הרב יהודה משה ישועה פתיה

תולדות חייו וראשית דרכו של רבי יהודה פתיה בבגדאד

רבי יהודה משה ישועה פתיה נולד בבגדאד שבאימפריה העות'מאנית בב' בשבט ה'תרי"ט (7 בינואר 1859), כבנו השלישי של המקובל רבי משה ישועה ורעייתו חנה.^{[1, 2, 3]} כבר משחר ילדותו ניכרו בו כישרונות יוצאי דופן ושאיפה עמוקה לחיי פרישות ומסירות דתית.^[1] את חינוכו הראשוני קיבל ב"מדרש תלמוד תורה" המקומי, ועם בגרותו עבר ללמוד בישיבת "מדרש בית זילכה", שהייתה מרכז התורה המרכזי של יהדות בבל באותה עת.^{[1, 3, 4]} בתקופה זו ספג את תורתו של מנהיגה הרוחני של הקהילה, רבי יוסף חיים מבגדאד (ה"בן איש חי"), שאת דרשותיו נהג לשמוע בקביעות ושלימים הפך לרבו המובהק בתורת הנסתר.^{[3, 4]}

אירוע מכונן בחייו של רבי יהודה פתיה התרחש בהיותו בן שבע-עשרה בלבד.^{[1, 4]} הוא נתבקש לעלות כחזן בבית מדרשו של ראש הישיבה, רבי עבדאללה סומך.^[1] אחד מן הנוכחים בקהל הביע התנגדות למינוי בטענה כי מדובר בבחור צעיר שטרם נתמלא זקנו.^[1] בתגובה למחאה זו, קם רבי עבדאללה סומך והסמיכו בו במקום לרב ומורה הוראה, ובכך נתן תוקף פומבי לגדלותו התורנית הטרמית.^[1] הסמכה זו סללה את דרכו של רבי יהודה כאחד מגדולי התורה המובילים בבגדאד, ופרטים ביוגרפיים אלו תועדו לימים בחיבורו של ש"נ גוטליב, "אהלי שם", שנדפס בפינסק בשנת 1912.^[5]

בעודו עוסק בתורת הנגלה ובפסיקת הלכה, החל רבי יהודה פתיה להעמיק בסתר בלימוד חכמת הקבלה.^[1] בהגיעו לגיל עשרים וחמש כבר החזיק בבקיאות מופלגת בנגלה ובנסתר כאחד, והוציא לאור את חיבורו הראשון בקבלה, "יין הרקח".^[1] הגותו הושפעה עמוקות מקבלת האר"י, אותה פירש בהמשך חייו בחיבורו המונומנטלי "בית לחם יהודה".^{[4, 6]} לצד לימודו העיוני, פיתח רבי יהודה פתיה גישה מעשית ייחודית לקבלה, שכללה כתיבת קמיעות, ריפוי חולים באמצעות לחשים ותפילות, פתרון חלומות, ועריכת "תיקוני נפש" לנפטרים.^{[1, 4]}

המטאפיזיקה של עולם הנשמות: גלגול, תיקון וכוחות הטומאה

משנתו הקבלית של רבי יהודה פתיה מבוססת על תפיסה דינמית ואינטנסיבית של עולם הנשמות ומעברן בין העולמות.^{[7, 8]} על פי שיטתו, הנשמה האנושית אינה מסיימת את תפקידה עם פטירת הגוף הפיזי, אלא נתונה למערכת מורכבת של דינים ועידונים.^{[8, 9]} נשמות שחטאו או שלא השלימו את ייעודן בעולם הזה נדרשות לעבור תהליכי מירוק עוונות, שבראשם עונש "כף הקלע", גיהנום, או חזרה לעולם בדרך של גלגול.^{[10, 11]}

רבי יהודה פתיה העמיק בסוגיית הגלגולים והצורך בהשלמת רמ"ח מצוות עשה.^[10] הוא הבהיר כי אדם שלא קיים מצוות עשה שהיה ביכולתו לקיימן (כגון ציצית ותפילין), נאלץ לחזור בגלגול פעם אחר פעם עד שיקיימן במלואן.^[10] לעומת זאת, על מצוות שאינן ניתנות לקיום בזמן הזה, כגון עבודת בית המקדש, אין הנשמה חוזרת בגלגול.^[10]

נדבך מרתק במשנתו עוסק בגלגול נשמות בתוך מאכלים.^[10] לפי תורתו, נשמות מסוימות עשויות להתגלגל בצומח או בחי, ואם אדם אוכל מאכל כזה בכוונה קבלית נכונה, הוא מסוגל לתקן את הנשמה המגולגלת ולשחררה מצערה.^[10] מנגד, אכילה ללא כוונה ראויה עלולה לגרום לנזק רוחני חמור, שבו הנשמה המגולגלת משפיעה לרעה על האדם ומעוררת בו דחפים לחטוא כפי שחטאה היא בחייה.^[10]

עדות אישית הממחישה את אמונתו העמוקה בגלגול ובאבחון רוחני קשורה בבנו של רבי יהודה.^[10] המקובל רבי אברהם עדס גילה לרבי יהודה פתיה כי בנו הוא גלגול של רב שהיה מכה את תלמידיו בעולם הזה.^[10] כאשר חלה הבן, פנה אליו רבי יהודה ואמר לו כי עליו לערוך וידוי ולסיים את תיקונו הרוחני לאור גילוי זה.^[10] הבן אכן קיבל את הדברים, אמר וידוי, ונפטר מן העולם מתוך השלמה ותיקון.^[10]

המאבק בדיבוקים: גירוש רוחות ודיאלוגים מטאפיזיים

אחד ההיבטים המפורסמים ביותר בפועלו של רבי יהודה פתיה הוא התמודדותו הישירה עם תופעת ה"דיבוק" – חדירת נשמה חוטאת ומיוסרת לגופו של אדם חי.^{[1, 4, 8]} רבי יהודה פיתח פרקטיקה שיטתית המבוססת על "ייחודים" קבליים, תקיעת שופרות ואמירת תפילות בנוכחות קהל רב.^[8] מטרתו של טקס הגירוש לא הייתה רק להציל את האחוז בדיבוק, אלא גם להעניק תיקון ורחמים לנשמה המגולגלת עצמה כדי לאפשר לה להיכנס לגיהנום או לגן עדן ולחדול משוטטותה בכף הקלע.^{[8, 11]} בספרות המחקר המודרנית זכה פועל זה לניתוח מקיף, דוגמת מאמרו של פרופ' יהודה ליבס ומאמרים בכתבי עת אקדמיים העוסקים בהיבטים המאגיים והאקזורציסטיים של קבלתו.^[3]

להלן פירוט של מקרים מרכזיים שבהם טיפל רבי יהודה פתיה, המציגים את דרכי ההתמודדות השונות ואת המורכבות המטאפיזית של הטקסים:

סדרי התיקונים ופענוח החלומות

רבי יהודה פתיה מיסד תורה שלמה המכוונת להצלת נפשותיהם של נפטרים, בפרט אלו שלא שמרו תורה ומצוות בחייהם ונתונים בצער רב בעולם האמת.^{[7, 9]} הוא הבחין בין סוגים שונים של תיקונים והגדיר את התנאים הרוחניים לביצועם:

• תיקון הנפטרים הגדול: סדר תפילה מורכב ומובנה המיועד לעשרה גברים בני מצווה.^{[7, 11]} התיקון כולל קריאת כל ספר התהילים בחלוקה פנימית להקפות, אמירת נוסח תיקון נפטרים מיוחד שחיבר הרב, ותוספת של "התרת נדרים וקללות" עבור הנפטר.^{[7, 11, 12]} מטרתו היא להציל את הנשמה מחיבוט הקבר, מכף הקלע, מגלגולים קשים ומגיהנום.^[11] התיקון נערך בדרך כלל בערב ראש חודש (יום כיפור קטן) או בעשרת ימי תשובה.^{[7, 13]}
• תיקון הנפטרים הקצר: סדר תפילה מצומצם שחיבר רבי יהודה עבור מי שאין באפשרותו לארגן מניין של עשרה אנשים.^{[11, 14]} ייחודו של תיקון זה הוא שגם יחיד יכול לאומרו בביתו, והוא כולל בקשה ממוקדת שהנפטר לא יהיה עוד במצב של "עירום ועריה" בעולם הנשמות.^[14]

בספריו מודגש כי היכולת לזהות את הפגם המדויק בנשמת הנפטר ולתקן אותו באופן ישיר הייתה ייחודית לצדיקים ברמתו של רבי יהודה פתיה.^[9] מסיבה זו, הלימוד והתפילות הנערכים כיום על ידי ארגונים שונים תחת השם "תיקון נפטרים" מהווים בעיקר מעשי צדקה, לימוד משניות, תהילים בציבור ואמירת השכבה לזכות הנפטר, המועילים מאוד לנשמה אך אינם זהים לחלוטין לפרקטיקה המקורית והפרסונלית שביצע הרב בעצמו.^[9]

לצד תיקוני הנפטרים, פעל רבי יהודה פתיה כמפענח חלומות דגול.^{[1, 4]} הוא הקדיש חלק ניכר מכתביו להבחנה המטאפיזית בין חלומות שמקורם בנפש האדם או בכוחות טומאה ושדים, לבין חלומות נבואיים או אלו הנשלחים מן השמיים כדי לרמוז לאדם על חטאיו או על צורך של קרוב שנפטר בתיקון.^[5] רבים שיחרו לפתחו כדי לזכות בפתרון חלומותיהם ובעשיית "תיקון חלום" להסרת גזירות קשות.^{[1, 4]}

העלייה לירושלים וההתגייסות הרוחנית בתקופת השואה

רבי יהודה פתיה שאף לעלות לארץ ישראל לאורך כל חייו.^[1] הוא עלה פעמיים לירושלים אך נאלץ לשוב לבגדאד עקב מזג האוויר הירושלמי שלא התאים למצב בריאותו הרגיש.^[1] בשנת ה'תרצ"ד (1933) עלה בשלישית והשתקע בירושלים לצמיתות, בה פעל והנהיג את חבורת המקובלים עד ליומו האחרון.^{[1, 3, 4]}

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת הידיעות המזעזעות על השמדת יהודי אירופה, לצד התקדמות הצבא הנאצי בפיקודו של רומל בצפון אפריקה לעבר שערי ארץ ישראל, נרתם רבי יהודה פתיה לפעילות רוחנית אינטנסיבית להצלת היישוב היהודי.^{[3, 15]} הוא ראה באירועים אלו איום קיומי מיידי וארגן תפילות המוניות וסדרי "תיקון חצות" בקבר רחל באפרתה.^[3] עבורו, קבר רחל ייצג את מוקד הרחמים הלאומי, המקום שבו האם המבכה על בניה יכולה לעורר רחמי שמיים ולמנוע את שפיכות הדמים.^{[3, 16]}

בשנת ה'ת"ש (1940), לאור הגזרות, הדפיס את החוברת "מחברת אסירי התקווה" (ובשנת 1942 את "מחברת אסירי התפילות").^{[3, 15]} בחוברות אלו קיבץ סדרי בקשת רחמים ותפילות לעת צרה, תוך קריאה לאיחוד רוחני של כלל הציבור למען הצלת האומה.^[15]

מתוך פעילות רוחנית זו צמח פיוטו המפורסם "זכות רחל".^{[3, 16]} פיוט זה הוא בעל עוצמה דרמטית יוצאת דופן, המתאר את רחל אמנו היוצאת מקברה ונודדת בין אבות האומה, משה רבנו, יהושע בן נון ומלכי בית דוד, כדי לתבוע מהם תשובות על גורל בניה המובלים לטבח.^[16] רק כאשר היא פונה ישירות לקדוש ברוך הוא ומסרבת להתנחם, נשמע קול מן השמיים המבטיח לה כי יש שכר לפעולתה ובניה ישובו לגבולם.^[16] הפיוט הפך לנכס צאן ברזל בליטורגיה של עדות המזרח בעתות צרה ובימי סליחות.

ניתוח ביבליוגרפי של כתביו וחיבוריו הקבליים

חיבוריו של רבי יהודה פתיה נחשבים ליצירות מופת של ספרות הקבלה הלוריאנית, המשלבות דיוק פילולוגי בכתבי האר"י והרש"ש יחד עם פנומנולוגיה של העולם המעשי.^{[6, 8, 17]}

שושלת הדורות וההמשכיות הרוחנית והתרבותית

רבי יהודה פתיה ורעייתו ג'חלה רחל הותירו אחריהם משפחה ענפה שהמשיכה את דרכו הקבלית והציבורית.^[3] בין ילדיו בלט בנו, חכם שאול פתיה, שפעל כמקובל, כותב קמיעות ומפענח חלומות.^{[3, 18, 19]} חכם שאול ניהל את פעילותו מחנותו ומבית הכנסת "מנחת יהודה" בירושלים, ואף ביצע בעצמו מספר הוצאות דיבוקים בדרכו של אביו.^[19] הוא נודע כמרפא עממי שאבחן מחלות על פי דופק היד של האדם, כשהוא מסווג את מקור החולי לשלוש קטגוריות מרכזיות: בהלה, צער או מחלה פיזית.^[19]

מורשתו של רבי יהודה פתיה מוסיפה להשפיע על המרחב הדתי, המחקרי והתרבותי בישראל באמצעות צאצאיו וניניו הרבים, שפרטיהם תועדו בספרי זיכרון דוגמת "ארזי הלבנון" (ירושלים, ה'תשס"ו) ^[3]:

• הרב דוד בצרי: נינו של הרב, המשמש כראש ישיבת המקובלים "השלום" בירושלים ונחשב לאחד מבכירי המקובלים בדורנו, הממשיך בפועל את מסורת עשיית תיקוני הנפטרים וגירוש הדיבוקים.^[3]
• הרב עזרא בצרי: נינו של הרב, כיהן כחבר בית הדין הרבני הגדול ואב"ד בירושלים, ומחבר ספרי הלכה רבים.^[3]
• הרב יצחק בצרי: נינו של הרב, מחבר עשרות ספרים בהלכה, אגדה וקבלה.^[3]
• פרופ' חביבה פדיה: נינתו של הרב, חוקרת קבלה בעלת שם עולמי, פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון, משוררת וסופרת המשלבת במחקריה את מורשת קבלת המזרח.^[3]
• חנה פתיה: נינתו של הרב, חוקרת מוזיקה ופיוט המקדמת את שימור מסורות השירה והניגון הקבלי של יהודי בבל.^[3]
• אסף פדיה: נינו של הרב, קבלן ויזם המעורב בבנייה ובפיתוח בארץ.^[3]
• הרב יהודה עובדיה: נינו של הרב, שירת כרב קהילת "אורות החומה" בשכונת הר חומה בירושלים וכרב בישיבת הכותל, ונפטר ממחלת הסרטן בד' בחשוון ה'תשע"ה.^[3]
• משה ברזני: נכדו של רבי יהודה פתיה, מעולי הגרדום וחבר מחתרת האצ"ל, שהעלה עצמו באש בצינוק כלא ירושלים יחד עם מאיר פיינשטיין כדי למנוע את תלייתם בידי הבריטים.^[3]

דמותו של רבי יהודה פתיה נותרה בעיני פוסקים ומקובלים כסמל של שילוב נדיר בין למדנות קפדנית, כתיבה שיטתית, והתמסרות מוחלטת להצלת נשמות חוטאות וסובלות, פועל הממשיך להדהד ביצירותיהם ובמעשיהם של צאצאיו.^{[3, 4, 7]}