
לפי עדויות נכדו, הרב משה אליהו אבוחצירא, כוונתו המקורית של הבבא סאלי הייתה לרמז את כל תרי"ג המצוות בתוך המצווה של אהבת ישראל, אך לא ברור אם הכתב אבד או שמא לא הושלם בפועל.[13] הבחירה להתמקד ב"אהבת ישראל" משקפת את תמצית משנתו: האהבה לכל יהודי באשר הוא, ללא הבדל עדה או רמה דתית, היא המפתח לגאולה ולעשיית רצון השם. הוא ראה באהבת ישראל לא רק מידה מוסרית, אלא יסוד קבלי והלכתי שדרכו עוברת כל ההשפעה הרוחנית לעולם.[1, 14]
פיוטים ושירה דתית: כיסופים לגאולה
רבי ישראל המשיך את המסורת המשפחתית המפוארת של כתיבת פיוטים, המשלבים כיסופים לגאולה, אהבת השם ותורת הסוד. הפיוט המפורסם ביותר שחיבר הוא "יודו לך רעיוני - אל מבטן יוצרי".[13] פיוט זה מושר בקהילות מרוקו וזכה לביצועים רבים. הוא מבטא את הכנעת הנפש בפני הבורא ואת השאיפה לדבקות. בניגוד לפיוט "אעופה אשכונה" שנכתב על ידי דודו, רבי יצחק אבוחצירא [15, 16], פיוטיו של רבי ישראל נושאים חותם אישי של שמחה פנימית בעבודת הבורא המלווה ביסורים ופרישות.
בבית הבבא סאלי בנתיבות, השירה הייתה חלק בלתי נפרד מהעבודה הרוחנית. במהלך ה"הילולות" שערך לכבוד צדיקים, היה מקפיד שכל כוסית משקה תלווה בפיוט, וכי רק לאחר השירה ניתן לברך ולשתות.[10] השירה נתפסה ככלי להתעלות רוחנית ולשמחה של מצווה, הממתקת את הדינים הקשים ומאפשרת לישועה לרדת לעולם.[12]
הזיקה לתורת החסידות ולקשר עם חסידות חב"ד
אחד ההיבטים המרתקים והייחודיים במשנתו של הבבא סאלי הוא הקשר העמוק והמיוחד שקיים עם חסידות חב"ד ועם הרבי מליובאוויטש. קשר זה, שהחל עוד במרוקו דרך השליח הרב שלמה מטוסוב, העמיק לאורך השנים והפך לאחד מעמודי התווך של הנהגתו.[1, 3]
לימוד תורת הבעל שם טוב
רבי ישראל העיד על עצמו כי מגיל 15 לא פתח ספר שאינו הולך בדרכו של הבעל שם טוב.[12] הוא ראה בחסידות המשך ישיר ופרשנות חיונית לתורת הקבלה הספרדית. בשהותו בצרפת, נהג להתארח בישיבת חב"ד בברינואה והיה לומד שם בשקידה עצומה, לעיתים על כיסא נמוך כמעט על הארץ לאורך כל הלילה.[1, 6] הוא למד בעיון בספר התניא ובמאמרי החסידות ושילב את כוונות הקבלה הספרדית עם עבודת הלב החסידית.
הערכתו לחסידות הייתה כה גדולה, עד שעזב את העיר יבנה ועבר לנתיבות בעקבות ביטוי מזלזל שהשמיע דמות תורנית בעיר כלפי מייסד החסידות, הבעל שם טוב.[1] הוא רחש כבוד עצום גם לרבי נחמן מברסלב, נהג ללמוד ב"ליקוטי מוהר"ן" והתבטא כי רבי נחמן ותלמידו רבי נתן הם הצדיקים שיוציאו את השכינה מהגלות.[4]
ההתכתבות והקשר עם הרבי מליובאוויטש
בין הבבא סאלי לרבי התקיימה התכתבות ענפה, שבה פנה הרבי אל רבי ישראל בתארים נדירים ויוצאי דופן.[1, 3] הרבי עודד אותו לפעול בקרב יהדות מרוקו בארץ ובחו"ל ומנע ממנו להגר לארצות הברית בשנת 1952, בטענה שהוא "איש כללי ומנהיג בישראל" שעליו להישאר בסמיכות לצאן מרעיתו בארץ הקודש.[1, 12]
הבבא סאלי, מצידו, ראה ברבי את מנהיג הדור ואת ממשיך דרכו של הבעל שם טוב בדורנו.[12] הוא תמך באופן פעיל ב"מבצעי המצוות" של הרבי ועודד את חסידיו להצטרף לפעילויות חב"ד.[1] הקשר בין השניים כלל גם חילופי ספרים; הרבי שלח לבבא סאלי ספרי חסידות, והבבא סאלי שלח לרבי את ספרי סבו, ה"אביר יעקב".[1]
למרות פרישותו ועיסוקו בתורת הנסתר, הבבא סאלי היה מעורב עמוקות בחיי הציבור והיווה כתובת לפסיקה הלכתית ולייעוץ בענייני השעה. הוא נחשב לאב"ד ולסמכות ההלכתית העליונה לכל יהודי מרוקו, ורבים ראו בו את ממשיך דרכו של סבו בפסיקת ההלכה.[5, 8]
יחסיו עם גדולי דור נוספים
רבי ישראל רחש כבוד עצום לגדולי התורה בארץ ישראל, והם מצידם ראו בו דמות קדושה ומורמת מעם. יחסיו עם הרב עובדיה יוסף היו חמים ומיוחדים. מסופר כי כאשר הרב עובדיה יוסף היה נכנס לחדרו, הבבא סאלי היה מברך בשם ומלכות "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו".[17] הרב עובדיה, מצידו, היה אומר בדרך צחות כי בבא סאלי מקיים את הפסוק "וישראל אהב את יוסף".[17]
גם עם הרב מרדכי אליהו היה לו קשר עמוק וסודי. הבבא סאלי היה שולח שאלות הלכתיות סבוכות להכרעתו של הרב אליהו ואומר שכל מה שיפסוק הרב אליהו - מקובל עליו.[18] הוא ראה ברב אליהו את ממשיך דרכו של עולם התורה הספרדי ואף ציווה עליו להתמודד למשרת הראשון לציון, בטענה שכך הוחלט בשמיים.[18]
המאבק על החינוך והצניעות
אחד הנושאים הבוערים ביותר עבור הבבא סאלי היה המאבק על חינוך ילדי ישראל ועל גדרי הצניעות. הוא התנגד נחרצות להקמת בתי ספר מעורבים (בנים ובנות) ופרסם קול קורא משותף עם הרב עובדיה יוסף האוסר זאת.[17] הוא ראה בערבוב בין המינים במוסדות חינוך סכנה רוחנית כבירה העלולה להוביל להתמוטטות של דורות של מסורת.[17] הקפדתו על הצניעות הייתה כה גדולה, עד שנמנע מקבלת קהל נשים באופן ישיר, וגם גברים שלא שמרו על הנהגות של קדושה וטהרה התקשו להיכנס למעונו.[8]
מופתים וישועות: המנגנון שמאחורי הנס
הכינוי "בבא סאלי" הפך לשם נרדף לניסים מעל דרך הטבע. סיפורי המופתים סביבו הם אינספור, החל מהחלמות פלאיות של חולים ועד לישועות בענייני פרנסה ושידוכים.[1, 5, 8, 11] עם זאת, חשוב להבין כי עבור רבי ישראל, המופת לא היה המטרה אלא אמצעי לקירוב לבבות לאביהם שבשמיים.[12]
המקרה של החייל בכיסא גלגלים
סיפור מפורסם מתאר חייל שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ונותר משותק בכיסא גלגלים.[12] כאשר הגיע לבבא סאלי, הצדיק לא מיהר לברכו אלא שאל אותו על שמירת המצוות שלו. משענה החייל כי אינו מניח תפילין ואינו שומר שבת, הסביר לו הבבא סאלי כי הגוף מקבל את חיותו מהנשמה, והנשמה ניזונה מהתורה והמצוות.[12] לאחר שהחייל הבטיח להתחזק בשמירת המצוות, בירך אותו הבבא סאלי והורה לו לנסות לעמוד. לתדהמת הנוכחים, החייל קם והחל ללכת.[12] סיפור זה מדגים את שיטתו של הבבא סאלי: הישועה הגשמית כרוכה בתיקון רוחני.[12]
סמלי הברכה: מים וערק
הבבא סאלי נהג לברך על בקבוקי מים או ערק ולחלקם לנזקקים לישועה. המים המבורכים הפכו לסמל של ברכה והגנה בבתים רבים בישראל.[10] בשיחותיו הדגיש כי הברכה אינה נמצאת בנוזל עצמו, אלא בכוח התפילה והדבקות המושקעים בו.[5, 11] הוא הקפיד על קריאת תהילים יומיומית וראה בספר התהילים מפתח לכל השערים.[5, 19]
החיים בנתיבות: פיתוח הנגב והמרחב הציבורי
החלטתו של הבבא סאלי להתיישב בנתיבות בשנת 1970 הייתה בעלת משמעות סוציולוגית ורוחנית מרחיקת לכת. נתיבות, שהייתה אז עיירת פיתוח קטנה ומרוחקת, הפכה למוקד עלייה לרגל ולמרכז רוחני ששינה את פני האזור כולו.[1, 5, 8]
מנהיגותו בנתיבות לא הייתה פוליטית אלא רוחנית-אבהית. הוא קיבל אנשים מכל שכבות האוכלוסייה - חסידים, ליטאים, ספרדים וחילונים - והעניק לכל אחד מהם יחס אישי וחם.[4, 8] נוכחותו העניקה תחושת ביטחון וגאווה לתושבי הנגב והפריפריה, שראו בו את "אביהם" הרוחני. תמונתו תלויה עד היום בבתים ובעסקים רבים כסמל לברכה ולהגנה.[8, 14]
טבלה 4: דמויות מרכזיות בשושלת אבוחצירא בדור הנוכחי
רבי ישראל אבוחצירא נפטר ביום ראשון, ד' בשבט ה'תשמ"ד (1984), בגיל 94.[1, 2, 8] הלווייתו הייתה מהגדולות שידעה מדינת ישראל, ובה השתתפו כ-100,000 בני אדם מכל חוגי הציבור.[2, 8] הוא נטמן בנתיבות, ומקום קבורתו הפך לאתר העלייה לרגל הפופולרי ביותר בישראל לאחר הכותל המערבי וקבר הרשב"י במירון.[2]
בימיו האחרונים, הביע רבי ישראל דאגה כנה לגורלו של עם ישראל וקרא להתחזק באהבת חינם ובציפייה לגאולה.[8, 14] הוא הותיר אחריו מורשת של קדושה, פרישות ואהבת ישראל ללא תנאי, הממשיכה להדהד גם עשורים לאחר פטירתו דרך צאצאיו ותלמידיו הרבים.
מורשת תרבותית ורוחנית: "יסוד עולם"
דמותו של הבבא סאלי הפכה לאייקון תרבותי-דתי המשלב את עולם הקבלה עם הישראליות המודרנית. הוא הוכיח כי ניתן לחיות חיים של פרישות וקדושה עילאית ועדיין להיות מעורב ורגיש לצרכיו של האדם הפשוט.[4, 8] משנתו התורנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו "אהבת ישראל" ובהנהגותיו, מציבה את האדם כמרכז העבודה הרוחנית - האהבה לזולת היא השער שדרכו נכנסים לעבודת השם באמת.
השפעתו ניכרת גם בתחום השירה והפיוט, כאשר פיוטיו ממשיכים להיות מושרים בבתי כנסת ובאירועי תרבות, ומחברים את הדור הצעיר למסורת האבות המפוארת של יהדות מרוקו.[13, 15] קברו בנתיבות אינו רק מקום תפילה, אלא סמל לחיבור שבין שמיים לארץ, ובין המסורת העתיקה למציאות הישראלית המתחדשת.
סיכום משנתו של רבי ישראל אבוחצירא
ניתן לסכם את משנתו ופועלו של הבבא סאלי בשלושה עמודים מרכזיים:
עמוד הקדושה והפרישות: זיכוך הגוף ושמירת העיניים כתנאי להשגת רוח הקודש ופעולת ישועות.[5, 8, 11]
עמוד התורה וההלכה: שליטה מוחלטת בנגלה ובנסתר תוך הצנעת הידיעות והתמקדות ביישום המעשי של המצוות.[1, 3, 13]
עמוד אהבת ישראל: ראיית כל יהודי כחלק מחטיבה אחת, דאגה לצרכיו הגשמיים והרוחניים של הכלל, וציפייה מתמדת לגאולה השלמה.[1, 12, 14]
דמותו של הבבא סאלי תמשיך להאיר את שמי עולם התורה הספרדי והכללי, כדגם למנהיגות רוחנית המשלבת עוצמה של תפילה עם עומק של מחשבה, ופרישות נזירית עם אהבת אדם יוקדת.
