הבעל שם טוב (רבי ישראל בעש"ט)

תנועת החסידות, אשר צמחה במזרח אירופה במחצית המאה ה-18, מהווה את אחת המהפכות הרוחניות, התאולוגיות והחברתיות המשמעותיות ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה. במוקד מהפכה זו עומדת דמותו של רבי ישראל בן אליעזר, הנודע כבעל שם טוב (בראשי תיבות: בעש"ט, או ריב"ש; 1690/1700–1760) ^{[cite: 1]}. הבעש"ט פעל בעיקר באזור פודוליה (כיום באוקראינה), בתקופה שמתאפיינת בתסיסה דתית עמוקה, פריחה של לימוד הקבלה בלתי-ממסדית, ומשברים חברתיים ורוחניים בעקבות הדי השבתאות ומשבר הפרנקיזם ^{[cite: 1]}. משנתו המיסטית והחינוכית החליפה את הדגם האליטיסטי והסגפני של מקובלי דורו בדגם נגיש, החותר לדביקות אלוהית מתמדת, לשמחה ולהעלאת הקיים הגשמי.

המצע הביוגרפי וההקשר ההיסטורי-חברתי

מפרזות ההרים אל גילוי המנהיגות

קורות חייו של הבעש"ט משלבות עובדות היסטוריות עם מסורות חסידיות שנקשרו בדמותו. לאחר שנפטר מאשתו הראשונה, עבר להתגורר בסביבות העיר ברודי, שם שימש כמלמד תינוקות וכבורר בסכסוכים קהילתיים ^{[cite: 1]}. בברודי נישא לחנה, אחותו של המקובל רבי אברהם גרשון מקיטוב ^{[cite: 1]}. לאחר נישואיו אלה עבר הזוג להתבודד באזור ההררי שבין קיטוב לקוסוב (אזור הפארק הלאומי הוצולשצ'ינה כיום), שם התפרנסו כחופרי טיט ^{[cite: 1]}. תקופה זו של התבודדות בחיק הטבע נתפסת במסורת החסידית כשלב הגיבוש המיסטי והרוחני שלו.

על פי המסורת החסידית, בגיל שלושים ושש (סביב שנת 1736) חל המפנה בחייו והוא חשף את עצמו כמנהיג ובעל השגה רוחנית, בעקבות ציווי שקיבל מדמותו המיסטית של אחיה השילוני ^{[cite: 1, 2]}. בשנת ת"ק (1740) קבע את מקום מושבו בעיר מז'יבוז', שהייתה עיר מרכזית במחוז פודוליה, ושם התגורר ופעל עד לפטירתו בחג השבועות בשנת תק"ך (1760) ^{[cite: 1]}.

הטיפולוגיה של "בעל השם": ממאגיה עממית להנהגה מיסטית

במשך שנים רבות נטתה המחקר ההיסטורי להטיל ספק בקיומו ההיסטורי של הבעש"ט בשל היעדר תיעוד חוץ-טקסטואלי מקביל. אולם, גילויים ארכיוניים במחצית השנייה של המאה ה-20 שינו מציאות זו: נמצאו רישומים בארכיון העיירה מז'יבוז' המפרטים את פטורי המסים של תושבי העיר, שבהם מופיע הכיתוב "בעל שם, דוקטור" לצד דמויות נוספות הנזכרות בספרות החסידית המוקדמת ^{[cite: 1, 3]}.

כינויו, "רבי ישראל בעל שם", ציין את משלח ידו הראשוני כמרפא עממי העושה שימוש בקבלה מעשית, השבעות, קמיעות ושמות קדושים ^{[cite: 1]}. המחקר ההיסטורי מצביע על כך שהבעש"ט צמח מתוך שכבת "בעלי השם" שפעלו במזרח אירופה, אך ייחודו טמון בכך שהצליח להפוך את הפרקטיקה המאגית-טיפולית למערכת תאולוגית וציבורית מקיפה ^{[cite: 1, 3, 4]}. הוא נדד בין עיירות פודוליה, הציע ישועה ורפואה להמונים, ובמקביל קיבץ סביבו מעגל עילית של תלמידים מקובלים ותלמידי חכמים ^{[cite: 1]}.

התמודדות עם תסיסה משיחית ומתנגדים

תקופת פעילותו של הבעש"ט הייתה רוויה במתחים דתיים. המרחב הגיאוגרפי של פודוליה היה ספוג בהשפעות פוסט-שבתאיות, אשר הגיעו לשיאן בפעילותה של תנועת יעקב פרנק באמצע המאה ה-18 ^{[cite: 1]}. השורש הקבלי המשותף שעליו נסמכו זרמים אלה יצר חשדנות כלפי כל תנועה מיסטית חדשה. במאמץ לבטל את הזיהוי בין החסידות לפרנקיזם, ייחסה לו המסורת המאוחרת השתתפות בוויכוחים פומביים עם הפרנקיסטים בשנים 1757 ו-1759 (טענה הנדחית כיום על ידי מרבית ההיסטוריונים) ^{[cite: 1]}. עם זאת, תגובתו הקשה למשבר הפרנקיזם מתועדת בספר "שבחי הבעש"ט", שם הובא בשמו הדימוי: "כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה שיהיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה" ^{[cite: 1]}.

לצד החשדנות מהזרמים השבתאיים, ספג הבעש"ט ביקורת גם מצידם של רבנים ממוסדים, כדוגמת בעל "הנודע ביהודה" (רבי יחזקאל לנדא), שחששו מהפרת הנורמות הקהילתיות והלמדניות המקובלות ^{[cite: 1]}.

יסודות המשנה התורנית והקבלית של הבעש"ט

תורת הבעש"ט אינה מוצגת כשיטה פילוסופית שיטתית שנכתבה על ידו, אלא כאוסף של הדרכות, אמרות ופירושים שנמסרו בעל פה וקובצו על ידי תלמידיו ^{[cite: 1]}. עם זאת, ניתן להצביע על מספר צירי עומק תאולוגיים המרכיבים את משנתו.

אימננטיות אלוהית: "לית אתר פנוי מיניה"

הנחת היסוד המחשבתית של הבעש"ט היא האימננטיות האלוהית המוחלטת – התפיסה כי האלוהות נוכחת בכל רובדי המציאות, ללא הבדל בין הקודש לחול ^{[cite: 1, 5]}. העיקרון המקראי "מלא כל הארץ כבודו" קיבל אצלו פירוש מילולי ואונטולוגי ^{[cite: 1]}. על פי תפיסה זו, החומר אינו מהווה מחיצה המנתקת את האדם מאלוהיו, אלא לבוש ומעטה שדרכו מתגלה האור האלוהי. תפיסה זו ביטלה את ההפרדה החדה בין המציאות הרוחנית למציאות הגשמית, והציבה את העולם הזה כזירה המרכזית לעבודה רוחנית.

תורת האותיות והדיבור המיסטי

הבעש"ט העניק חשיבות עליונה לאותיות הלשון העברית, בפרט בעת התפילה ולימוד התורה ^{[cite: 1]}. האותיות אינן נתפסות אצלו כסימנים מוסכמים בלבד, אלא ככלים רוחניים חיים המניעים את העולמות העליונים ^{[cite: 1, 6]}. הבעש"ט לימד כי בכל אות ואות מקופלת האנרגיה האלוהית שבאמצעותה נברא העולם ^{[cite: 1]}.

בספר "תולדות יעקב יוסף" מובא אחד העקרונות הפסיכו-רוחניים המרכזיים של הבעש"ט: "במקום שחושב האדם – שם הוא כולו" ^{[cite: 7]}. עקרון זה קובע כי התודעה והמחשבה הן שמגדירות את מיקומו המציאותי והרוחני של האדם. אם אדם מדבק את תודעתו באותיות התפילה או במידות אלוהיות, הוא מרומם את מציאותו כולה אל המקור האלוהי ^{[cite: 6, 7]}.

עבודה בגשמיות, העלאת ניצוצות ודביקות

בניגוד למגמה המקובלת בקבלה הלוריאנית שרווחה בזמנו, שהדגישה צומות, סיגופים וייסורים עצמיים כאמצעי לתיקון הנפש, קרא הבעש"ט לתפיסה חדשה של "עבודה בגשמיות" ^{[cite: 1, 8]}. הבעש"ט טען כי סיגופים מופרזים מחלישים את גוף האדם ומביאים אותו לידי עצבות, המהווה מכשול מרכזי בעבודת השם ^{[cite: 1, 8]}. תחת זאת, הוא הנחה להשתמש בפעולות אנושיות יומיומיות – כגון אכילה, שתייה, שיחה ועסקים – ככלים לעבודת הבורא ^{[cite: 1, 8]}.

בבסיס עבודה זו עומד הרעיון הקבלי של בירור ניצוצות: בכל דבר גשמי חבויים ניצוצות אלוהיים שנפלו בעת שבירת הכלים ^{[cite: 8]}. כשהאדם פועל בעולם הגשמי מתוך כוונה טהורה לשם שמיים (למשל, אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את הבורא), הוא מגלה את הטוב, מפריד את הרע, ומעלה את הניצוץ הרוחני בחזרה לשרשו ^{[cite: 8]}. תפיסה תאולוגית זו יוצרת חוליה מקשרת רציפה: האימננטיות האלוהית היא התשתית התאורטית המאפשרת את העבודה בגשמיות ובחינת האותיות, והן מצדן משמשות כפרקטיקה מעשית המביאה את האדם לידי השגת הדביקות וההשתלבות באין האלוהי ^{[cite: 1, 4]}. מזיגה זו איחדה בין אלמנטים מהקבלה הנבואית לבין תפיסות מאגיות-תאורגיות, והפכה את חווית הדביקות מיעד עבור יחידי סגולה בלבד לאורח חיים הנגיש לכלל הציבור ^{[cite: 4, 9]}.

השתוות, תמימות וכובד ראש

אחד המושגים המרכזיים בשיטת הבעש"ט, כפי שהובא בספר "צוואת הריב"ש", הוא מושג ה"השתאות" או ה"השתוות" (הנגזר מהפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד") ^{[cite: 10]}. ההשתוות משמעותה שוויון נפש מוחלט של האדם כלפי המאורעות העוברים עליו – בין אם משבחים אותו ובין אם מבזים אותו, בין אם הוא אוכל מעדנים ובין אם הוא אוכל מאכלים פשוטים ^{[cite: 8, 10]}. שוויון נפש זה נובע מהכרה עמוקה שכל המאורעות מגיעים מאת הבורא, ועל כן אין מקום לגאווה או לעצבות ^{[cite: 8, 10]}. השמחה נתפסה בעיניו לא רק כתוצאה של עבודה רוחנית, אלא כהנחת יסוד והכרח ראשוני שלה ^{[cite: 1, 8, 11]}. העצבות והעצלות נתפסו כמצע העיקרי למעשי היצר הרע, בעוד הזריזות והשמחה מאפשרות לנשמה להאיר ולהידבק באל ^{[cite: 8, 10]}.

בתחום כוונת התפילה חידש הבעש"ט תפיסה אלטרואיסטית-מיסטית: האדם אינו צריך להתפלל על חסרונותיו הפרטיים (כגון פרנסה, בריאות או מצוקה אישית), אלא על החיסרון השורשי הקיים בעולמות העליונים, המכונה "חיסרון השכינה" או "כובד הראש" ^{[cite: 8]}. מכיוון שהאדם מישראל הוא "חלק אלוה ממעל", כל חיסרון חלקי המורגש אצלו אינו אלא שיקוף של החיסרון הכללי בשכינה ^{[cite: 8]}. התפילה מכוונת אפוא לתיקון הכלל והעולמות, ומתוך כך מתרפא ונפדה גם הפרט ^{[cite: 8]}.

עליית הנשמה ואיגרת הקודש: החזון המשיחי

המקור האותנטי והחשוב ביותר להבנת דימויו העצמי של הבעש"ט, תפיסת שליחותו וחזונו המשיחי, הוא המסמך הידוע כ"איגרת הקודש" (או "איגרת הגאולה") ^{[cite: 12, 13, 14]}. מדובר במכתב ששלח הבעש"ט לגיסו, רבי אברהם גרשון מקיטוב, אשר עלה לארץ ישראל בשנת תק"ז (1747) ^{[cite: 13, 14]}. האיגרת הופצה בכתבי יד ונדפסה לראשונה בסוף ספר "בן פורת יוסף" לרבי יעקב יוסף מפולנאה בשנת תקמ"א (1781) ^{[cite: 13, 14]}.

המפגש עם להיכל המשיח

באיגרת מתאר הבעש"ט חוויה אקסטטית עוצמתית של עליית נשמה שחווה בראש השנה שנת תק"ז (1746) ^{[cite: 13, 14, 15]}. במהלך מסעה של נשמתו בעולמות העליונים, תוך סיכון עצמי רב, עבר הבעש"ט דרך היכלות שונים עד שהגיע להיכלו של מלך המשיח ^{[cite: 14, 15]}.

הבעש"ט פנה אל המשיח בשאלה: "אימתי קאתי מר?" (מתי יבוא אדוני?) ^{[cite: 14, 15]}. תשובת המשיח, כפי שנרשמה באיגרת, הבהירה כי ביאת הגאולה מותנית בהתפשטות תורתו: "בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה" ^{[cite: 1, 14]}.

הדיאלקטיקה של הגאולה הפרטית והכללית

מתוך תשובת המשיח דלה הבעש"ט תפיסה מחודשת של אופק הגאולה: הגאולה הכללית והמשיחית מותנית בגאולה פרטית של כל יחיד ויחיד ^{[cite: 1]}. תהליך זה מתחיל בחוויית עליית הנשמה האישית של הבעש"ט, עובר דרך קבלת ההוראה המשיחית להפיץ את הלימוד והיכולת לייחד ייחודים, ומגיע למימושו בהתפשטות החסידות אל כלל הציבור ("יפוצו מעיינותיך חוצה") ^{[cite: 1, 14, 15]}. הגאולה הפרטית מושגת כאשר האדם משחרר את עצמו מהמצרים האישיים, מהפחדים ומהספקות שלו, ומצליח לזהות את האלוהות בכל נקודות החושך של חייו ^{[cite: 1]}. על פי הבעש"ט, כל אדם נדרש לבנות את "קומת המשיח" השייכת לנשמתו הפרטית, ורק כאשר יתרחבו המעיינות הרוחניים הללו אל הכלל – תתממש הגאולה ההיסטורית ^{[cite: 1, 16]}. איגרת זו שימשה מאוחר יותר ציר מרכזי בפיתוח האידאולוגי של חסידות חב"ד, שראתה בהפצת מעיינות החסידות חוצה משימה דחופה ואופרטיבית לקרוב הגאולה ^{[cite: 14, 15, 17]}.

מתודולוגיה דידקטית: המשל הבעש"טי

חלק ניכר מהנחלת תורתו של הבעש"ט נעשה באמצעות משלים וסיפורים. המשל לא שימש אצלו רק כאמצעי המחשה פופולרי, אלא ככלי אפיסטמולוגי שנועד לפרק תפיסות מוטעות של המציאות ולהנגיש רעיונות מיסטיים מורכבים.

משל החומה וההסתרה

אחד המשלים המפורסמים המיוחסים לבעש"ט הוא משל המלך והחומות ^{[cite: 18]}. המשל מספר על מלך שבנה סביבו חומות רבות, חומות ברזל, אש, מים גועשים, והציב חיות טרף ומשמרות חיילים ^{[cite: 18]}. המלך פיזר אוצרות יקרים בין החומות, ואיים על כל המנסה להתקרב ^{[cite: 18]}. רבים מהאנשים נרתעו כבר למראה החומה הראשונה; אחרים עברו חומה או שתיים, אך התפתתו לקחת את האוצרות שהיו מפוזרים שם ועצרו בדרכם ^{[cite: 18]}.

אולם, אותו אדם שאהב את המלך באמת והשתוקק לראות את פניו, לא יחס חשיבות לאוצרות ולא נרתע מהסכנות ^{[cite: 18]}. הוא צעק במסירות נפש אל המלך, כשאמר: "מלך רחמן, מדוע תסתיר פניך!", וצעד קדימה ^{[cite: 18]}. ברגע שנכנס במסירות נפש – הוסרו כל המחיצות, והוא גילה שאין שם לא חומות, לא מים ולא חיות טרף, אלא הכל היה אשליה דמיונית שהציב המלך כדי לבחון את אהבתם ^{[cite: 18]}. המשל מלמד כי החומות והמכשולים בעולם הזה – הצרות, הבלבולים וההסתרות – אינם מציאות עצמאית רעה, אלא אשליה בלבד ("חומות של דמיון") ^{[cite: 18]}. כשהאדם מבין שהכל מונע מאת הבורא ומאמין שאין עוד מלבדו, המחיצות המבדילות מתפוגגות והוא מוצא את עצמו נוכח מול המלך ^{[cite: 18]}.

משל המנגן והעיוורון

משל נוסף מבית מדרשו של הבעש"ט עוסק בסכנת השגרה וההתרגלות בעבודת השם, ובפרט בתפילה ^{[cite: 19]}. המשל מספר על מנגן בכינור שהיה מנגן לפני המלך ניגון נפלא ^{[cite: 19]}. כדי שהמנגן ינגן בכל פעם בהתלהבות ובחשק מחודש, היה המלך מביא בכל פעם אדם חדש מן השוק שלא שמע את הניגון מעולם, והתפעלותו של האורח הייתה מכניסה התלהבות בלב המנגן ^{[cite: 19]}. לימים, מאימת הטרחה להביא אנשים חדשים, ציווה המלך לנקר את עיניו של המנגן ^{[cite: 19]}. מאותו רגע, בכל פעם שרצה המלך לשמוע את הניגון, אמר למנגן העיוור: "הנה כאן איש חדש שלא שמע אותך מעולם" ^{[cite: 19]}. המנגן האמין לכך, והיה מנגן בכל פעם מתוך התרגשות ותשוקה מחודשת ^{[cite: 19]}. הנמשל נוגע בקושי הנפשי של הפעולה הדתית החוזרת ונשנית המביאה לשחיקה ^{[cite: 19]}. העיוורון המודע – הניתוק מהסביבה החיצונית והסתמכות על התחדשות פנימית – הוא הדרך להשיג התעוררות הלב המתמדת ^{[cite: 19]}.

הספרות החסידית המוקדמת ותלמידי הבעש"ט

הבעש"ט לא הותיר אחריו ספרים פרי עטו, למעט שלוש איגרות והערות קצרות בכתב ידו על סידור התפילה שלו ^{[cite: 1]}. העברת תורתו לדורות הבאים נעשתה באמצעות תלמידיו, שהקימו את שדרת ההנהגה של התנועה החסידית.

מפעלי התיעוד והעריכה

את המקורות הכתובים לתורת הבעש"ט ניתן לחלק לבעלי זיקה ישירה (תלמידים ששמעו מפיו) ולליקוטים מאוחרים יותר:

רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה ("בעל התולדות") נחשב ל"סופר החסידות" והתלמיד המקורב ביותר לתורת הבעש"ט ^{[cite: 3, 20]}. ספרו "תולדות יעקב יוסף" (קוריץ תק"מ/1780) הוא הספר החסידי הראשון שיצא לאור בדפוס ^{[cite: 20, 21]}. בספר זה, ובחיבוריו הנוספים ("צפנת פענח", "בן פורת יוסף", "כתנת פסים"), שיבץ מאות אמרות הפותחות במילים: "שמעתי מפי מורי" ^{[cite: 1, 7, 20]}.

רבי משה חיים אפרים מסדילקוב ("בעל הדגל") היה נכדו של הבעש"ט (בן בתו אדל), שגדל בביתו ^{[cite: 22, 23]}. ספרו "דגל מחנה אפרים" מכיל זיכרונות אותנטיים מחיי ביתו של הבעש"ט, דרשות ששמע ממנו באופן בלתי אמצעי, וכן רשימת חלומות ^{[cite: 22, 23]}. ספר זה נחשב למקור ראשוני ומהימן ביותר להכרת הדמות ההיסטורית והרוחנית של הבעש"ט ^{[cite: 22, 23, 24]}.

רבי דב בער, "המגיד ממזריטש", היה יורשו העיקרי של הבעש"ט בהנהגת התנועה ^{[cite: 1, 20]}. המגיד פיתח את משנת הבעש"ט לכדי שיטה עיונית-מיסטית מורכבת והעמיד דור שלם של אדמו"רים. הנהגות מבית מדרשו לוקטו בספר "צוואת הריב"ש" (נדפס בתקנ"ג/1793) ^{[cite: 11, 25]}. למרות שמו, החיבור אינו צוואה שנכתבה על ידי הבעש"ט, אלא ליקוט מורכב ("לקוטי בתר לקוטי") של אמרות והנהגות שנאספו בעיקר מתורת המגיד ממזריטש ^{[cite: 11, 26]}.

בגזרת הליקוטים המאוחרים, החיבור "כתר שם טוב" (זאלקווא תקנ"ד/1794) יצר מאסף של תורות הבעש"ט מתוך כתבי רבי יעקב יוסף והמגיד ^{[cite: 1]}. במאה ה-20 יצא לאור האוסף המקיף "בעל שם טוב על התורה" (לודז' תרצ"ח), שליקט מאמרים מתוך למעלה ממאתיים ספרי חסידות ^{[cite: 1]}.

פולמוס "צוואת הריב"ש" והתנגדות הגר"א

הספר "צוואת הריב"ש", שהופץ בסוף המאה ה-18, הפך לאחד המוקדים הסוערים ביותר בפולמוס בין החסידים למתנגדים ^{[cite: 11]}. בעוד שבחסידות ראו בספר הדרכה מוסרית ורוחנית עליונה, המתנגדים – ובראשם הגאון מילנה (הגר"א) – ראו בהדרכות שבו (כגון ביטול תורה מסוים לצורך דביקות, או שינוי סדרי התפילה) הרס של עולם התורה המסורתי ^{[cite: 11]}. במהלך הפולמוס בשנים תקל"ב ותקנ"ו נשרף הספר בפומבי בקהילות שונות, בהן וילנה ^{[cite: 11]}.

מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, נדרש להגן על הספר הן בפני חוקריו בעת מאסרו והן בכתביו (תניא, אגרת הקודש סימן כ"ה) ^{[cite: 11, 26]}. הוא הבהיר כי החיבור אינו צוואה היסטורית שנכתבה לפני פטירת הבעש"ט, אלא אמרות שלוקטו מפי תלמידים ("לקוטי בתר לקוטי"), ולכן הלשון אינה מדויקת תמיד, אך התוכן והכוון הרוחני שלו שרירים ואמיתיים לחלוטין ^{[cite: 11, 12, 26]}.

מסקנות

פועלו ומשנתו התורנית של רבי ישראל בעל שם טוב מסמנים נקודת תפנית בהיסטוריה הרוחנית היהודית. הבעש"ט הצליח להתיך את עולם הקבלה והמיסטיקה הלוריאנית והנבואית עם צורכי היומיום של היהודי הפשוט, ובכך חולל דמוקרטיזציה של החוויה הדתית. תרומתו המרכזית מתמצה בהמרת הסגפנות המשתקת בעבודה מתוך שמחה, חיוניות וטבילה במקווה כאמצעים לדביקות ^{[cite: 1]}. העיקרון התאולוגי שאין שום מקום הפנוי מהאלוהות ("לית אתר פנוי מיניה") איפשר להעלות ניצוצות ולעבוד את השם בכל מעשה גשמי ^{[cite: 1, 5, 8]}. לצד זאת, הקביעה כי "במקום שחושב האדם שם הוא כולו" העבירה את מוקד הכובד לתודעה ולאותיות התפילה ^{[cite: 1, 6, 7]}. חזונו המשיחי, שהתבטא באיגרת הקודש, חיבר בין הגאולה הנפשית-פרטית של כל יחיד לבין התפשטות החסידות ("יפוצו מעיינותיך חוצה") כהכנה לגאולה הכללית ^{[cite: 1, 14, 16]}. מורשת זו, שהועברה דרך תלמידיו המובהקים והעלתה את מוסד "הצדיק" במרכז הקהילה, הפכה מזרם מיסטי מקומי לתנועה המרכזית שעיצבה את הדמות הקהילתית, ההגותית והרגשית של היהדות בעת החדשה ^{[cite: 1, 4]}.