שרה שטרן-קטן

מפעל חיים של תורה, עבודה ורווחה: משנתה התורנית ופועלה הציבורי של שרה שטרן-קטן

טקסט זה סוקר את קורות חייה ומשנתה של שרה שטרן-קטן, דמות מפתח שחיברה בין נאמנות הלכתית לבין צדק חברתי ומנהיגות נשית במדינת ישראל. המקור מציג את התפתחותה האישית החל מהנהגת נוער בתוך תופת השואה, דרך הגשמה חלוצית בקיבוץ יבנה, ועד לפעילותה הממלכתית כחברת כנסת ויושבת ראש תנועת "אמונה". הציר המרכזי בטקסט מדגיש כיצד הפכה שטרן-קטן את מושג החסד היהודי המסורתי למערך רווחה מודרני ומקצועי, תוך שהיא מתווה דרך ייחודית של פמיניזם דתי-לאומי המבוסס על אחריות קהילתית וביצור חוסנה של המדינה. בסופו של דבר, המאמר מבקש להנציח את מורשתה כמי שהוכיחה כי השאיפה לשוויון הזדמנויות לנשים אינה נספח חיצוני ליהדות, אלא חובה לאומית ומוסרית הנובעת מליבת התורה.

מבוא: המיזוג ההגותי בין חסד, שוויון מגדרי והלכה

שרה שטרן-קטן מייצגת דגם ייחודי ופורץ דרך של מנהיגות נשית דתית במדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים.^[1] משנתה ופועלה הציבורי מציגים סינתזה עמוקה בין מחויבות בלתי מתפשרת להלכה היהודית ולערכי תנועת "תורה ועבודה", לבין פיתוח מודלים מודרניים של רווחה, עבודה סוציאלית ושוויון הזדמנויות מגדרי.^{[1, 2, 3]} שטרן-קטן, אשר חילקה את חייה בין השותפות החלוצית בקבוצת יבנה לבין מסדרונות השלטון והעשייה הפרלמנטרית, הציעה פרשנות מעשית לתורה כמנוע של צדק חברתי.^{[1, 4]} תפיסת עולמה לא ראתה בעשייה הסוציאלית או בקידום מעמד האישה נספח חיצוני לזהותה הדתית, אלא חובה דתית ולאומית הנובעת ישירות מגרעינה המוסרי של היהדות.^{[1, 3]}

בעוד שהמגמות הפמיניסטיות הכלליות באותה תקופה נשענו על שיח זכויות אינדיבידואליסטי וליברלי, שטרן-קטן בנתה משנה של "פמיניזם דתי-לאומי" המבוסס על ערבות הדדית, חובה קהילתית וביצור חוסנה של המדינה המודרנית.^{[1, 3]} חייה ופועלה משרטטים מסלול חיים של הפיכת החסד היהודי המסורתי לכלי של רווחה ממלכתית ממוסדת, תוך סלילת נתיבים חדשים להשתלבותן של נשים דתיות במוקדי קבלת ההחלטות בישראל.^{[1, 3]}

תחנות חיים מעצבות: שבר השואה והנבטת החלוציות הדתית

צמיחתה האישית והרעיונית של שטרן-קטן התרחשה בתוך התהפוכות ההיסטוריות הדרמטיות של העם היהודי באירופה.^[1] היא נולדה בלודז' שבפולין ב-4 ביוני 1918, וגדלה בבית שהצליח לשלב באופן הרמוני בין אדיקות דתית לבין ציונות אקטיבית.^[1] חינוכה בגימנסיה העברית לצד פעילותה התוססת בתנועות הנוער "בני עקיבא" ו"השומר הדתי" עיצבו בה את התודעה כי הגשמה דתית-לאומית מחייבת שותפות פיזית בבניית הארץ.^{[1, 4]}

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכליאתה של משפחתה בגטו לודז' בין השנים 1940–1944, עמדו ערכים אלו למבחן קיומי קיצוני.^[1] בתנאים של רעב, חולי ועוני מחפיר, בלטה שטרן-קטן ביכולתה להמיר את השבר הפיזי לעשייה רוחנית וחינוכית יוצאת דופן.^[1] יחד עם חבריה לתנועת הנוער הקימה מסגרות תרבות וחינוך שנועדו להעניק לנוער בגטו עוגן מוסרי ורוחני ברוח ערכי ארץ ישראל.^[1] פרויקט הדגל של הקבוצה היה ייזום והקמה של הכשרות חקלאיות בתוך גבולותיו הצרים של הגטו.^[1] עשייה זו נשאה משמעות תיאולוגית עמוקה: פיתוח החקלאות בלב החורבן והמוות לא היה רק כלי הישרדותי, אלא הצהרה דתית אקטיבית המבטאת אמונה בגאולה עתידית והכנה פיזית ומנטלית לעלייה, דווקא כאשר פולין היהודית חרבה סביבם.^[1]

בשלהי המלחמה נשלחה שטרן-קטן למחנה ההשמדה אושוויץ, ומשם הועברה למחנות עבודה שונים בהם שרדה עבודת פרך מפרכת.^[1] מיד עם שחרורה על ידי הצבא האדום, פנתה לארגוני העלייה והקדישה את כוחותיה לשיקומם של הניצולים ולסיוע בהעלאתם ארצה.^[1] עבורה, שלב זה היווה המשך ישיר לחובת הערבות ההדדית; שיקום הניצול היחיד היה שלב הכרחי בשיקומו של הכלל ובבניין המפעל הלאומי בארץ ישראל.^[1]

הגשמה חלוצית ועבודה סוציאלית כפרקטיקה הלכתית

בשנת 1947 עלתה שטרן-קטן לארץ ישראל והחליטה לקבוע את מושבה בקבוצת יבנה, שם חיה ופעלה עד יום מותה.^[1] בחירתה בקיבוץ הדתי לא הייתה מקרית; הקיבוץ הדתי היווה באותה עת את פסגת ההגשמה של ערכי "תורה ועבודה", מרחב שיתופי שבו ההלכה מתורגמת לחיי שותפות ושוויון יצרניים.^{[1, 4]}

מתוך הבנה כי בנייתה של מדינה ריבונית דורשת כלים מדעיים ומקצועיים ולא רק כוונות טובות, פנתה שטרן-קטן לרכישת השכלה אקדמית גבוהה.^[1] היא השלימה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן נסעה לארצות הברית והוסמכה בתואר שני באוניברסיטת סימונס שבבוסטון.^[1] עם שובה, השתלבה במערך הציבורי כמפקחת אזורית במשרד הבריאות ובמשרד הסעד, והתמחתה בהכוונת נערות ובשיקומן המקצועי והחברתי.^[1]

פעילות מקצועית זו ייצגה שלב חדש באבולוציה של מושג ה"חסד" בחברה הדתית.^[1] שטרן-קטן הובילה תהליך של פרופשנליזציה (מקצוענות) של מצוות צדקה וגמילות חסדים.^[1] היא החליפה את הפילנתרופיה הפרטית והמקומית, שהייתה נהוגה בקהילות הגולה וביישוב הישן, במערך סוציאלי מודרני, מבוסס מחקר ומדינתי.^[1] בעיניה, דאגה לרווחת הפרט והכשרתו המקצועית של נער בשולי החברה אינן רק מעשה סיוע נקודתי, אלא מימוש של הציווי התורני לכבד את צלם האלוהים שבאדם ולהעניק לו את הכלים לעמוד ברשות עצמו.^{[1, 3]}

• זירה
• תפקידים ומיקוד פעילות
• תרומה סגולית ומורשת חברתית
• מקורות
• גטו לודז' (1940–1944)
• מנהיגה חינוכית וחברתית בבני עקיבא
• הקמת מסגרות תרבות והכשרות חקלאיות; החייאת הרוח החלוצית בתנאי רעב ומצוקה

^{[1, 4]}

• העלייה וקבוצת יבנה (1947 ואילך)
• חברת קיבוץ, עובדת סוציאלית ומפקחת אזורית
• שילוב הגשמה חקלאית עם עבודה מקצועית במשרד הסעד והבריאות; שיקום נערות בסיכון

^{[1, 4]}

• הכנסת התשיעית (1977–1981)
• חברת כנסת מטעם המפד"ל
• חברות בוועדות העבודה והרווחה, החינוך והתרבות, והפנים; חקיקה סוציאלית ממוקדת

^{[1, 2]}

• תנועת "אמונה" (1984–1990 ואילך)
• יושבת ראש התנועה ונשיאתה
• הרחבת מוסדות הרווחה של תנועת האישה הדתית-לאומית; קידום מנהיגות נשית הלכתית

^[1]

הפעילות הפרלמנטרית והמאבק הפוליטי הפנימי במפד"ל

כניסתה של שטרן-קטן לחיים הפוליטיים בשנת 1977 סימנה נקודת מפנה ביכולתן של נשים דתיות לפרוץ אל מוקדי ההשפעה של מפלגות הציונות הדתית, שהיו מאופיינות במבנה גברי ושמרני במיוחד.^[1] במרץ 1977 השתתפה בבחירות הפנימיות במפד"ל לקביעת נציגת הנשים ברשימה לכנסת.^[1] התמודדות זו הייתה מורכבת וסוערת, שכן מולה ניצבו דמויות מפתח נשיות ובעלות השפעה רבה בציבור הדתי, כולל נציגות של משפחות רבניות מיוחסות ונציגות הדור הצעיר.^[1]

• מועמדת
• סיעות וזרמים שתמכו בה
• מועמדות מתחרות בסיבוב הראשון
• משמעות פוליטית ומגדרית
• מקורות
• שרה שטרן-קטן
• סיעות "למפנה", "רפאל" ו"הסיעה המרכזית"
• זהבה מלכיאל (נציגת הצעירים), מרים מאיר, יהודית פולק, לאה עדיני, הרבנית צפייה גורן והרבנית אילה גליקסברג
• ניצחון בסיבוב הראשון ששיקף קואליציה רחבה התומכת בגישה מקצועית וסוציאלית על פני ייחוס רבני או משפחתי

^[1]

הניצחון הסוחף של שטרן-קטן כבר בסיבוב הראשון הוכיח כי בסיס הכוח שלה נשען על קואליציה רחבה של סיעות המרכז וההתיישבות במפד"ל, אשר העדיפו דמות בעלת רקע מקצועי בעבודה סוציאלית והגשמה קיבוצית על פני מועמדות אחרות.^[1] במהלך כהונתה בכנסת התשיעית (1977–1981) שימשה חברה פעילה בוועדות העבודה והרווחה, הפנים ואיכות הסביבה, והחינוך והתרבות.^[1] פעילותה בוועדות אלו התאפיינה בראייה הוליסטית המחברת בין חינוך, רווחה וסביבה חברתית בריאה, מתוך הבנה כי עוני והזנחה סביבתית מחלישים את החוסן המוסרי והדתי של המדינה כולה.^[1]

מתוך עמדות אלו גיבשה את עמדתה המשפיעה בנושא שוויון מגדרי במרחב הציבורי והממלכתי.^[3] שטרן-קטן גרסה באופן נחרץ כי שוויון הזדמנויות לנשים אינו יכול להיחשב כיוזמה נקודתית, כתוכנית זמנית או כמחווה וולונטרית של הממסד.^[3] בעיניה, שוויון זה מהווה "חלק מהתשתית שעליה המדינה נשענת ומשימה ואחריות לאומית".^[3] השקפה זו דרשה שותפות ועבודה מתואמת של כלל הסקטורים במשק ובחברה, ובכך הפכה את הדאגה למעמד האישה ממאבק מגדרי מבודד לחלק בלתי נפרד מהאינטרס הלאומי הכללי של מדינת ישראל.^[3]

הנהגת תנועת "אמונה" ופיתוח מודל הפמיניזם הדתי

לאחר סיום כהונתה בכנסת, המשיכה שטרן-קטן לתרגם את משנתה התורנית-חברתית לפעולה מוסדית רחבת היקף במסגרת תנועת "אמונה" (תנועת האישה הדתית-לאומית), שבראשה עמדה כיושבת ראש בין השנים 1984–1990, ובהמשך כנשיאת התנועה.^[1] תחת הנהגתה, הפכה תנועת "אמונה" לזרוע ביצועית מובילה בתחומי הרווחה, מעונות היום והחינוך המקצועי לנשים ולמשפחות דתיות.^[1]

שטרן-קטן הובילה תפיסה לפיה העצמת נשים דתיות צריכה להתבצע מתוך הקהילה והמשפחה ולא על חשבונן.^{[1, 3]} בניגוד לזרמים פמיניסטיים רדיקליים שראו במשפחה מוסד מדכא, שטרן-קטן ראתה במשפחה את גרעין החוסן הקהילתי והדתי, אך דרשה שינוי מבני שיאפשר לאישה לפתח את כישוריה, לרכוש השכלה ולעבוד באופן עצמאי ומכובד.^{[1, 3]} פיתוח רשת מעונות היום של התנועה נועד בדיוק למטרה זו: מתן מענה איכותי לילדים שאפשר לאימהות דתיות לצאת ללימודים ולעבודה מתוך שקט נפשי ובטחון הלכתי.^[1]

ההתמודדות על תקופת כהונה שנייה בראשות "אמונה", שבה הפסידה ליהודית היבנר, שיקפה את המתחים הפנימיים בציונות הדתית באותן שנים.^[1] בעוד ששטרן-קטן ייצגה את האגף ההתיישבותי-קיבוצי ואת עולם העבודה הסוציאלית המעשית, היבנר הביאה עימה ניסיון מהשירות הממשלתי הבכיר ומהעולם הדיפלומטי.^[1] למרות ההפסד, מינויה של שטרן-קטן לנשיאת התנועה העיד על המעמד המוסרי והתורני חסר התקדים שקנתה לעצמה בקרב חברותיה לתנועה והציבור בכלל.^[1] בשנותיה האחרונות הקדישה את פועלה הציבורי להנחלת זיכרון השואה במסגרת מוסד "יד ושם", מתוך הבנה כי העברת הזיכרון לדורות הבאים היא נדבך הכרחי בביצור זהותו ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי בארצו.^[1]

סיכום ומורשת: המפגש בין צדק חברתי למסורת

משנתה ופועלה של שרה שטרן-קטן הותירו חותם בלתי נמחה על דמותה של הציונות הדתית ועל מערך הרווחה במדינת ישראל.^[1] חייה, שהסתיימו ב-23 בספטמבר 2001 עם פטירתה וקבורתה בקבוצת יבנה, היוו ביטוי מוחשי ויומיומי לחיבור שבין חזון הגאולה ההיסטורי לבין דאגה יומיומית לחלש, לעובד ולאישה.^[1]

שטרן-קטן הוכיחה כי המאבק לצדק חברתי ולשיוויון הזדמנויות לנשים אינו זר למסורת ישראל, אלא הוא המשך ישיר של דרך התורה כפי שהיא צריכה להתגשם במדינה יהודית ריבונית.^{[1, 3]} יכולתה לנווט בין עולמות שונים – בין גטו לודז' לקיבוץ הדתי, בין האקדמיה בבוסטון לוועדות הכנסת, ובין ההלכה השמרנית לפיתוח מעמד האישה – הציבה אותה כאחת הדמויות המרכזיות בעיצוב פניה החברתיים של המדינה.^{[1, 3, 4]}

בשנת 1998 (תשנ"ח) זכתה שטרן-קטן להכרה הממלכתית הגבוהה ביותר כאשר הוענק לה פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה עבור מפעל חייה ופעילותה הציבורית הענפה.^[1] פרס זה היווה עדות לחשיבותה של המנהיגות שייצגה – מנהיגות שאינה מחפשת שסעים או מאבקים כוחניים, אלא פועלת מתוך נאמנות עמוקה למקורות ההלכתיים כדי לחולל תיקון חברתי מקיף וארוך טווח לטובת החברה הישראלית כולה.^{[1, 3]}