הרב מנשה בן ישראל

הרב מנשה בן ישראל (ה'שס"ד, 1604 – י"ד בכסלו ה'תי"ח, 20 בנובמבר 1657) מייצג את אחת הדמויות הרב-ממדיות והמשפיעות ביותר ביהדות מערב אירופה בעת החדשה המוקדמת ^{[cite: 1, 2, 3, 4]}. כבן למשפחת אנוסים פורטוגזית ששבה ליהדות באמשטרדם, פועלו התפרס על פני מרחבים מגוונים: הנהגה רוחנית ודרשנות, ייסוד בית הדפוס העברי הראשון בהולנד, ודיפלומטיה בין-לאומית חובקת עולם ^{[cite: 1, 2, 4, 5, 6]}. משנתו התורנית לא הגבילה את עצמה לדל"ת אמות של הלכה, אלא התאפיינה בגישה אוניברסלית שביקשה לתווך את אמונת ישראל לעולם הנוצרי, להגן על התנ"ך מפני ראשיתה של ביקורת המקרא, ולעגן את פיזורם הגאוגרפי של היהודים כמהלך קוסמי המקדים את הגאולה המשיחית ^{[cite: 4, 7, 8, 9, 10]}.

קורות חייו ונעוריו בצל רדיפות האינקוויזיציה

הרב מנשה בן ישראל נולד בשנת 1604 באיי מדיירה שבפורטוגל תחת השם הנוצרי מנואל דיאס סואירו ^{[cite: 4, 6, 11]}. לידתו התרחשה בשיאן של רדיפות האינקוויזיציה הפורטוגזית נגד האנוסים ^{[cite: 5, 11]}. אביו, יוסף בן ישראל, חווה עינויים קשים וניצל ממוות בטוח בליסבון שלוש פעמים, דבר שהותיר אותו שבור פיזית ונפשית לשאר ימי חייו ^{[cite: 4, 7, 8, 9]}. שנה בלבד לאחר לידת בנו, נמלטה המשפחה מפורטוגל ללה רושל שבצרפת, שם חונך הילד כנוצרי כלפי חוץ ^{[cite: 4, 11, 12]}. בשנת 1610, עם סיומה של שביתת נשק זמנית בתיווך אנגליה וצרפת, היגרה המשפחה לרפובליקה ההולנדית והתיישבה באמשטרדם, שם שבה בגלוי לחיק היהדות והחליפה את שמותיה הלועזיים בשמות עבריים ^{[cite: 4, 9, 11]}.

על אף העוני המרוד שבו חייתה משפחתו עם הגעתה להולנד, השקיעו הוריו מאמצים כבירים בחינוכו והוא נשלח ללמוד בישיבתו של חכם יצחק עוזיאל מפאס, רב קהילת "נווה שלום" באמשטרדם ^{[cite: 4, 7, 8]}. לצד לימודיו המסורתיים אצל חכם עוזיאל ואצל חכם משה רפאל ד'אגילאר, רכש מנשה הצעיר בקיאות מדהימה בשפות זרות ובמדעי הרוח הכלליים ^{[cite: 7, 8, 11]}. הוא שלט בעשר שפות ופרסם את חיבוריו בעברית, לטינית, פורטוגזית, ספרדית ואנגלית ^{[cite: 1, 4]}. ידיעותיו העמוקות בתורת הנסתר נבעו, בין היתר, מלימודי קבלה אצל חכם אברהם כהן דה-היררה, שהיה תלמידו המובהק של מקובל צפת חכם ישראל סרוג, דבר המסביר את שליטתו המלאה של מנשה במתודולוגיה הלוריאנית ^{[cite: 6, 11]}.

בגיל 15 בלבד החל לדרוש בפני הקהילה, וכאשר נפטר רבו חכם יצחק עוזיאל בשנת 1622, מונה מנשה בן ה-18 ליורשו כמנהיג הרוחני והמורה של קהילת "נווה שלום" ^{[cite: 2, 4, 7, 8, 12]}. שנתיים לאחר מכן נישא לרחל סואירו, קרובת משפחתו של הפרשן הנודע רבי יצחק אברבנאל ^{[cite: 4]}.

המעמד הממסדי והדינמיקה הקהילתית באמשטרדם

על אף שמו שיצא למרחוק כעילוי וכדרשן כריזמטי, מעמדו הממסדי של הרב מנשה בן ישראל בתוך הקהילה הפורטוגזית באמשטרדם היה מורכב ומלווה במתיחויות מתמידות ^{[cite: 7, 8, 13]}. הקהילה הפורטוגזית התאפיינה במבנה אוליגרכי נוקשה שנשלט על ידי ה"מעמד" (ועד הפרנסים) ^{[cite: 3, 13]}. מתוך ארבעת הרבנים שפעלו בקהילה המאוחדת "תלמוד תורה" החל משנת 1639, הרב מנשה היה בעל השכר הנמוך ביותר, הוא נדרש להעביר שיעורים לילדי בית הספר היסודי, ותדירות דרשותיו בבית הכנסת הייתה נמוכה יחסית לזו של עמיתיו ^{[cite: 2, 4, 13]}.

מתיחות זו הגיעה לשיאה כאשר הרב מנשה הושם בחרם זמני על ידי הנהגת הקהילה בעקבות סכסוכים פנימיים שנגעו לפעילותו העסקית והציבורית ^{[cite: 13]}. יחסיו עם עמיתו הבכיר, חכם שאול לוי מורטירה, היו טעונים, והם החריפו כאשר הקהילות אוחדו סופית בשנת 1652 ומנשה הורד למעמד של דיין משני בלבד תחת מורטירה ^{[cite: 4, 13]}.

דינמיקה קהילתית מורכבת זו באה לידי ביטוי גם ביחסיו עם תלמידיו ^{[cite: 4, 5]}. הבולט שבהם, ברוך שפינוזה, קנה ממנו ידיעות רבות, אולם בתקופה שבה שהה הרב מנשה בשליחותו המדינית בלונדון (נובמבר 1655), הטיל בית הדין באמשטרדם את החרם המפורסם על שפינוזה ^{[cite: 4, 6]}. העובדה שהחרם הוטל בהיעדרו של מנשה מדגישה את הפער האינטלקטואלי והמוסדי בין הגישה המתווכת והאוניברסלית של מנשה לבין הקו השמרני והמסתגר שהובילו פרנסי הקהילה וחכם מורטירה באותה עת ^{[cite: 4, 9, 13]}.

משנתו התורנית וחיבוריו ההגותיים

הרב מנשה בן ישראל היה מחבר פורה במיוחד, אשר שילב בהגותו תורה ומדע, קבלה ופילוסופיה ^{[cite: 2, 11, 13]}. גישתו ההגותית נשענה על העיקרון של "לקבל אמת ממי שאמרה", תוך שהוא מדגיש כי החכמות החיצוניות משמשות עבורו כלי עזר עמוק להבנת האמת התורנית, מבלי שיהפכו לעיקר עיסוקו הקבוע ^{[cite: 4]}.

ספר הקונסיליאדור (המכריע / המתאם)

הספר, שפורסם בארבעה חלקים בין השנים 1632–1651 בשפה הספרדית (ומאוחר יותר תורגם ללטינית), נחשב ליצירת המופת ההגותית של הרב מנשה ^{[cite: 2, 11, 14]}. מטרתו המרכזית הייתה ליישב מאות סתירות לכאוריות בין פסוקים שונים במקרא ^{[cite: 2, 4, 9, 11]}. הספר נכתב בעידן שבו החלו להישמע באמשטרדם ערעורים ראשונים על אמונת חז"ל ועל סמכות התורה שבעל פה, הן מבית (מצד אנוסים ששבו ליהדות אך התקשו לקבל את הפרשנות הרבנית, כדוגמת אוריאל דה-קוסטה) והן מחוץ (מצד מבקרי מקרא נוצרים) ^{[cite: 2, 7, 8, 9]}.

בספר זה הפגין הרב מנשה בקיאות פנומנלית בכל מכמני הספרות התורנית – משנה, תלמוד, מדרשים וקבלה – לצד שימוש נרחב בפילוסופיה קלאסית (אפלטון, אריסטו) וכתבי אבות הכנסייה הנוצרית ^{[cite: 2, 6, 11, 13]}. דוגמה מובהקת לשיטתו מופיעה בדיונו על טעם הקרבנות בחלק א' של החיבור: הרב מנשה מסביר, על פי חכמי הקבלה, כי אלמלא חטא אדם הראשון הייתה השכינה מצויה תמיד בקרב הנבראים השפלים ^{[cite: 2]}. במתן תורה חזר עם ישראל למדרגה עילאית זו, אך איבד אותה שוב בחטא העגל, שגרם להסתלקות השכינה ^{[cite: 2]}. מאותה עת, נדרשו הקרבנות ככלי רוחני ומעשי שנועד לאפשר לעם לשוב ולקרב את השכינה לארץ ^{[cite: 2]}.

ספר נשמת חיים

זהו חיבורו המטאפיזי המרכזי של הרב מנשה בעברית, שראה אור בשנת 1651 ^{[cite: 6, 11, 15]}. בהקדמתו המרתקת לספר, מתאר המחבר ביקור פתאומי של מלאך שמיימי (מגיד) בשעת בוקר מוקדמת, אשר ציווה עליו לחבר את הספר והבטיח להדריך אותו בתהליך הכתיבה ^{[cite: 15]}. הספר מחולק לארבעה חלקים ודן באריכות בנצחיות הנשמה, השארות הנפש, ענייני רוחות ושדים, ועיבור וגלגול נשמות ^{[cite: 15, 16]}. הרב מנשה גייס את מקורות הקבלה והפילוסופיה כדי להוכיח את אמיתות גלגול הנשמות, כמענה למגמות הספקנות המודרנית שהחלו לערער על מושג הגמול בעולם הבא ^{[cite: 6, 9, 15, 16]}.

המשיחיות הקדם-מילנאריסטית והמסע הדיפלומטי לאנגליה

ההיבט המפורסם ביותר בפעילותו הציבורית של הרב מנשה בן ישראל הוא מאבקו העיקש להתרת שיבתם של היהודים לארץ אנגליה, שממנה גורשו בשנת 1290 על ידי המלך אדוארד הראשון ^{[cite: 2, 4, 6, 8, 9, 11]}. מאמצים אלו הוזנו מתוך תיאולוגיה משיחית עמוקה שרווחה באותה עת הן בקרב חוגים יהודיים והן בקרב חוגים פוריטניים באנגליה ^{[cite: 6, 10]}.

תיאוריית עשרת השבטים של מונטזינוס

בשנת 1644 פגש הרב מנשה באמשטרדם את הנוסע היהודי-פורטוגזי אהרן לוי (אנטוניו דה מונטזינוס) ^{[cite: 4, 6, 11]}. מונטזינוס סיפר לו כי במהלך מסעותיו בהרי האנדים שבדרום אמריקה פגש בילידים מקומיים המקיימים מצוות, קוראים קריאת שמע וטוענים כי הם צאצאי שבט ראובן ^{[cite: 4, 5, 6, 11]}. עדות זו שימשה לרב מנשה בסיס לכתיבת חיבורו "מקוה ישראל" (Esperança de Israel) בשנת 1650 ^{[cite: 2, 4, 6, 11]}.

על פי הניתוח התיאולוגי של הרב מנשה, שהתבסס על מודל משיחי קדם-מילנאריסטי (Premillennialism), הגאולה השלמה ובוא המשיח מותנים בפיזורם הפיזי של היהודים בכל קצוות תבל, כפי שנאמר בפסוק "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, ס"ד) ^{[cite: 4, 6, 10]}. גילוי עשרת השבטים באמריקה הוכיח כי שלב זה הושלם ביבשת החדשה ^{[cite: 4, 6, 11, 20]}. אולם, החוליה החסרה להשלמת הפריסה העולמית הייתה היעדרם המוחלט של יהודים מגלויים וממוסדים באנגליה ^{[cite: 4, 6, 11]}. הרב מנשה פירש את שמה הצרפתי של אנגליה – Angleterre (אנגלטר, שמשמעו המילולי הוא "זווית הארץ" או "קצה הארץ") – כרמז נבואי לכך שעל היהודים להתיישב בה על מנת להשלים את התפוצה העולמית הנדרשת להבאת קץ הימים ^{[cite: 4, 6, 9, 10, 20]}.

שיתוף הפעולה עם הפוריטנים והמפגש בוועידת ויטהאל

תפיסה משיחית זו מצאה הד עמוק באנגליה של תקופת הרפובליקה (הקומנוולת') תחת הנהגתו של אוליבר קרומוול ^{[cite: 6]}. באותה עת, רווחו באנגליה ציפיות מילנאריסטיות וסבתריאניות עזות לביאתו השנייה של ישו ולכינון מלכות אלף השנים ^{[cite: 6, 21, 22]}. תיאולוגים פוריטנים בולטים, כגון תומאס גודווין (שהחזיק בגישה קדם-מילנאריסטית) וג'ון אוון (שהחזיק בגישה פוסט-מילנאריסטית), הסכימו עם הרב מנשה על כך ששיבת היהודים וכינוסם מחדש הם שלב הכרחי בתוכנית האלוהית ^{[cite: 10]}. הם האמינו כי על ידי קליטת היהודים באנגליה, הממלכה תזכה בברכה אלוהית ותשתלב במהלך הקוסמי של הגאולה ^{[cite: 10]}.

בשנת 1655 הגיע הרב מנשה ללונדון והגיש לקרומוול את החיבור "פניות מכובדות" (Humble Addresses) ^{[cite: 4, 6, 9]}. לשם כניסתו לאנגליה, הציג עצמו הרב מנשה בתואר "רופא" ^{[cite: 4]}. בתגובה לפניותיו, כינס קרומוול בדצמבר 1655 את "ועידת ויטהאל" כדי לדון בהתרת שיבת היהודים ^{[cite: 4, 6, 22, 23]}. הוועידה נתקלה בחילוקי דעות עזים, שהתפלגו לשלושה מחנות מרכזיים באשר למעמדם העתידי של היהודים בממלכה ^{[cite: 22]}.

אף על פי שוועידת ויטהאל לא הגיעה להחלטה רשמית ומחייבת, הושג בה הישג משפטי מכריע: המשפטנים הבכירים שהשתתפו בוועידה קבעו כי "אין שום חוק המונע את שובם של היהודים" ^{[cite: 6, 22]}. קביעה זו התבססה על העובדה ההיסטורית שגירוש 1290 בוצע באמצעות צו מלכותי של המלך אדוארד הראשון ולא באמצעות חקיקה של הפרלמנט ^{[cite: 6, 22]}. החלטה זו סללה את הדרך לחזרתם ההדרגתית והשקטה של יהודים לאנגליה ^{[cite: 6, 9, 22]}. קרומוול עצמו העניק ליהודים בודדים אישורי שהייה וזכויות חופש דת, ואף כיבד את הרב מנשה בקצבה שנתית נדיבה של 100 ליטרות שטרלינג ^{[cite: 6, 8]}.

מהפכת הדפוס באמשטרדם כמכשיר לעיצוב זהות

הקמת בית הדפוס העברי באמשטרדם בשנת 1627 על ידי הרב מנשה בן ישראל הייתה אירוע מכונן בתולדות הספר העברי ^{[cite: 1, 2, 4, 6, 8, 11]}. המניע הראשוני להקמת בית הדפוס נבע ממצבו הכלכלי הרעוע של הרב מנשה, אשר חיפש מקור פרנסה חלופי למשרתו הרבנית דלת השכר ^{[cite: 4, 7, 8, 13]}. אולם, מהר מאוד הפך מפעל זה לכלי תרבותי ומדיני ראשון במעלה ^{[cite: 4, 13]}.

בית הדפוס זכה לשם "אמת מארץ תצמח" והיה חלוץ תעשיית הספרים העברית בהולנד, שהפכה בהמשך למרכז ההוצאה לאור המוביל של העולם היהודי כולו ^{[cite: 4, 6, 13]}. דרך הדפסת מהדורות מדויקות של מקרא, משנה, תלמוד וסידורי תפילה, הצליח הרב מנשה להפיץ את התרבות היהודית הן בקרב קהילות הגולה והן בקרב מלומדים נוצרים שביקשו ללמוד את שפת הקודש ואת מקורותיה ^{[cite: 7, 8, 13, 14]}. בית הדפוס שימש כלי חינוכי קריטי לשילובם מחדש של האנוסים ביהדות, כאשר סיפק להם ספרות הלכתית ותרגומים בשפות המוכרות להם, כמו ספרדית ופורטוגזית, ובכך מילא תפקיד מפתח בעיצוב הזהות היהודית המודרנית במערב אירופה ^{[cite: 9, 13, 14]}.

השותפות האמנותית עם רמברנדט וההסברה לעולם הנוצרי

הרב מנשה בן ישראל פעל כמתווך תרבותי יוצא דופן בין העולם היהודי לעולם הנוצרי ^{[cite: 3, 13]}. הוא ניהל קשרי ידידות והתכתבויות ענפות עם אינטלקטואלים נוצרים, בהם המדינאי והוגה הדעות הוגו גרוטיוס והתיאולוג המילנאריסט הלונדוני פטרוס סראריוס ^{[cite: 4, 7, 8, 11, 21]}. קשריו חרגו מגבולות הספרות אל עולם האמנות הפלסטית, בייחוד באמצעות קשר העבודה שלו עם הצייר ההולנדי הנודע רמברנדט ואן ריין, שהתגורר בשכנות אליו באמשטרדם ^{[cite: 4, 5, 24, 25]}.

ציור "משתה בלשאצר" והצופן העברי

אחד משיתופי הפעולה המרתקים ביותר בין השניים בא לידי ביטוי בציורו המפורסם של רמברנדט "משתה בלשאצר" (המתאר את האירוע מספר דניאל ה') ^{[cite: 18, 25, 26]}. בציור זה מופיעה היד האלוהית הכותבת על הקיר את המילים "מנא מנא תקל ופרסין" באותיות עבריות, אך הסדר שבו הן נכתבו מנע מחכמי בבל לפענח אותן ^{[cite: 18, 25]}. האותיות בציור מסודרות בטורים אנכיים הנקראים מלמעלה למטה ומימין לשמאל:

• מ
• מ
• ת
• ו
• ס
• נ
• נ
• ק
• פ
• י
• א
• א
• ל
• ר
• ן

פתרון תלמודי זה לקריאת הצופן הופיע בספרו של הרב מנשה בן ישראל שפורסם באותה עת, והמחקר ההיסטורי מלמד כי רמברנדט פנה ישירות לשכנו הרב כדי לקבל ממנו את ההנחיה המדויקת לכתיבת הטקסט המסתורי ^{[cite: 18, 25, 26]}. עם זאת, רמברנדט ביצע שגיאה קלה בעת הציור: בניסיון להציג את האות "נון סופית" (ן) כאילו היא עדיין בתהליך כתיבה, הוא צייר מעליה קו קצר שקטע את חלקה התחתון, מבלי להבין כי קיטוע זה משנה את האות עצמה לאות אחרת ^{[cite: 24]}.

איורי הספר "אבן יקרה"

בשנת 1655, ערב צאתו לאנגליה, פרסם הרב מנשה את ספרו המשיחי "אבן יקרה" (Piedra Gloriosa), העוסק בפרשנות לחלומו של נבוכדנצר על הפסל המנופץ על ידי אבן שהפכה להר גדול (ספר דניאל ב') ^{[cite: 17, 18]}. הרב מנשה פירש את האבן כמייצגת את המשיח העתיד לנפץ את ארבע המלכויות ולהקים את מלכות ישראל הנצחית ^{[cite: 18]}.

לשם איור הספר, הזמין הרב מנשה מרמברנדט ארבעה תחריטי נחושת ייחודיים המתארים ארבע סצנות תנ"כיות: חלום יעקב (סולם יעקב), דוד וגוליית, פסל נבוכדנצר המנופץ, וחזון ארבע החיות של דניאל ^{[cite: 17, 19]}. הזמנה זו נחשבת לאירוע חלוצי ויוצא דופן בתולדות האמנות והיהדות, שבו רב אורתודוקסי מזמין אמן נוצרי מוביל לאייר חיבור משיחי ותיאולוגי פנימי ^{[cite: 17]}.

על אף שיתוף הפעולה המקצועי הזה, חוקרי אמנות מודרניים מדגישים כי יש להיזהר מן המיתוס המציג את השניים כידידי נפש קרובים ^{[cite: 24, 25]}. הדיוקן המפורסם של רמברנדט משנת 1636, המכונה בקטלוגים מאוחרים "דיוקן היהודי מנשה בן ישראל", שנוי במחלוקת עזה; חוקרים רבים טוענים כי אין בו שום סממן רבני או יהודי מובהק, וכי השוואה לדיוקן הרשמי והמאומת של הרב מנשה שצויר על ידי האמן היהודי שלום איטליה חושפת הבדלים צורניים משמעותיים המטילים ספק בזהות המצויר ^{[cite: 18, 24, 25]}.

תפיסתו האוניברסלית ויחסו לחסידי אומות העולם

אחד המאפיינים המרתקים ביותר במשנתו של הרב מנשה בן ישראל הוא פיתוח תפיסה תיאולוגית אוניברסלית וסובלנית כלפי אומות העולם, אשר שימשה גם בסיס רעיוני לפעילותו הדיפלומטית ^{[cite: 9, 19]}. בספרו "אבן יקרה", דן הרב מנשה בהרחבה במעמדם של גויים צדיקים וישרים ^{[cite: 19]}.

הרב מנשה קבע כי כל בן אנוש החי על פי חוקי הטבע, נוהג ביושר ובצדק, נמנע מלחמוס את זולתו ומכיר בעילת העילות (אלוהים) – יזכה לשכר אלוהי בעולם הבא, גם אם דרכי פולחנו שונות ^{[cite: 19]}. הוא גייס לטובת עמדה זו את מאמרו של רבי מאיר בתלמוד, לפיו גוי העוסק בתורה אינו נופל במעלתו מכהן גדול, ופסק כי צדיקי אומות העולם ("החסיד שבאומות העולם") הם בעלי מעמד נשגב שיזכו לחלקם בגמול הנצחי ^{[cite: 19]}.

בנוסף, הרב מנשה פיתח תיאוריה משיחית לפיה המלך המשיח יקבל בברכה ובחסד את כל אותן האומות שלא שעבדו, רדפו או הצירו לישראל במהלך הגלות ^{[cite: 19]}. תפיסה זו אפשרה לו להציג בפני מנהיגי אנגליה והולנד נרטיב לפיו פתיחת שערי המדינות בפני פליטים יהודים והענקת חסות והגנה להם אינן רק מעשה פוליטי או כלכלי, אלא זכות דתית שתבטיח למדינות אלו הגנה ואלוהות בעידן המשיחי המתרגש ובא ^{[cite: 6, 9, 19]}.

סיכום ומורשת היסטורית

הרב מנשה בן ישראל נפטר ב-20 בנובמבר 1657 במידלבורך שבהולנד, זמן קצר לאחר שובו משליחותו הממושכת באנגליה ^{[cite: 4, 6, 9, 11, 13]}. הוא הובא לקבורה בבית הקברות היהודי הפורטוגזי המפואר "בית חיים" באודרקרק אן דה אמסטל שליד אמשטרדם ^{[cite: 4]}. מותו הגיע כאשר הוא שרוי במצוקה כלכלית ובאכזבה זמנית, שכן לא זכה לראות בחייו את קבלת האישור הרשמי והחתום לשיבת היהודים לאנגליה ^{[cite: 13, 14]}.

עם זאת, בפרספקטיבה היסטורית, פועלו התורני והמדיני הניח את היסודות לשינויים מרחיקי לכת בעם היהודי בעת החדשה ^{[cite: 3, 9, 21]}:

• פריצת הדרך הדיפלומטית באנגליה: קביעתה של ועידת ויטהאל כי אין חוק האוסר על כניסת יהודים פתחה את השערים להתפתחותה של אחת הקהילות היהודיות החשובות והמשפיעות ביותר בעולם המודרני ^{[cite: 6, 9, 22]}.
• ביסוס מהפכת הדפוס העברי: הקמת בית הדפוס באמשטרדם חוללה מהפכה תרבותית שהפכה את הולנד לבירת הספר העברי, וסייעה לאלפי אנוסים לשוב לזהותם המקורית ^{[cite: 4, 9, 13]}.
• גישור אינטלקטואלי בין עולמות דתיים: כתיבתו ההסברתית והאפולוגטית הציגה את עומקה של המחשבה היהודית בפני העולם הנוצרי, והיוותה חלוצה של תנועת הדו-שיח הדתי והפילוסופי במערב אירופה ^{[cite: 3, 13, 14]}.

אף על פי שחיבוריו ההלכתיים והקבליים נדחקו לעיתים לשולי הלימוד המסורתי בדורות הבאים, דמותו של הרב מנשה בן ישראל נותרה מופת של מנהיג רב-תחומי, שגריר נודד של עמו, ואינטלקטואל פורץ דרך שהשכיל לרתום את חזון הגאולה לפעילות דיפלומטית ומדעית חובקת עולם ^{[cite: 2, 3, 13]}.