רבי דוד אופנהיים

תולדות חייו, יחוסו ומעמדו הפוליטי-חברתי

רבי דוד אופנהיים נולד בחודש סיוון ה'תכ"ד (יוני 1664) בעיר ורמס (וורמייזא) שבגרמניה, ממרכזי התורה והתרבות האשכנזית הוותיקים ^{[cite: 1, 7]}. הוא נולד לרבי אברהם אופנהיים, בן למשפחה מיוחסת ואמידה מאוד, אשר עורקיה המשפחתיים חוברו לשושלות העושר וההשפעה של "יהודי החצר" (Court Jews) באימפריה הרומית הקדושה ^{[cite: 1, 2, 8]}. דודו היה הנגיד המפורסם רבי שמואל אופנהיימר, מנהל הכספים והספק הראשי של החצר הקיסרית בווינה ^{[cite: 1, 8]}. קשריו של אופנהיימר עם הנסיך אויגן מסבויה הניבו, בין השאר, שלל של כתבי יד עבריים נדירים שהובאו מהאימפריה העות'מאנית לאחר המלחמה הטורקית הגדולה והועברו לרבי דוד ^{[cite: 1, 8]}.

בצעירותו נישא רבי דוד לגנענדל, בתו של יהודי החצר ליפמן כ"ץ (לפמן בהרנדס) מהנובר ^{[cite: 1, 5]}. נישואים אלו חיזקו את מעמדו הכלכלי והעניקו לו עצמאות פיננסית מוחלטת, אשר אפשרה לו להקדיש את חייו ללימוד תורה, לניהול קהילות ולרכישת ספרים ללא תלות במקורות פרנסה קהילתיים ^{[cite: 6, 7]}. לאחר פטירת זוגתו גנענדל, נישא בשנית לבתו של רבי בנימין וולף שפירא, אב"ד פראג, חציצה משפחתית שחיברה אותו לעומק הנהגת הקהילה בבוהמיה ^{[cite: 2, 9]}.

כבר בצעירותו התבלט רבי דוד בעילוי תורני יוצא דופן. בהיותו כבן 20 נסמך להוראה, ובגיל 25 בלבד (בחודש אלול ה'תמ"ט, 1689) מונה לכהן כרבה של ניקלשבורג וכמרא דאתרא של מדינת מורביה (Landesrabbiner) ^{[cite: 1, 2, 5]}. במשך עשרים שנות כהונתו בניקלשבורג ביסס את מעמדו כאחד מגדולי הפוסקים בדורו, כשחכמי אירופה מריצים אליו שאלות הלכתיות מורכבות ומבקשים את הסכמותיו לספריהם ^{[cite: 1, 2]}. בשנת ה'תס"ב (1702) עבר לפראג, ובשנת ה'תע"ב (1712) מונה לרבה הראשי של העיר פראג וגלילות בוהמיה ^{[cite: 2, 5, 10]}. פראג הייתה באותה עת אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמרכזיות באירופה, וכהונתו בה נמשכה כ-24 שנים, עד לפטירתו בז' בתשרי ה'תצ"ז (12 בספטמבר 1736) בגיל 72 ^{[cite: 1]}. הוא הובא למנוחות בבית הקברות היהודי העתיק בפראג ^{[cite: 1]}.

מעמדו של רבי דוד אופנהיים חרג בהרבה מגבולות הרשות הרבנית הקלאסית. הודות לקשריו הענפים עם חצר הקיסר בווינה ולייחוסו המשפחתי, שימש כשתדלן וכמגן על זכויות היהודים בממלכה, והשלטון הקיסרי העניק לו כתב מינוי רשמי כרב ראשי לכל מדינת בוהמיה, תפקיד שהעניק לו סמכויות שיפוטיות ומינהליות נרחבות ^{[cite: 1, 2]}. לצד פועלו באירופה, עמד רבי דוד בראש מפעלי התמיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל, וריכז את מנגנון איסוף הכספים והעברת התמיכה הכלכלית לישיבות ולחכמי ירושלים, צפת וחברון ^{[cite: 3, 10]}. כהוקרה על תמיכתו המכרעת ועל מעמדו כאביהם הרוחני והחומרי של יהודי ארץ ישראל, הוענק לו על ידי חכמי ירושלים תואר הכבוד המרומם "נשיא ארץ ישראל" (או "נשיא ישראל") ^{[cite: 1, 3, 10]}. רבי דוד הדפיס עותקים מכתב המינוי שקיבל משגרירי ירושלים והפיצם, כחלק מביסוס סמכותו הכלל-ישראלית ^{[cite: 11]}.

רבותיו, קשריו התורניים ורשת ההשפעה

רבי דוד אופנהיים צמח בבתי המדרש המפוארים של אשכנז וצרפת במאה ה-17, וחינוכו התורני שילב את מסורות הלימוד האשכנזיות הוותיקות עם הניתוח הלמדני החדש שהתפתח במרכז אירופה. רבו המובהק בצעירותו היה רבי גרשון אשכנזי (מחבר שו"ת "עבודת הגרשוני"), שכיהן כרב בעיר מץ ^{[cite: 1, 2, 10]}. ממנו קיבל רבי דוד את דרך הניתוח ההלכתי היסודי והמעשי. בנוסף, למד אצל רבי יצחק בנימין וולף מלנדסברג (בעל "נחלת בנימין"), שהיה מגדולי המורים באשכנז והשפיע עמוקות על דרכו בעיון ובהוראה ^{[cite: 1, 2]}. בהמשך חיזק את לימודו אצל רבי יעקב ז"ק אשכנזי (אביו של רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי"), לימוד שהניח יסוד לידידותו עם גדולי הדור, ואצל רבי בנימין וולף אפשטיין בעיר פרידברג, אצלו השלים את חוק לימודיו בטרם מונה לרבנות ^{[cite: 1]}.

רשת הקשרים התורנית והחברתית של רבי דוד הייתה מן המסועפות והמשפיעות באירופה. כבר בצעירותו קשר ידידות עמוקה עם רבי יאיר חיים בכרך (מחבר שו"ת "חוות יאיר"), ועמד עמו בחליפת מכתבים תורנית עשירה ^{[cite: 1, 5]}. קשריו המשפחתיים שזרו אותו עם צמרת העולם התורני בדורו. רבי יעקב ריישר (בעל "שבות יעקב") היה גיסו, ובספריו פנה לרבי דוד בלשונות אפריון והערצה מופלגים, כגון "אהובי אדוני גיסי הגאון הגדול המפורסם בכל פינה ועבר... פאר הדור" ו"רבן של בני הגולה" ^{[cite: 1, 10]}. חתנו הנודע, שנשא את בתו, היה רבי חיים יונה תאומים (מחבר "קונטרס ר' חיים יונה"), מגדולי הלמדנים והפוסקים בפראג ^{[cite: 1, 2, 10]}. כמו כן, היה מקורב משפחתית לרבי יהונתן אייבשיץ בתקופת שהותו של האחרון בפראג ^{[cite: 9]}. בנו יחידו, רבי יוסף אופנהיים, שכיהן כאב"ד האלישוי, נישא לבתו של יהודי החצר המפורסם רבי שמשון ורטהיימר מווינה, ובכך איחד את שתי משפחות ההנהגה והעושר החזקות ביותר ביהדות אירופה ^{[cite: 1, 2]}. רשת זו שימשה כצינור חיוני להעברת מידע הלכתי, ספרים וכתבי יד, ולתיאום מדיניות קהילתית ופוליטית ברחבי האימפריה ^{[cite: 7, 11]}.

ספריית אופנהיים – "נסיך הדפוס" ואוצר הספר העברי

הישגו המרכזי של רבי דוד אופנהיים, אשר קיבע את מעמדו בדפי ההיסטוריה התרבותית של העם היהודי, הוא אוסף הספרים וכתבי היד שהקים ^{[cite: 4, 5]}. בעולם שבו ספרים היו מוצר יקר ערך ונדיר ביותר, השקיע רבי דוד את הונו העתק ביצירת האוסף הביבליוגרפי המקיף ביותר של הספרות העברית בעת החדשה המוקדמת ^{[cite: 6, 12]}.

כבר בגיל 22, בשנת 1686, החל רבי דוד לקטלג את אוספו הפרטי, שמנה אז כ-400 כותרים – הישג כביר בהתחשב בכך שבעולם כולו הודפסו עד אז כ-2,000 כותרים עבריים בלבד ^{[cite: 7]}. בגיל 24 מנה האוסף 480 ספרים ^{[cite: 13]}, ובשיאו התרחב לממדי ענק של כ-750 עד 780 כתבי יד נדירים וכ-4,220 עד 4,500 ספרים מודפסים ^{[cite: 4, 14, 15]}. אוסף זה הקיף את כל תחומי היצירה היהודית: מקרא, תלמוד, הלכה, קבלה, פילוסופיה, מחזורים, דרוש, שירה וספרות יידיש עתיקה ^{[cite: 7, 14]}.

דרכי הרכישה והאספנות של רבי דוד היו מתוכננות ומורכבות. הוא הפיץ סוכנים ומשלחים ברחבי אירופה, הבלקן וארץ ישראל כדי לאתר ספרים נדירים ^{[cite: 12]}. במקביל, החזיק שורת סופרים ומעתיקים פרטיים, כדוגמת הסופר עזריאל מקרוטושין, שהעתיקו עבורו עשרות חיבורים וכתבי יד נדירים שלא ניתנו לרכישה ^{[cite: 11]}. יתרה מזו, רבי דוד מימן מדפיסים רבים באירופה וסיפק להם נייר איכותי ומשובח (ולפעמים אף פרגמנט) כדי שידפיסו עבורו עותקים יחידאיים (Deluxe copies) ^{[cite: 1]}. הודות לכך, שרדו בספרייתו עותקים יחידים בעולם של ספרים וקונטרסים שכל שאר עותקיהם אבדו ^{[cite: 1, 14]}. כדי לסמן את בעלותו, פיתח תו ספר אישי (Ex-Libris) מורכב, ועשה שימוש בסמלים מלכותיים ובדמויות מקראיות, בפרט דוד המלך, כדי לבטא את התפיסה של "כתר תורה" המשולב במנהיגות ^{[cite: 7]}.

פראג, שהייתה תחת שלטון בית הבסבורג והשפעה קתולית חזקה של המסדר הישועי, סבלה מצנזורה חמורה ומעקירת ספרים עבריים ^{[cite: 13]}. כרב הקהילה, הבין רבי דוד ששיפוט וחרמות של הצנזורה הקיסרית עלולים לסכן את אוספו היקר ^{[cite: 13]}. על כן, נקט בצעד אסטרטגי יוצא דופן ואכסן את כל ספרייתו העצומה בעיר הנובר, בבית חמיו לפמן כ"ץ, שהיה מוגן תחת נסיכות הנובר הפרוטסטנטית ^{[cite: 1, 16]}. במשך כל ימי חייו כרב בפראג, עמדה ספרייתו במרחק מאות קילומטרים ממנו. רבי דוד נהג לנסוע לעיתים תכופות להנובר כדי לעיין בספריו, ועזר בשליחים וסופרים שהביאו אליו כתבי יד ספציפיים לפי צורכו הלימודי וההלכתי ^{[cite: 10, 11]}.

לאחר פטירתו בשנת 1736, עברה הספרייה לבעלות בנו רבי יוסף, ולאחר מכן לידי נכדתו וחתנה שגרו בהילדסהיים ^{[cite: 2, 11]}. המשפחה שקעה בחובות והשתמשה בספרייה כבטוחה להלוואות ^{[cite: 11]}. במשך עשרות שנים עמדה הספרייה למכירה, והוצעו עבורה סכומים נמוכים בהרבה שוויים המוערך (הערכה מקורית: 150,000 טאלר) ^{[cite: 5]}. בשנת 1829 נרכש האוסף בשלמותו על ידי הספרייה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד תמורת סכום של 2,080 לירות שטרלינג (כ-9,000 טאלר) ^{[cite: 4, 5]}. רכישה זו הכפילה בבת אחת את אוסף כתבי היד העבריים של אוקספורד והפכה אותה לאחד המרכזים העולמיים החשובים ביותר למדעי היהדות ^{[cite: 4]}. חכמי ה"חכמת ישראל" באירופה, ובראשם ליאופולד צונץ, קוננו על יציאת האוצר מחוץ לגבולות המרכז היהודי באירופה, אך הודות לרכישה זו נשמר האוסף בשלמותו עד ימינו ^{[cite: 5]}. המלומד המודרני יהושע טפליצקי הקדיש לספרייה ולפועלו של רבי דוד את ספרו המקיף Prince of the Press (2019) ^{[cite: 7, 11, 17, 18]}.

המפעל התורני, חיבוריו ושיטתו ההלכתית

לצד היותו אספן ספרים ומנהיג ציבורי, היה רבי דוד אופנהיים פוסק הלכה ראשון במעלה וחדשן תורני ^{[cite: 1]}. הוא חיבר כעשרים ספרים בהלכה, אגדה ופרשנות, אך בענוותנותו – ומתוך שאיפה להגיע לשלמות ולדיוק מרבי – לא הדפיס את מרבית חיבוריו בחייו, והם נותרו בכתבי יד ^{[cite: 1, 2]}. רבי דוד נהג לקרוא לספריו בשמות המכילים את שמו ("דוד") ^{[cite: 2]}.

פסיקתו ההלכתית של רבי דוד אופנהיים מתאפיינת במיזוג בין למדנות אשכנזית קלאסית לבין ראייה ציבורית ואחריות חברתית עמוקה. הוא לא התייחס להלכה כאל פלפול מופשט בלבד, אלא ככלי מעשי להנהגת הקהילה ולשמירה על זכויות הנזקקים.

אחד מפסקי הדין המפורסמים המדגימים את שיטתו ההלכתית עוסק בדין גירושי אישה שהשתגעה (שוטה) ^{[cite: 21]}. הגאון רבי נפתלי כ"ץ (אב"ד פוזנא ופרנקפורט) פסק כי מותר לזכות גט עבור אישה שהיא "שוטה גמורה" כדי שתחשב כפנויה, מתוך תפיסה שזהו "זכות" עבורה להתגרש ^{[cite: 21]}. רבי דוד אופנהיים יצא בתקיפות נגד היתר זה, ופסק בשו"ת "נשאל דוד" (אבן העזר סימן לג) כי גט כזה בטל מדאורייתא ^{[cite: 21]}. בניתוחו המשפטי קבע כי מאישה שוטה אי אפשר ליטול את גיטה מכיוון שאינה יכולה לשמור את גיטה ולא את עצמה, ומדאורייתא אין לה זכייה ויד, ולכן הגט אינו חל ^{[cite: 21]}. לצד הטיעון הפורמלי, העלה רבי דוד נימוק ערכי-חברתי נורמטיבי: אם יגרשו אישה שוטה, הסביבה תתייחס אליה כאל פנויה, והדבר יוביל לזנוח אותה ולהתנהג עמה "מנהג הפקר" ^{[cite: 21]}. ניתוח זה משלב ניתוח משפטי קפדני עם הגנה על החלש בחברה. פסק זה נתמך מאוחר יותר על ידי גיסו, רבי יעקב ריישר, ועל ידי מחבר ספר "פנים מאירות", והפך לאבן פינה בהלכות אישות ^{[cite: 21]}.

דוגמה נוספת לעמדתו העקרונית התרחשה בשנת 1715, כאשר ניסו שלטונות בית הבסבורג בפראג לכפות על רבי דוד אופנהיים לכהן כצנזור הרשמי של כל הספרים העבריים המודפסים בעיר, במטרה לוודא שאין בהם תכנים נגד הנצרות ^{[cite: 13]}. רבי דוד סירב בתוקף ובחכמה למלא תפקיד זה, ובתשובתו הרשמית לשלטונות טען כי מפאת גילו המתקדם, חולשת ראייתו ועומס תפקידיו הרבניים, אין ביכולתו לבדוק את הספרים ^{[cite: 13]}. מאחורי הסבר דיפלומטי זה עמדה תפיסה הלכתית וציבורית עמוקה: רבי דוד סירב להפוך את מושב הרבנות לזרוע של הצנזורה הממשלתית, ביודעו כי הסכמה לכך תטיל עליו אחריות פלילית ודתית לכל מילה מודפסת ותפגע בחופש הלימוד והדפוס היהודי ^{[cite: 13]}.

תלמידיו, פטרונות תורנית ומורשתו לדורות

בפראג עמד רבי דוד בראש ישיבה גדולה שמשכה אליה מאות בחורים ואברכים מכל רחבי אשכנז ופולין ^{[cite: 2, 11]}. הוא ניצל את ספרייתו הפרטית ככלי עזר פדגוגי יוצא דופן: במהלך שיעוריו היומיים, נהג להביא בפני תלמידיו כתבי יד נדירים ומהדורות דפוס עתיקות של התלמוד והפוסקים כדי לברר גרסאות מדויקות ולבחון את התפתחות ההלכה ^{[cite: 11]}. תלמידים וחכמים מכל אירופה פנו אליו במכתבים כדי לקבל רשות לבוא ולעיין בכתבי היד שבבעלותו לצורך חיבור ספריהם ^{[cite: 11]}.

עושרו הרב של רבי דוד שימש כקופת תמיכה מרכזית לעולם הספר העברי, ומחברים רבים שסבלו מעוני מרוד מצאו אצלו בית חם ומימון מלא להדפסת ספריהם ^{[cite: 2, 20]}. דוגמה בולטת לפטרונות זו היא תמיכתו במקובל רבי משה מפראג, מחבר החיבור הקבלי "ויקהל משה" ^{[cite: 1]}. רבי דוד אירח את רבי משה בביתו, כלכל אותו במשך שנים ואפשר לו לחבר ולהדפיס את ספרו ללא דאגות פרנסה ^{[cite: 1]}. בנוסף, הסכמותיו של רבי דוד לספרים נחשבו לתו איכות ראשון במעלה, ומחברים הריצו אליו את כתבי ידם כדי לזכות בהסכמתו שהבטיחה את תפוצת הספר ^{[cite: 2]}.

מורשתו של רבי דוד אופנהיים נפרשת על פני כמה צירי השפעה מרכזיים. ראשית, קיבוץ וניהול האוסף שלו מנעו את אובדנם של מאות כתבי יד יחידאיים ודפוסים עתיקים, המהווים כיום את הליבה של האוסף העברי בספריית הבודליאנה באוקספורד ^{[cite: 4, 14]}. שנית, פסקיו בשו"ת "נשאל דוד" ובכתבי היד שלו ממשיכים לשמש כמקור סמכות לפוסקים בדורות האחרונים, בפרט בסוגיות סבוכות של אבן העזר וחושן משפט ^{[cite: 21]}. לבסוף, מודל המנהיגות שלו ייצג את השיא של יהדות החצר: רבי דוד הוכיח כי עושר והשפעה בחצרות המלוכה יכולים לשרת באופן ישיר את ביצור עולם התורה, חיזוק הקהילות והגנה על היישוב היהודי בארץ ישראל ^{[cite: 3, 8, 10, 12]}.

סיכום ומסקנות

דמותו של רבי דוד אופנהיים עומדת כאחד מעמודי התווך של תרבות הספר וההנהגה היהודית במעבר מהעת החדשה המוקדמת לעת החדשה ^{[cite: 7, 11]}. שילוב הנסיבות הכלכליות, המשפחתיות והפוליטיות שלו, יחד עם שקדימתו בתורה וגאונותו ההלכתית, איפשרו לו ליצור מפעל חיים בעל ממדים היסטוריים ^{[cite: 1, 3, 6]}.

ספרייתו העצומה לא הייתה שעשוע של אספן עשיר, אלא כלי אסטרטגי להנהגה, מחקר ופסיקה הלכתית ^{[cite: 7, 12]}. באמצעות מנגנון הרכישה, ההעתקה והשימור שיצר, ביסס רבי דוד מרכז ידע שחיבר בין חכמי אשכנז, ספרד וארץ ישראל ^{[cite: 7, 12]}. החלטתו המושכלת לאכסן את אוספיו בהנובר הפכה למופת של תכנון אסטרטגי לנוכח צנזורה דתית ואימפריאלית ^{[cite: 13, 16]}. כיום, כאשר כתבי ידו וספריו של רבי דוד אופנהיים נלמדים בישיבות ובאוניברסיטאות כאחד, שמו חקוק לא רק כ"רבן של בני הגולה" וכ"נשיא ארץ ישראל", אלא גם כ"נסיך הדפוס" אשר הציל ונצר את זיכרון הכתב העברי לדורות ^{[cite: 1, 3, 7]}.