דון יצחק אברבנאל

שושלת יוחסין, תחנות חיים והקשר היסטורי-חברתי

דון יצחק אברבנאל (1437–1508) מייצג את אחת הדמויות המורכבות והמשפיעות ביותר בתולדות עם ישראל במעבר בין שלהי ימי הביניים לראשית העת החדשה.^{[1, 2]} אברבנאל נולד בליסבון שבפורטוגל למשפחת אצולה יהודית-ספרדית עתיקת יומין.^[3] על פי מסורת המשפחה, שייחסה את שורשיה ישירות לשושלת דוד המלך, הגיעו אבותיה לחצי האי האיברי מיד לאחר חורבן בית המקדש הראשון, כשהם נושאים עמם מגילת יוחסין מיוחדת של שבט יהודה וחותם משפחתי המעיד על ייחוסם הרם.^[3] יש מי שדרשו את השם "אברבנאל" (שנכתב על ידו כ"אברבניאל") כראשי תיבות המבטאים את הביטוי "אָב-רָב, בֵּנ-אֵל".^[3]

ההיסטוריה המשפחתית רוויה הייתה בתהפוכות דרמטיות, אשר שיקפו את גורלם של יהודי חצי האי האיברי.^[4] סבו, רבי שמואל אברבנאל, נאלץ להתנצר למראית עין בעת פרעות קנ"א (1391), אך בהמשך חזר ליהדותו בגלוי, בעוד שחלק מהמקורות ההיסטוריים גורסים כי אביו של רבי יצחק, דון יהודה אברבנאל, עבר חוויה דומה של המרה כפויה.^[3] למרות זאת, המשפחה הצליחה לשמר את מעמדה הכלכלי והחברתי, ואביו של יצחק כיהן כשר האוצר של מלך פורטוגל.^[3] בילדותו וצעירותו זכה יצחק לחינוך תורני וכללי מקיף.^[1] הוא למד תורה מרבו המובהק, רבי יוסף בן אברהם חיון, ובמקביל רכש השכלה פילוסופית מקיפה אצל רבי יוסף אבן שם טוב, תוך שהוא נחשף לכתבים המדעיים והפילוסופיים הבולטים של תקופתו, יהודיים ונוצריים כאחד.^{[1, 3]} כבר בנערותו הפגין כישרון ספרותי והגותי מבריק, וחיבר את החיבורים "עטרת זקנים" ו"צורת היסודות".^[3]

פעילותו הציבורית והכלכלית של אברבנאל נחלקה בין מספר ממלכות אירופיות, כפי שמתואר בלוח הכרונולוגי של חייו:

נסיבות חייו של אברבנאל לא הותירו אותו כהוגה דעות מנותק, אלא כאינטלקטואל שחווה על בשרו את השבריריות הקיצונית של חסדי מלכים.^[8] חוויית פדיון השבויים במרוקו הטביעה בו חותם עמוק של אחריות לאומית, שבא לידי ביטוי מאוחר יותר כאשר הפציר במלך פרננדו שלוש פעמים לבטל את גזרת הגירוש, למרות התנגדותה העזה של המלכה איזבלה שעמדה על ימין המלך לשטנו.^[3] גם לאחר מותו, המשיכה שושלתו להשפיע על המרחב היהודי: צאצאיו התפזרו בהולנד, באנגליה ובאימפריה העות'מאנית, וחלקם עלו לארץ ישראל באמצע המאה ה-19 והיו מן הראשונים לפרוץ את חומות העיר העתיקה בירושלים כדי להקים את השכונות החדשות.^[3]

מתודולוגיית פרשנות המקרא, שיטת השאלות ופולמוס המקורות

פרשנותו של אברבנאל למקרא נחשבת לאחת מנקודות המפנה המתודיות החשובות ביותר בתולדות הפרשנות היהודית, שכן היא שילבה את עקרונות המחשבה הסכולסטית של ימי הביניים עם הסתכלות היסטורית-ריאליסטית של תקופת הרנסנס.^{[1, 2]}

המבנה המתודי ושיטת השאלות

המאפיין הבולט ביותר של פירוש אברבנאל הוא דחיית הגישה הפרשנית המקומית, המפרשת פסוק אחר פסוק במנותק מהקשרו הרחב.^[9] תחת זאת, חילק אברבנאל את הטקסט המקראי לחטיבות תוכן עיוניות שלמות.^[9]

• רשימת הקושיות המקדמית: בפתח כל פרק או יחידת תוכן מציב אברבנאל מערך מורכב של שאלות ותהיות.^[9] בפרשת "בראשית" מגיע מספר השאלות ל-120 קושיות, בעוד שבספר דברים ("מרכבת המשנה"), שבו החל את כתיבתו, הגביל את מספר השאלות ל-30 לכל היותר בפתח כל פרשה.^{[3, 9]}
• התמקדות בדרך הפשט וסמיכות העניינים: במענה לשאלותיו, הציג אברבנאל מאמר ארוך ומתוחכם הבוחן את הרצף הלוגי של הכתובים, המבנה הספרותי והקשר ההיסטורי של האירועים.^[9] הגם שבנביאים הצהיר כי הוא מתמקד בפשוטו של מקרא, הוא לא נמנע מלשלב מדרשי חז"ל ופירושים דרשניים משלו.^[9]
• שילוב השכלה רב-תחומית: כפי שציין החוקר בנציון נתניהו, ייחודיותו של אברבנאל נבעה מיכולתו לשלב בפירוש המקרא ניתוחים מתחום מדעי המדינה, הכלכלה, וההיסטוריה הכללית, תוך השוואה למשטרים הפוליטיים של זמנו.^{[8, 10]}

גלגולו של פירוש "מרכבת המשנה"

ספרו הראשון על התורה, הפירוש לספר דברים המכונה "מרכבת המשנה", נושא עמו היסטוריה דרמטית המשקפת את תלאותיו.^{[3, 9]} אברבנאל החל לכתוב את החיבור בליסבון בסביבות שנת 1476, אך עם בריחתו הבהולה מפורטוגל בשנת 1483 אבד כתב היד.^{[3, 9]} כעבור כ-20 שנה, בעת ששהה בנאפולי, נמצאה הטיוטה בנסיבות מסתוריות, מה שאיפשר לו לערוך, להשלים ולהוציא לאור את הנוסח המצוי בידינו כיום.^{[3, 9]}

פולמוס המקורות והאשמות הגנבה הספרותית

חלק מפירושיו של אברבנאל רוויים בציטוטים והקבלות לפרשנים שקדמו לו, לעיתים קרובות ללא ציון מפורש של שמם.^[9] תופעה זו בלטה במיוחד ביחסו לידידו ובן דורו, רבי יצחק עראמה, מחבר הספר הפילוסופי-דרשני "עקידת יצחק".^{[9, 11]} אברבנאל שילב רעיונות, משלים ומבנים פרשניים שלמים מתוך "עקידת יצחק" בכינויים עקיפים או ללא כל רמז למקורם.^[9]

התנהלות זו עוררה זעם רב אצל בנו של בעל העקידה, רבי מאיר עראמה, אשר האשים את אברבנאל בפומבי בגנבה ספרותית.^[9] ראיה לכך נמצאה בעובדה שבטיוטה המוקדמת של "מרכבת המשנה" (שנכתבה בפורטוגל בטרם נחשף אברבנאל לכתבי עראמה) אכן אין כל זכר לציטוטים הללו.^[9] אברבנאל עצמו סיפק מעין התגוננות עקרונית להאשמות אלו בחיבורו "נחלת אבות" (על מסכת אבות), שם כתב כי העובדה שמחברים נוטלים רעיונות זה מזה אינה מהווה ביטול או גנאי, שכן מקור האמת כולה הוא אלוהי, והחכמה שייכת לכלל האנושות.^{[3, 9]}

משנה מדינית: אנטי-מונרכיזם, רפובליקניזם ועקרון הסובסידיאריות

משנתו המדינית של דון יצחק אברבנאל נחשבת לאחד הפרקים המקורים והנועזים ביותר בפילוסופיה הפוליטית היהודית והכללית.^{[3, 4]} בעוד שמרבית הוגי ימי הביניים ראו במלוכה את המשטר הטבעי והאלוהי המשקף את אחדות הבורא ביקום, אברבנאל פיתח תיאוריה רפובליקנית מובהקת המבוססת על שלילת המונרכיה האנושית.^{[3, 4]}

הרקע ההיסטורי והאישי לאנטי-מונרכיזם

חוויית הבגידה שחווה מצד מלך פורטוגל, ז'ואאו השני, וכישלונו למנוע את הגירוש מידי המלכים הקתוליים בספרד, הותירו באברבנאל משקעים קשים שהפכו לבסיס העיוני של ביקורתו.^{[3, 8]} הוא נוכח לדעת כי שלטון יחיד אבסולוטי נוטה מטבעו לשחיתות, קפריזיות ועריצות.^[8] בנוסף, הגותו עוצבה כראיית נגד לתפיסות הנוצריות והספרדיות של זמנו.^[2] בתקופה זו פעל בפורטוגל ההוגה ואסקו דה לוצנה, אשר הצדיק את הפיכת החצר המלוכנית של ז'ואאו השני לאבסולוטית ודרש ציות מוחלט מהנתינים.^[2]

פירושו המפורסם של אברבנאל לפרשת המלך (דברים י"ז) נכתב בשנת 1496 כמענה ישיר ומתוחכם לטיעוניו של לוצנה.^[2] אברבנאל חלק על התפיסה המקובלת המקבילה בין שלטון המלך בגוף (הלב או המוח) לשלטונו במדינה, וטען כי המדינה אינה גוף אורגני אלא התאגדות מלאכותית של בני אדם חופשיים.^[4] עם זאת, תוך הכרה מעמיקה בכוחו הבלתי מוגבל של המלך האבסולוטי באיבריה, פיתח אברבנאל תזה מורכבת: הגם שהמלוכה היא משטר גרוע ומסוכן, ברגע שהמלך כבר מונה ושולט, אין לעם זכות חוקית או הלכתית למרוד בו ולהסירו, והוא הציג שני טיעונים משפטיים מורכבים להגנת עמדה זו של מניעת אנרכיה.^[2]

מודל המדינה והמשטר המעורב

האלטרנטיבה שהציג אברבנאל לשלטון המלוכה מבוססת על משטר מעורב, המשלב יסודות דמוקרטיים של בחירת עם לצד הנהגה אינטלקטואלית אריסטוקרטית ^[3]:

• הסנהדרין כמוסד עליון: הגוף הריבוני הגבוה ביותר, המורכב מ-71 חכמים המגיעים מן האצולה האינטלקטואלית והרוחנית (בעיקר כהנים ולוויים), ובראשם עומד הנשיא השופט.^[3] מוסד זה, הבוחר את חבריו בעצמו על בסיס כישורים, מוסמך לחוקק חוקים, לשפוט ולנהל מלחמות.^[3]
• עיקרון הסובסידיאריות וביזור הסמכויות: בהשראת עצת יתרו למשה בספר שמות, הדגיש אברבנאל את החשיבות של קבלת החלטות בדרגים המקורבים ביותר לאזרח.^{[3, 4]} תחת הסנהדרין פועלים בתי דין מקומיים בכל עיר ועיר, שחבריהם נבחרים ישירות על ידי העם (במבנה של 3 דיינים לדיני ממונות ו-23 דיינים לדיני נפשות).^[3]
• מועצות אזוריות מנהליות: לכל שבט או אזור גאוגרפי קיימות ארבע מועצות בגדלים שונים הנבחרות על ידי הציבור לזמן קצוב, ותפקידן לנהל את העניינים המנהליים והחילוניים השוטפים של המדינה ללא ריכוז סמכויות.^[3]

הבסיס התיאולוגי לשלילת המלוכה

בעיני אברבנאל, דרישת בני ישראל למנות מלך אנושי בימי שמואל הנביא הייתה שגיאה דתית חמורה, שכן אלוהים עצמו הוא המחוקק והמושיע של האומה, והברית עמו מייתרת את הצורך בריבון בשר ודם.^{[3, 4]} מינוי מלך אנושי נתפס בעיניו כמעט כמעשה עבודה זרה, המניח כי הנהגת האל אינה מספקת.^[4] הבנה זו השפיעה ישירות על השקפתו לגבי תפקידו של המשיח: המשיח ישמש כמלך פוליטי השולט בכוח הזרוע רק כלפי אומות העולם; לעומת זאת, עבור עם ישראל הוא יהיה מנהיג רוחני ונביא בלבד, שכן העם כולו ינהג מעצמו על פי המוסר וחוקי התורה ללא צורך במנגנוני כפייה ודיכוי שלטוניים.^{[3, 4]}

קוסמולוגיה, בריאת העולם ויחסו למורשת הרמב"ם

הגותו הפילוסופית של אברבנאל מעוצבת מתוך מתח מובנה ודיאלוג מתמיד עם הרציונליזם של הרמב"ם, תוך שאיפה להגדיר מחדש את גבולות האמונה אל מול התביעה לשעבוד השכל לחוקי הטבע האריסטוטליים.^{[3, 12]}

חידוש העולם מול קדמותו

בספריו הפילוסופיים המרכזיים – "שמים חדשים" (1498) ו"מפעלות אלוהים" (1501) – עוסק אברבנאל בהרחבה בשאלת בריאת העולם.^[3] הוא מודה כי מבחינה לוגית ושכלית טהורה, טענותיו של אריסטו בזכות קדמות העולם נראות מבוססות בהסתכלות ראשונית.^[3] עם זאת, הוא קובע כי ההתגלות האלוהית נעלה על השכל האנושי המוגבל, ומבסס את אמונת הבריאה יש מאין כיסוד המוסד של התורה.^[3]

לפי ניתוחו, אילו היה העולם קדמון וכפוף לחוקיות מכאניסטית נצחית, לא היה אלוהים מסוגל להתערב במציאות, לחולל ניסים המשנים את הטבע, להתגלות לנביאים או למסור תורה מחייבת.^[3] בחיבורו "שמים חדשים" השתמש אברבנאל בנתונים אסטרונומיים ותצפיות על תנועת גרמי השמים כדי להוכיח כי היקום אינו מערכת קבועה ונצחית אלא נבראת, תוך ניסיון ליישב תיאוריה זו עם שיטתו הכללית של הרמב"ם.^[3]

תורת הגמול והנפש

חיבורו הפילוסופי המוקדם "צורת היסודות" (שנכתב בנערותו) הציג את יסודות השקפתו על הטבע, השגחה אלוהית והישארות הנפש.^[3] אברבנאל עסק רבות בתורת השכר והעונש, וכתב את החיבור המונומנטלי "ספר צדק עולמים" (שאבד לאחר גירוש ספרד ושוחזר על ידו באופן חלקי).^[3] ספר זה נחלק לשלושה מאמרים מקיפים שדנו בתורת הגמול בשלוש מערכות שונות:

• הגמול בתוך המציאות החומרית של העולם הזה.^[3]
• הגמול הרוחני בעולם הנשמות לאחר פטירת האדם.^[3]
• הגמול הסופי והמוחלט שיתקיים בעתיד לבוא לאחר תחיית המתים.^[3]

מחלוקת הנבואה וספר "מחזה שדי"

המחלוקת העמוקה ביותר של אברבנאל עם הרמב"ם התמקדה בסוגיית הנבואה.^{[3, 12]} בספרו האבוד "מחזה שדי" (שנקרא על שם נבואת בלעם בספר במדבר כ"ד: "אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עיניים") ובחיבורו הלא-גמור "להקת נביאים", תקף אברבנאל את התפיסה הרציונליסטית של הרמב"ם ב"מורה נבוכים".^{[3, 12, 13]} הרמב"ם ראה בנבואה תהליך טבעי של שכלול השכל והמדמה, המתרחש אצל מי שהשלים את הכנותיו המדעיות והמוסריות, אלא אם כן נמנע הדבר ממנו ברצון אלוהי נסי.^{[3, 14]}

אברבנאל, לעומת זאת, טען כי הנבואה היא נס מוחלט המוענק כשפע אלוהי ישיר ורצוני, שאינו כפוף לחוקי הטבע או להכנה שכלית קודמת.^[3] הוא נעזר בפירושי הראשונים (כגון אונקלוס, הרשב"ם והרלב"ג) על נבואת בלעם כדי להדגים כיצד המצב הנבואי כרוך בביטול מוחלט של החושים הפיזיים ("נופל מרוב התבודדות") וכניסה למצב תודעתי על-שכלי שאינו תוצר של שכלול אינטלקטואלי עצמאי.^[13]

אסכטולוגיה, פולמוס בין-דתי והטרילוגיה המשיחית

האסון הלאומי של גירוש ספרד והתפשטות תופעות השמד ואנוסי קסטיליה ופורטוגל, יצרו צורך קריטי בחיזוק רוחם של הגולים ומניעת התפרקותם הדתית והחברתית.^{[1, 3, 4]} אברבנאל הקדיש את מיטב שנותיו באיטליה לכתיבת "הטרילוגיה המשיחית" (המכונה גם "מגדל הישועות"), אשר ניתחה באופן אסכטולוגי את מהלך ההיסטוריה וביססה את הוודאות בגאולה הקרובה.^{[3, 15]}

שלוש רגלי הישועה

הטרילוגיה נבנתה משלושה חיבורים מובחנים המשלימים זה את זה לחזון שלם:

פולמוס בין-דתי ופירוק המדרשים

בספרו "ישועות משיחו", מתמודד אברבנאל ישירות עם ניסיונותיהם של תיאולוגים נוצרים לנכס את ספרות חז"ל לצורך הוכחת אמיתות אמונתם.^[16] הוא מנתח מדרשים קשים ומסורות אסכטולוגיות עתיקות ומעניק להם פרשנות יהודית קפדנית.^[16]

הוא עוסק במאמרים חז"ליים מורכבים כמו הדרשה המפורסמת של רבי עקיבא על הפסוק "דרך כוכב מיעקב" ביחס לבר כוכבא (בר כוזיבא), ומסביר את משמעותם של כישלונות היסטוריים כמהלך זמני בדרך לגאולה השלמה.^[17] כמו כן, הוא מפרש באופן סימבולי והיסטוריוגרפי מאמרי תלמוד קשים כגון האמרה "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" ^[18], או המשל על "דגים שביום, הגדול בולע את הקטן, אף בני אדם כן".^[18]

לשיטתו, אמרות אלו מתארות מצב דטרמיניסטי של קריסה מדינית, אנרכיה עולמית ושידוד מערכות גיאופוליטי, שבו האימפריות הגדולות יבלעו זו את זו (כפי שנצפה בהתנגשות בין הנצרות לאסלאם בעקבות נפילת קונסטנטינופול ב-1453), ובכך יוכשר הרקע להופעתו של המשיח.^{[2, 3]}

קבלה והשפעה אינטלקטואלית על ההבריאיזם הנוצרי

למרות שהגותו של אברבנאל מנוסחת ברובה בכלים פילוסופיים רציונליים וסכולסטיים, יחסו לתורת הנסתר היה עמוק ומכבד.^[3] הוא העיד על עצמו בגילוי לב כי לא זכה ללמוד את חכמת הקבלה באופן מסודר ומפי רב מקובל.^[3] עם זאת, רחש כבוד עצום למקובלים, נהג לכנותם בחיבוריו "חכמי האמת", ושילב בפירושיו לתורה קטעים ורעיונות רבים מתוך ספר הזוהר, תוך שהוא מוצא בהם עומק פרשני המשלים את פשוטו של מקרא.^[3]

השפעתו על ההבריאיזם הנוצרי ועליית המודרניות

חלק ייחודי ומפתיע בהיסטוריוגרפיה של כתבי אברבנאל הוא תפוצתם העצומה בקרב מלומדים נוצרים (הבריאיסטים) באירופה של המאות ה-16 וה-17.^[2] עם עליית הרפורמציה הפרוטסטנטית והדרישה לחזור לטקסט המקראי המקורי ("Ad Fontes"), החלו פרופסורים באוניברסיטאות מובילות באירופה לתרגם את פירושיו של אברבנאל ללטינית.^{[2, 19]}

• רעיון "הרפובליקה העברית" (Respublica Hebraeorum): כתיבתו המדינית של אברבנאל, שהציגה את המשטר המקראי כמודל של רפובליקה המבוססת על שלטון החוק וביזור סמכויות, שימשה השראה להוגים פוליטיים שביקשו להגדיר מחדש את הלגיטימיות של המדינה המודרנית.^[19]
• הצדקת משטרים רפובליקניים: הטיעונים שפיתח אברבנאל בפירושו לספר שמואל נגד שלטון המלוכה שימשו תשתית רעיונית עבור פובליציסטים והוגים בולטים, כגון הוגו גרוטיוס, ג'ון סלדן, וג'ון מילטון, בעת המאבק נגד המונרכיה האבסולוטית באנגליה ובארצות השפלה.^[19]
• השפעה מורכבת ויחס דו-ערכי: כפי שמודגם במחקריו של תיאודוריקוס האקספאן (1607–1659) ויוהנס פרישמות' באוניברסיטאות לותרניות, הלמדנים הנוצרים קראו את כתביו באמביוולנטיות מובנית; מחד, הם העריצו את רוחב דעתו ואת המתודולוגיה הפרשנית שלו, ומאידך השתמשו בטיעוניו כדי להתווכח עם המסקנות התיאולוגיות והיהודיות שלו, תוך ניסיון לרתום את המודל המדיני שלו לצרכיהם הפנימיים.^[2]

מסקנות

משנתו התורנית ופועלו הציבורי של דון יצחק אברבנאל מציבים אותו כאחת הדמויות המזהירות ביותר בפתחה של העת החדשה.^{[1, 2]} חשיבותו חורגת מתרומתו הפרשנית והפילוסופית הישירה, שכן הוא השכיל לתרגם את תלאותיו האישיות ואת השבר הלאומי של דורו למערכת הגותית סדורה ושיטתית.^{[1, 3]}

דרך הבניית שיטת השאלות המתודית, הצליח להעניק לדור הגולים כלים אינטלקטואליים להתמודדות עם מורכבות המקרא והפולמוס הבין-דתי.^{[9, 16]} הגותו המדינית, המקדימה את זמנה בחשיבתה הרפובליקנית ובאימוץ עקרון ביזור הסמכויות, מציבה אלטרנטיבה שלטונית מוסרית המבוססת על כפיפות מוחלטת לחוק האלוהי ולא לשררה האנושית.^{[3, 4]}

במקביל, התעקשותו על אמונת חידוש העולם ועל אופי הנבואה כנס ישיר ביצרה את חומות האמונה המסורתית מול סכנות הרציונליזם הקיצוני.^[3] מפעל חייו המפואר נותר כעדות חיה לכוחה של מנהיגות רוחנית ומעשית, המסוגלת מתוך חורבן ונדודים לבנות היכל הגותי מפואר שהשפיע עמוקות הן על המחשבה היהודית הפנימית והן על הפילוסופיה הפוליטית הכללית של אירופה בראשית העת החדשה.^{[1, 2, 19]}