הרב יעקב עמדין (יעב"ץ)

ביוגרפיה ורקע משפחתי: צמיחתו של מדקדק ומנהיג עצמאי

רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי, הידוע בכינויו הספרותי היעב"ץ (יעקב בן צבי), נמנה עם השורה הראשונה של גדולי התורה באשכנז במהלך המאה השמונה-עשרה.^{[1, 2, 3]} היעב"ץ נולד בט"ו בסיוון ה'תנ"ח (יוני 1697 או 1698) באלטונה או בהמבורג הסמוכה, אשר הרכיבו יחד עם ונדסבק את איחוד הקהילות המפורסם אה"ו.^{[1, 2, 3]} אביו ומורה מובהקו היה רבי צבי הירש אשכנזי, המוכר כ"חכם צבי", שממנו רכש היעב"ץ את רוב תורתו, את שיטת לימודו המעמיקה ואת קנאותו חסרת הפשרות לשמירת גדרי האורתודוקסיה.^{[1, 3, 4]} כבר בצעירותו התבלט היעב"ץ כדייקן מושבע וכמדקדק נפלא בלשון הקודש, מיומנות פילולוגית ששימשה אותו לימים במפעלי ביקורת הטקסט החלוציים שלו.^[4]

בשנת ה'תע"ו (1716) נשא היעב"ץ לאישה את רחל, בתו של הרב מרדכי הכהן כ"ץ (בנו של בעל "סמיכת חכמים"), ועבר להתגורר בברסלאו.^[3] לאחר פטירת אשתו, נשא בזיווגו השלישי את אחייניתו, בת אחיו הרב אפרים אשכנזי.^[3] בשנת ה'תפ"ח (1728) נקרא לכהן ברבנות בעיר אמדן (Emden), וממנה קיבל את שם משפחתו המוכר – עמדין.^{[1, 2, 3]} אולם, כהונתו הרשמית ברבנות נמשכה ארבע שנים בלבד.^[3] אופיו התקיף, קנאותו המוסרית ושאיפתו המוחלטת לאוטונומיה רוחנית מנעו ממנו להישאר כפוף לדעתם של פרנסי הקהילה ומנהיגיה הפוליטיים.^[3]

לאחר שהתפטר ממשרתו באמדן, שב היעב"ץ לעיר מולדתו אלטונה.^[3] שם, לאחר שקיבל רשות מיוחדת מהדוכס כריסטיאן השישי, הקים בית דפוס עברי פרטי.^{[3, 5]} בית הדפוס איפשר לו להתפרנס ממסחר עצמאי ולפרסם את חיבוריו הרבים והמגוונים ללא צורך באישורם של ועדי הקהילות או בצנזורה של רבנים אחרים.^[3] לאורך כל שנותיו באלטונה סירב היעב"ץ לקבל על עצמו משרת רבנות רשמית כלשהי, ונהג לומר בהומור סרקסטי כי הוא מברך בכל יום "ברוך שלא עשני אב"ד" (על משקל הברכה "שלא עשני עבד"), מתוך תפיסה שהנהגה קהילתית ממוסדת כובלת את ידיו של פוסק ההלכה ומונעת ממנו להביע את האמת התורנית לאמיתה.^[3] היעב"ץ נפטר באלטונה בל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776) בגיל 78, ונקבר בבית העלמין היהודי המקומי באלטונה.^{[3, 6]}

היצירה התורנית והמתודולוגיה ההלכתית: עצמאות מחשבתית, מדע ואתיקה חברתית

משנתו ההלכתית של היעב"ץ התאפיינה במקוריות יוצאת דופן, בפסיקה ישירה מתוך מקורות התלמוד והראשונים, ובאי-תלות מוחלטת בדעתם של פוסקים קודמים או בני דורו.^{[2, 3]} הוא כתב למעלה משישים חיבורים בכל מקצועות התורה, הכוללים פרשנות משנה, הגהות תלמודיות, חידושים על הטור והשולחן ערוך, שאלות ותשובות הלכתיות וספרי מחשבה ומוסר.^{[1, 2, 3]}

אחד הממדים המרתקים בפסיקתו של היעב"ץ הוא יחסו החיובי למדע ולרפואה ושילובם האינטגרלי בדיונים ההלכתיים.^[7] הוא נטה לבאר דינים קשים באמצעות טרמינולוגיה רפואית ומדעית בת זמנו.^[7] כך, למשל, בפירושו של ה"בית יוסף" ביורה דעה להלכות קוסם ומעונן, מובאת המילה הירושלמית "אופיון".^[7] היעב"ץ ביאר מילה זו כסם האופיום המוכר ברפואה ("שרף אילן וכך שמו בלע"ז אופיום"), והגדירו כסם מוות גמור מצד אחד, אך כחומר מותר בשימוש ואף חיוני כאשר הוא נרקח במלאכת מחשבת כמרכיב בתרופות מורכבות ("מעשה רוקח").^[7]

בתחום האתיקה הרפואית והרפואה המונעת, הציג היעב"ץ תפיסה רגישה ומתקדמת בכל הנוגע לחובת גילוי האמת לחולה הנוטה למות.^[7] לשיטתו, אם רופא מזהה לפי מדדי השתן או גורמים אחרים כי קיצו של החולה קרב, והחולה מבקש לדעת את מצבו האמיתי כדי ליישב את דעתו ("אל תכחד ממני, כלום אתה עושה אלא כדי שלא תטרף דעתי..."), יש לומר לו את האמת.^[7] היעב"ץ סבר כי במקרים שבהם החולה סובל מיסורים קשים, או שהוא זקן מופלג ואינו חפץ בחיים, או כאשר הוא נדרש להסדיר את ענייניו הרוחניים והחומריים ("לצוות מילי דשמיא"), גילוי האמת באופן מתון ומנחם הוא חובה מוסרית והלכתית.^[7]

עצמאותו ההלכתית הקיצונית של היעב"ץ באה לידי ביטוי מובהק בפסק ההלכה החדשני שלו בעניין התרת מוסד ה"פילגש" בשאלות ותשובות "שאילת יעב"ץ" (חלק ב', סימן ט"ו).^[8] בניסיון למצוא מענה מוסרי והלכתי לקשיים החברתיים של דורו ולמנוע מכשולות חמורים של זנות ואיסורי כריתות, הציע היעב"ץ לייחד אישה לאיש ללא חופה וקידושין וללא כתובה.^[8] הוא ביאר כי ייחוד כזה מוציא את האישה מגדר "קדשה" ומעמיד אותה כ"פילגש", שהיא מעין "חצי אישה" המותרת לו.^[8] עם זאת, היעב"ץ הדגיש כי אין להקל ראש בהוראה זו, וכי כל המבקש לסמוך עליה חייב להימלך ברב ומורה הוראה מקומי, לייחד לה חדר קבוע בביתו, להזהירה מאיסור ייחוד עם גברים אחרים, ולוודא שהיא מקפידה על טבילה כדת וכדין.^[8]

לצד הדיונים ההלכתיים הסבוכים, ייחס היעב"ץ חשיבות עליונה להליכות אנושיות, לנימוסין ולמוסר חברתי, כפי שמשתקף בהנחיות המעשיות ששילב בסידורו.^[4] היעב"ץ הדריך את קוראיו להקדים שלום לכל אדם, לברך את היושבים בכניסה למסבה, לשבת במקום הראוי לפי הכבוד, ולבקש טובות בלשון רכה ובמיטב דברים מבלי ללחוץ על הזולת או לדון אותו לרעה במקרה של סירוב.^[4]

בנוסף, הגהותיו של היעב"ץ על הש"ס חושפות את דרכו הבלתי אמצעית בהבנת דברי חז"ל ובניתוח סוגיות אגדיות והלכתיות כאחד.^[9] בברכות לא ע"א, בדיון על "צניתא דבבל" ועל השאלה האם מדובר בדבר הלכה, ביאר היעב"ץ את הנפקות ההלכתית של יובש הלולב וכשרותו למצווה.^[9] בסיום מסכת נזיר, הציע היעב"ץ הסבר מקורי למאמרו של רבי נהוראי בעניין מעמדם של "עונה" ו"מברך" וזיקתם לנזירות שמואל ושמשון, תוך התייחסות למיעוט שמועותיו של ר' נהוראי בש"ס.^[9] בדומה לכך, בחיבורו "לחם שמים", הציע ביאורים מקוריים לסיומי המסכתות סוטה ויומא, ודן בשאלת המרחק והזמן הנדרשים מאדם כדי להתחייב בהבאת קרבן פסח בירושלים.^[9]

היחס המורכב לקבלה ולזוהר: בין ביקורת טקסטואלית לקדושה מיסטית

עמדתו של היעב"ץ כלפי תורת הקבלה וספר הזוהר היא אחת הסוגיות המורכבות והמרתקות ביותר במשנתו, והיא זוכה לעיתים קרובות להשטחה בשל פולמוסיו הרבים.^{[3, 5]} המניע העיקרי שדחף את היעב"ץ לעסוק במחקר ביקורתי של ספר הזוהר היה המאבק הבלתי מתפשר בשאריות הכת השבתאית.^{[5, 12]} השבתאים נטו להסתמך על דרשות הזוהר ועל ביטויים קבליים מעורפלים כדי להצדיק את אמונתם בשבתי צבי ואת ביטול מצוות התורה הנגלתה.^{[5, 12]} כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוניהם של המינים, פנה היעב"ץ לערער על קדמוניותו ועל סמכותו המוחלטת של ספר הזוהר.^{[5, 12]}

ספרו המונומנטלי מטפחת ספרים, אשר נכתב בסביבות שנת ה'תפ"ח (1728) והודפס כארבעים שנה מאוחר יותר בבית דפוסו באלטונה בשנת ה'תקכ"ח (1768), מהווה את המפעל הביקורתי הראשון והמקיף ביותר בעולם התורני הדן במקורו של ספר הזוהר.^{[5, 13]} היעב"ץ הפעיל על הטקסט הזוהרי כלי ניתוח פילולוגיים והיסטוריים חריפים, והגיע למסקנה כי הספר אינו יצירה אחידה של התנא רבי שמעון בר יוחאי מהמאה השנייה לספירה.^{[5, 12]} הוא הצביע על שילובן של תפיסות פילוסופיות נאו-פלאטוניסטיות ורעיונות גנוסטיים בתוך הזוהר, ואף מצא בו דימויים ספרותיים המזכירים לדעתו את כתבי הברית החדשה ונושאים עמם "ריח של עבודה זרה".^[3]

היעב"ץ טען כי גם בחלקים הקדומים של הזוהר השתרבבו במהלך הדורות הגהות רבות של מעתיקים מאוחרים, אשר נדפסו בטעות כחלק מגוף הטקסט הקדוש.^{[3, 12]} מתוך כך קבע כי אין שום חיוב על יהודי להשתעבד לאמונה בכל חלקי ספר הזוהר המודפס ומותר לפקפק בו.^[5] בשבועה חמורה שהופיעה בכתביו, הצהיר כי עלה אחד מהתלמוד הבבלי קדוש ומוסמך לאין ערוך יותר מספר הזוהר.^[3] הוא אף מתח ביקורת רציונליסטית נוקבת על עקרונות מרכזיים בקבלת האר"י, ובמיוחד על מושג "שבירת הכלים" והצורך של האדם ב"תיקון" האלוהות, בתהותו כיצד ייתכן שחסר שלמות בבורא עד שיידרש למעשי בני האדם כדי להשלימו.^[3]

אולם, הבנה עמוקה של משנת היעב"ץ מלמדת כי הוא לא שלל את עצם חכמת הקבלה.^[5] בסיום "מטפחת ספרים" הדגיש היעב"ץ כי הוא מאמין אמונה שלמה בקבלת האמת המסורתית, וכי המכחיש אותה לחלוטין אינו אלא "מין ואפיקורס גמור".^[5] קבלה אמיתית, לשיטתו, היא זו העולה בקנה אחד עם התורה הנגלתה ואינה סותרת את השכל ואת חוקי ההלכה.^[5]

תפיסתו החיובית כלפי המיסטיקה האמיתית באה לידי ביטוי מובהק בפירושו למסכת גיטין ס ע"א.^[9] היעב"ץ התייחס למנהגם של חכמי התלמוד לעיין בספרי אגדה בשבת, וביאר כי אין מדובר בסיפורי מעשיות פשוטים, אלא ב"ספר של חכמת האמת והקבלה".^[9] הוא הסביר כי בעוד שבימי החול ראוי לעסוק בדינים ובהלכות מעשיות, הרי שקדושת יום השבת ועונג השבת מסייעים להשכיל ולהבין בחכמה הנעלמה המוגדרת על ידו כ"קודש קדשים".^[9] שילוב פראדוקסלי זה – של ספקנות טקסטואלית קיצונית מחד, ושל דבקות עמוקה בלימוד תורת הנסתר במועדים מקודשים מאידך – מייצג את עומק השקפתו של היעב"ץ.

פולמוס הקמיעות והמערכה על חומות האורתודוקסיה

המערכה הציבורית הסוערת ביותר שניהל היעב"ץ, אשר זעזעה את יהדות אשכנז כולה והותירה בה משקעים לדורות, הייתה הפולמוס הגדול נגד רבי יהונתן אייבשיץ.^{[1, 11]} רבי יהונתן אייבשיץ היה פוסק הלכה בעל שיעור קומה, מקובל, ראש ישיבה ודרשן נערץ, שנתמנה בשנת ה'תק"א לרבם של קהילות אה"ו.^[11] לצד פסקיו ההלכתיים המפורסמים, נהג הרב אייבשיץ לכתוב קמיעות להגנה ולרפואה עבור נשים הרות וחולים שפנו אליו.^[11]

הפולמוס התפרץ כאשר הגיעו לידיו של היעב"ץ כמה מהקמיעות הללו.^[11] לאחר שפענח את נוסחאותיהם המוצפנות, טען היעב"ץ בנחרצות כי מצא בהם שמות קדושים, רמזים ונוסחאות שבתאיים מובהקים, המעידים על אמונתו החשאית של כותבם במשיחיותו של שבתי צבי.^[11] בעיני היעב"ץ, שראה בשבתאות סרטן בגופה של היהדות, מדובר היה באיום מיידי על טהרת האמונה, והוא פתח בקמפיין ציבורי אגרסיבי להחרמתו של הרב אייבשיץ.^{[1, 11]} הוא הדפיס סדרה של קונטרסים וספרים פולמוסיים חריפים, בהם "עקיצת עקרב", "ספר התאבקות" ו"ספר שמוש", שנועדו לחשוף את מה שהגדיר כזיוף השבתאי.^[3]

המחלוקת קרעה את העולם היהודי לשני מחנות עוינים שביניהם התנהל מאבק פוליטי ומשפטי עז ^[11]:

• תומכי רבי יהונתן אייבשיץ: רוב רבני הדור, ובמיוחד מנהיגי ופרנסי קהילות אה"ו, העניקו גיבוי מוחלט לרב אייבשיץ וראו בהאשמות עלילת שקר זדונית הנובעת מקנאה ושנאה אישית.^[11] תלמידו המובהק של ה"נודע ביהודה", רבי אלעזר פלקלס, הגדיר את ההאשמות כ"עדות שקר".^[11] אפילו הגאון מווילנה, שהתבקש להתערב במחלוקת בצעירותו, שלח מכתב תמיכה וברכה לרב אייבשיץ (מכתב שהיעב"ץ מיהר להוקיע כמזויף).^[11]
• תומכי רבי יעקב עמדין: היעב"ץ הצליח לגייס לצידו את זקן רבני הדור, רבי יעקב יהושע פלק (בעל "פני יהושע"), אשר שלח מכתבים חריפים לרב אייבשיץ ומשלא נענה, הוציא נגדו חרם חמור.^[11] בסופו של דבר, הוכרז חרם רשמי נגד הרב אייבשיץ בקהילת ברודי המעטירה בחודש אלול ה'תקי"ב (1752).^[11]

רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה", ניסה להציע נוסחת פשרה מורכבת שנועדה להציל את כבודו של הרב אייבשיץ מחד גיסא, ולגנוז את הקמיעות החשודים מאידך גיסא.^[11] אולם, קנאותו חסרת הפשרות של היעב"ץ מנעה כל פשרה.^[11] הוא תקף בחריפות את ה"נודע ביהודה", האשים אותו ברדיפת כבוד אישי ובניסיון להשיג את רבנות פראג, ואף הטיח בו האשמות בשבתאות.^[11] הפולמוס שיתק את הקהילות ופגע קשות בפרנסתו של הרב אייבשיץ ובבריאותה של אשתו, שנפטרה מצער במהלך המאורעות.^[11] החשד השבתאי נקשר לימים גם בבניו של הרב אייבשיץ: בנו הצעיר, בנימין וולף, פעל בגלוי כנביא שבתאי, ובנו הבכור, מרדכי, נחשד בשבתאות והושלך לכלא בפרשבורג בשנת 1761, עד ששוחרר בהתערבותה של הקיסרית מריה תרזה.^[11]

אוטוביוגרפיה ועדות היסטורית: ספר "מגילת ספר"

חיבורו הייחודי והסנסציוני של היעב"ץ, המציב אותו בנקודת מפגש יוצאת דופן בין העולם הרבני המסורתי לבין ניצני העת החדשה והמודרנה, הוא הספר האוטוביוגרפי מגילת ספר.^{[3, 14]} כתיבה אוטוביוגרפית אישית וחושפנית בגוף ראשון הייתה תופעה נדירה ביותר בקרב גדולי התורה באותה תקופה, והספר נותר בכתב יד במשך למעלה ממאה שנה לאחר פטירתו, עד שהודפס לראשונה במהדורת דוד כהנא בוורשה בשנת ה'תרנ"ו (1896).^[14]

בספר זה גולל היעב"ץ את קורות חייו הסוערים, את תולדות משפחתו ואת מסכת הרדיפות והמלחמות שחווה לאורך חייו.^[14] מטרת כתיבת החיבור, כפי שהגדיר אותה היעב"ץ עצמו, הייתה משולשת ומילאה תפקיד דתי, פסיכולוגי ואפולוגטי כאחד ^[14]:

• הכרת הטוב האלוהית: היעב"ץ ביקש להעלות על הכתב את חסדי ה' הרבים שנעשו עמו לאורך שנות נדודיו ומאבקיו, כדי שהוא, בני משפחתו וצאצאיו אחריו יזכרו להודות לה' על הצלתו.^[14]
• נחמה וחיזוק לנרדפים: הספר נועד לשמש מקור לעידוד ולאומץ עבור אנשים ישרים הנרדפים ונעלבים על לא עוול בכפם, מתוך תקווה שיביטו בקורות חייו, יבטחו בה' ויאמינו ביכולתו להצילם מיד רודפיהם.^[14]
• הגנה עצמית מפני השמצות: כתיבת האוטוביוגרפיה שימשה ככתב הגנה מפורט מפני שונאיו הרבים שהוציאו עליו כתבי פלסתר ושמועות זדוניות במהלך פולמוס הקמיעות והמלחמה בשבתאות.^[14]

"מגילת ספר" מעניקה לחוקרים וללומדים מבט בלתי אמצעי אל המציאות החברתית, הדתית והפוליטית של יהדות גרמניה במאה השמונה-עשרה.^[14] היעב"ץ חושף בה בגילוי לב נדיר את לבטיו, את קשיי פרנסתו, את יחסיו המורכבים עם בני דורו, ואת הרציונל שעמד מאחורי התעקשותו שלא לקבל על עצמו משרת רבנות רשמית ("שלא עשני אב"ד") כדי לשמור על עצמאות מוחלטת של קולו וכתביו.^{[3, 14]}

השפעה וקבלה לדורות: מדורו ועד לחסידות ולמחקר המודרני

למרות המחלוקות העזות והחרמות שליוו את חייו של היעב"ץ, הפכו חיבוריו התורניים לנכסי צאן ברזל של הספרות ההלכתית, ותשובותיו ההלכתיות ופסקי הדין שלו מצוטטים אלפי פעמים בספרי האחרונים.^[1] סידורו הנודע, "בית אל עמודי שמים", זכה לתפוצה נרחבת ביותר והשפיע עמוקות על עיצוב נוסחי התפילה והמנהגים בקהילות רבות באשכנז ובמזרח אירופה.^[3]

השפעתו של היעב"ץ חרגה מעבר לגבולות הקהילה המתנגדת והגיעה עד לחצרות החסידים.^[10] דוגמה בולטת לכך היא היחס המיוחד שרחש הרבי מליובאוויטש לכתבי היעב"ץ.^[10] בכתיבת הגדה של פסח שלו, המשלבת ליקוטי טעמים ומנהגים, הסתמך הרבי באופן שיטתי על סידור היעב"ץ וציין אליו פעמים רבות.^[10] על אף שהיעב"ץ בחר בסידורו בנוסח שונה של סדר קרבן פסח מזה שהתקבל על ידי מייסד חסידות חב"ד, בעל התניא, הקדיש הרבי שיחות תורניות שלמות כדי ליישב את כל קושיותיו של היעב"ץ ולהגן על הנוסח החב"די, מתוך הערכה עצומה לסמכותו ההלכתית של היעב"ץ.^[10]

דמותו של היעב"ץ נותרה כסמל לשילוב יוצא דופן של קנאות אורתודוקסית שמרנית יחד עם ספקנות מדעית ופילולוגית חלוצית.^{[3, 5, 7]} בעוד שחיבורו הביקורתי "מטפחת ספרים" נתקל בהתנגדות ובחרם מצד רבנים מסורתיים והודפס בעיקר על ידי משכילים שראו בו שותף לדרך, הרי שספריו ההלכתיים התקבלו ללא עוררין בלב הקונצנזוס הרבני.^{[5, 12]} הוא הותיר אחריו מורשת של עצמאות מחשבתית בלתי מתפשרת, חירות רוחנית ורדיפת אמת, הממשיכה לעורר עניין רב ומחקרים מקיפים הן בבתי המדרש והן בעולם האקדמי המודרני.^[11]