הרבנית ד"ר ברוריה דייוויד

ביוגרפיה ותחנות חיים מעצבות

הרבנית ד"ר ברוריה דייוויד (לבית הוטנר) הייתה אחת הדמויות המשפיעות, הלמדניות והמתוחכמות ביותר בעולם החינוך וההגות האורתודוקסית-שמרנית במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת.^{[1, 2]} כבתו היחידה של מנהיג התורה הנודע, ראש ישיבת רבי חיים ברלין, הרב יצחק הוטנר, וכאשתו של ראש ישיבת "פחד יצחק" בירושלים, הרב יונתן דייוויד, היא ניצבה בצומת דרכים ייחודי של למדנות ליטאית, פילוסופיה יהודית מעמיקה והשכלה אקדמית רחבת אופקים.^{[1, 3]} פועלה המרכזי בייסוד וניהול סמינר "מכון שרה שנירר" (המוכר ברחבי העולם כ-BJJ) הניח מסד תיאורטי ומעשי למהפכה שקטה בהגדרת גבולות הלמידה, השאיפה הרוחנית וההתפתחות האינטלקטואלית של נשים צעירות בחברה החרדית.^{[1, 2]}

ברוריה הוטנר נולדה בניו יורק בשנת 1938, זמן קצר לאחר שהוריה, הרב יצחק הוטנר והרבנית משה (לבית ליפשיץ), שבו משהות קצרה בארץ ישראל המנדטורית.^{[1, 4]} היא גדלה באווירה רוויית תורה והגות, בצל שיטתו החינוכית והמחשבתית הייחודית של אביה, ששילבה למדנות ליטאית חריפה לצד יסודות חסידיים וקבליים עמוקים.^{[3, 5]} בצעירותה רכשה השכלה אקדמית וכללית רחבה בברכת אביה ובעידודו, שהאמין כי השגת תארים אקדמיים עשויה לשרת את עולמו הרוחני של האדם ואת יכולת התפרנסותו.^{[3, 6]} היא השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה ובפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בשנת 1971, תחת הנחייתו של ההיסטוריון היהודי הנודע פרופ' סאלו בארון.^{[1, 4, 5]}

אירוע דרמטי שעיצב את נרטיב חייה וחיי משפחתה התרחש ב-6 בספטמבר 1970.^{[1, 4]} במהלך טיסת חזור מביקור בארץ ישראל לניו יורק, נחטף המטוס שבו שהתה יחד עם בעלה והוריה על ידי מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) במסגרת "חטיפות דוסון פילד".^{[1, 4, 5]} הנוסעים הלא-יהודים שוחררו במהירות, ואילו הנוסעים היהודים הוחזקו כבני ערובה במטוס במשך שבוע שלם בתנאים קשים.^{[1, 4]} לאחר שבוע שוחררו הנשים והילדים, ובהם ברוריה ואמה, ונשלחו לקפריסין, בעוד שהמחבלים פוצצו את המטוסים הריקים.^{[1, 4]}

לעומת זאת, בעלה, אביה ושני תלמידים שליוו אותם – הרב מאיר פאנד והרב יעקב דרילמן – נותרו בשבי בירדן באזור רבת עמון.^{[1, 4]} הרב הוטנר הוחזק בנפרד, בבידוד מוחלט, תחת איום מתמיד, בעוד עולם התורה כולו מעתיר בתפילות לשלומם.^{[1, 4]} הם שוחררו רק ב-26 בספטמבר, הועברו לניקוסיה שבקפריסין, ומשם טסו לניו יורק דרך אירופה ב-28 בספטמבר, והגיעו לביתם שעות ספורות לפני ליל ראש השנה.^{[1, 4]} חוויות הקצה הללו חיזקו את תחושת השליחות והרצינות הקיומית שליוותה את פועלה של הרבנית בהמשך חייה, והשתקפו ברעבונה המובנה לחיים בעלי משמעות וברתיעתה מכל גילוי של קלות ראש או שטחיות.^[7]

מפעל החיים החינוכי: מהפכת הסמינרים וייסוד BJJ

טרם הקמת מפעל חייה בירושלים, צברה הרבנית דייוויד ניסיון ניהולי וחינוכי עשיר בארצות הברית.^{[1, 2]} היא עמדה בראש סמינר "אסתר שונפלד" בצד המזרחי של מנהטן, ולאחר מכן ניהלה את סמינר "בית יעקב אקדמי" בברוקלין, אותו ייסדה בשיתוף פעולה עם תלמידו של אביה, הרב ד"ר.^{[1, 2, 6]} ניסיון זה אפשר לה לגבש את תפיסתה החינוכית הייחודית, הדורשת שילוב בין אדיקות דתית בלתי מתפשרת לרמה אקדמית גבוהה.^{[7, 8]}

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 הקימה הרבנית דייוויד בירושלים את סמינר "מכון שרה שנירר", הידוע ברחבי העולם בשם BJJ (Beth Jacob Jerusalem).^{[1, 2, 9]} המוסד כוון בעיקר לבוגרות מצטיינות של רשת "בית יעקב" מארצות הברית ומאירופה המעוניינות בלימודי קודש מתקדמים וברכישת הכשרה מקצועית להוראה ברמה הגבוהה ביותר.^{[1, 4]} המוסד הפך במהרה לסמינר היוקרתי והתובעני ביותר בעולם החרדי לנשים, ותואר על ידי תלמידותיו וחוקרי התחום כ"הרווארד" או כ"סלבודקה" של סמינרי הבנות.^{[7, 8]}

רמת האליטיסטיות של המוסד באה לידי ביטוי הן בתנאי הקבלה והן בנתונים הכלכליים והדמוגרפיים שלו.^{[7, 9]} הסמינר מחנך כ-180 תלמידות בלבד בכל מחזור.^[9] תהליך המיון קפדני ביותר; הרבנית ראיינה באופן אישי את מרבית המועמדות, או שבחנה אותן בכתב בתהליך סינון קפדני כדי לשמר את המוניטין של המוסד.^{[1, 2, 7]} שכר הלימוד משקף אף הוא את מעמדו האקסקלוסיבי של המוסד, וכפי שדווח בשנת 2014, הוא עמד על כ-15,500 דולר עבור שכר לימוד, בתוספת 4,000 דולר עבור פנימייה וכלכלה.^[9]

שיטת ההוראה של הרבנית דייוויד במוסד דחתה מכול וכול למידה שטחית, פסיבית או שינון מכני, מושג שכינתה בביטול "מנטליות של סטודנטים" המתרכזים רק במבחנים או ממהרים לעזוב את הכיתה עם הישמע הצלצול.^[10] תחת זאת, היא דרשה מתלמידותיה להקדיש שעות ארוכות ללימוד מעמיק מתוך ספרים, תוך שילוב של בקיאות ועיון רחב.^[8] היא חתרה להחדיר בתלמידותיה מחויבות ללימוד סדיר ותשוקה פנימית לעבודת השם מתוך רצינות ועומק מחשבתי.^{[8, 10]} שיטת ההוראה שלה עודדה דיאלוג רפלקטיבי; היא נהגה לבקש מתלמידותיה לכתוב לה "פתקים" (הערות ומחשבות אישיות) במהלך הלימוד, אותם הייתה מקריאה ומנתחת באופן סלקטיבי בכיתה.^[10] בדרך זו, היא הפכה את הלמידה לחוויה חיונית המעצבת את אישיות הלומדת.^[10]

משנתה התורנית והגותה החינוכית של הרבנית

הגותה החינוכית והתורנית של הרבנית דייוויד מציגה סינתזה מורכבת בין קידום אינטלקטואלי נשי לבין שמירה שמרנית על גבולות המגדר והקהילה.^{[7, 8]} הרבנית לא ראתה בלימוד התורה הנשי מטרה תועלתנית או קרייריסטית בלבד, אלא כלי חיוני לעיצוב ה"דעת" של האישה וחיבורה לעבודת השם ברמה הגבוהה ביותר.^[8]

עמדתה של הרבנית דייוויד בנושא חיי הנישואין שיקפה תפיסה עמוקה של "עזר כנגדו" במובנו המסורתי אך המועצם.^[7] היא הנחילה לתלמידותיה את התפיסה כי על האישה להעמיד את גדולתה האינטלקטואלית והאישית לטובת שאיפותיו התורניות של בעלה.^[7] הרבנית חילקה את הגשמת האידיאל הזה לשלושה תנאים שהתבססו על ברכה שאימצה מאביה ^[7]:

• על האישה להיות אישיות גדולה בזכות עצמה.^[7]
• עליה להינשא לאדם שגדול ממנה.^[7]
• עליה לרתום את שאיפותיה וגדולתה הטבעית לשירות שאיפותיו והצלחתו התורנית של בעלה.^[7]

היא פעלה להפוך את הנישואין ללומדי תורה לערך עליון ונחשק בקרב בוגרות הסמינר.^[7] הרבנית הסבירה כי כאשר אישה נישאת, היא הופכת להיות "אסורה כהקדש", ודימתה דינמיקה זו למעמד הר סיני שבו כלל ישראל הקדיש את עצמו באופן בלעדי לתורה והפנה עורף לערכי החברה החיצונית.^[7]

המחקר האקדמי: היסטוריוגרפיה של הדואליזם האורתודוקסי

עבודתה המדעית והתורנית הכתובה של הרבנית דייוויד חושפת את עומק יכולותיה המתודולוגיות והמחקריות.^{[1, 11]} עבודת הדוקטורט שלה, שהוגשה בשנת 1971 באוניברסיטת קולומביה, נשאה את הכותרת "תפקידו הכפול של הרב צבי הירש חיות: מסורתי ומשכיל".^{[1, 11]} במחקר זה ניתחה הרבנית בפירוט את דמותו המורכבת של מהר"ץ חיות (1805–1855), שהיה מחד גיסא רב שמרן שהגן על אלוהיותה ונצחיותה של התורה שבעל פה, ומאידך גיסא חוקר מודרני בעל השכלה רחבה שקיים קשרים אינטלקטואליים וחברתיים עם משכילי דורו בגליציה.^{[11, 12]}

הרב צבי הירש חיות נולד בברודי שבגליציה, למד אצל גדולי דורו ובהם רבי אפרים זלמן מרגליות, ובשנת 1846, בעקבות חוק אוסטרי שחייב מועמדים לרבנות לעבור בחינות אוניברסיטאיות במדעי הרוח ובפילוסופיה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה.^[12] הוא כיהן כרב בז'ולקבה (Zolkiev) והתפרסם במיוחד בזכות חיבורו "מבוא התלמוד", המהווה את הניסיון האורתודוקסי המודרני הראשון להגדיר את היקפה וסמכותה של המסורת התורנית.^{[11, 12]}

הניתוח ההיסטוריוגרפי של הרבנית דייוויד הצביע על הדואליזם המובנה בהגותו של מהר"ץ חיות, אשר החזיק בתפיסה היסטורית ביקורתית ביחס לטקסטים מסוימים (כגון אגדות חז"ל) אך הגן בחירוף נפש על החקיקה התלמודית נגד מגמות הרפורמה.^[11] בחירתה בנושא זה משקפת את העניין העמוק שלה עצמה בשאלת המתח שבין מסורת קשיחה לבין פתיחות אינטלקטואלית מבוקרת, נושא שהעסיק גם את אביה הרב הוטנר ביחסו לרכישת מקצועות חופשיים והשכלה כללית.^{[3, 6]}

מורשתה הכתובה: עריכת סדרת "פחד יצחק" וביוגרפיית אביה

לצד מפעל החינוך והמחקר האקדמי, הקדישה הרבנית דייוויד חלק ניכר מחייה לשימור ולעריכת מורשתו התורנית של אביה, הרב יצחק הוטנר, לאחר פטירתו בשנת 1980.^[7] יחד עם בעלה, הרב יונתן דייוויד, היא הקימה מפעל עריכה ותרגום מונומנטלי עבור סדרת ספרי ההגות של אביה, "פחד יצחק".^{[1, 2]} סדרת ספרים זו עוסקת במועדי השנה ובנושאי מחשבה, ומבוססת על דרשותיו (ה"מאמרים") שנשא אביה ביידיש בישיבת רבי חיים ברלין.^{[3, 13]}

הרבנית ובעלה תרגמו את הדברים מיידיש לעברית פיוטית, עשירה ומורכבת, תוך שמירה על המבנה הלמדני והפילוסופי המיוחד של אביה.^{[2, 13]} הגותו של הרב הוטנר שילבה השפעות עמוקות של המהר"ל מפראג, הגאון מווילנא ותורת החסידות (לרבות חסידות גור וחב"ד), לצד פילוסופיה כללית שהובאה ברמיזה.^{[3, 5, 13]} עבודת העריכה והתרגום דרשה הבנה תיאולוגית עמוקה ביותר ויכולת ספרותית יוצאת דופן כדי להפוך דרשות מדוברות ליצירה כתובה ושיטתית.^[13]

בנוסף, בני הזוג ערכו ופרסמו את הביוגרפיה הרשמית של הרב הוטנר, המכונה "ספר הזיכרון".^{[1, 4]} עבודה זו שימשה כלי מרכזי בעיצוב זיכרונו של הרב הוטנר בקהילה החרדית והצגת דרכו המורכבת, שכללה גם קשרים הגותיים עמוקים בצעירותו עם הראי"ה קוק בארץ ישראל ולימודים באוניברסיטת ברלין.^{[5, 14]} הרבנית פעלה לשמר את מורשתו זו מתוך נאמנות מוחלטת לרוח הישיבתית והשמרנית, תוך הימנעות מהבלטת האלמנטים המודרניים יותר של עברו.^[5]

סוד השם "ברוריה": תיקון היסטורי וסימבוליזם

מתח מרתק הנוגע לדמותה של הרבנית קשור בשמה הפרטי.^[7] קריאת בת בשם "ברוריה" אינה שכיחה כלל בעולם החרדי, נוכח הסיפור הטרגי המיוחס לדמותה של ברוריה התנאית בפירוש רש"י למסכת עבודה זרה (דף י"ח ע"ב).^{[7, 15]} על פי פירוש זה, שהועתק מאוחר יותר וככל הנראה לא נכתב על ידי רש"י עצמו, סופה של ברוריה התנאית (אשתו של רבי מאיר ובת חנינא בן תרדיון) היה טרגי וכרוך בניסיון פיתוי ובסיום חייה מרצון.^{[7, 15]} חכמים שונים וביניהם הרב יוסף שלום אלישיב והחוקר איתם הנקין טענו כי מדובר בתוספת מאוחרת של תלמיד טועה, אך השפעת הסיפור נותרה חזקה.^[15]

ברוריה התנאית נודעה בלמדנותה המופלגת, ביכולתה ללמוד 300 הלכות ביום מעונן אחד, ובעוצמתה הרוחנית בעת מות שני בניה בשבת.^[15] למרות המתח הכרוך בשם זה, בחר הרב יצחק הוטנר להעניק לבתו היחידה את השם "ברוריה" ושמר על שתיקה באשר לסיבות שהובילו אותו לכך.^[7]

תלמידותיה וסובביה ראו באורח חייה ובפועלה של הרבנית דייוויד סוג של "תיקון" (תקיון) היסטורי של השם ומורשתו.^[7] בעוד שברוריה התנאית נודעה בלמדנותה אך חייה הסתיימו, לפי חלק מהפרשנויות, במשבר אישי ומשפחתי, חייה של הרבנית ברוריה דייוויד היוו מודל הפוך ומיושר.^[7] היא שילבה למדנות מעמיקה ופעילות ציבורית ענפה עם נאמנות מוחלטת למסגרת הנישואין והתמסרות מרבית לשאיפותיו המשותפות של בעלה, הרב יונתן דייוויד.^[7] בניגוד לקטיעת הרצף המשפחתי, היא בנתה מפעל חיים יציב ומתמשך שהבטיח את העברת מסורת התורה לדורות הבאים של נשים יהודיות מתוך מחויבות עמוקה להלכה.^[7] השילוב בין השם יוצא הדופן לבין חייה האישיים והציבוריים יצר סימבוליזם חזק של פריצת דרך נשית מבוקרת, המעוגנת לחלוטין בתוך הקונפורמיות הקהילתית השמרנית.^[7]

הניתוח הביקורתי של המורשת: בין למדנות נשית לרטוריקה שמרנית

דמותה של הרבנית ברוריה דייוויד עומדת במרכזו של דיון סוציולוגי וחינוכי מרתק בנוגע למעמד האישה בחברה החרדית העכשווית.^[8] החוקרת לזלי גינספארג קליין, במחקרה על לימוד התורה לנשים שפורסם באוקטובר 2023, מנתחת את האופן שבו החברה החרדית מנסה לתווך ולתרץ את פועלה של הרבנית דייוויד מבלי לערער על מוסכמות היסוד השמרניות.^[8]

קליין מצביעה על הספד שפורסם במגזין החרדי "משפחה" (Mishpacha Family First) לאחר פטירת הרבנית, שבו צוטטה המחנכת הגב' אלסטר כמי שאומרת: "הנקודה לא הייתה ליצור תלמידי חכמים ממין נקבה (female talmidei chachamim), אלא שדרך הלימוד והחיבור לתורה, האישה מזקקת את דעתה ומביאה את עבודת השם שלה לרמות גבוהות יותר".^[8]

קליין מותחת ביקורת על ניסוח זה ומזהה בו שני כשלים מרכזיים ומגמה רטוריקנית מובהקת ^[8]:

• הצורך בהצדקה לא-אינטלקטואלית: קיימת נטייה אפולוגטית קבועה בשיח האורתודוקסי השמרני המניחה כי לימוד תורה לנשים ברמה גבוהה אינו לגיטימי אלא אם כן הוא משרת מטרה לא-אינטלקטואלית (כמו חיזוק היראה או המידות).^[8] זאת בניגוד ללימוד גברי הנחשב לערך עצמי כשלעצמו.^[8]
• התעלמות מהמציאות המוסדית: הטענה שהרבנית לא יצרה "תלמידות חכמות" עומדת בסתירה מוחלטת למציאות, שכן בוגרות BJJ רכשו ידע מקיף ומעמיק, והן אלו שמנהלות ומנווטות כיום את מוסדות החינוך לנשים ברחבי העולם היהודי.^[8]
• משחקי שפה תרבותיים: השימוש במונח הזכרי "female talmidei chachamim" במקום הגרסה הנקבית "talmidos chachamos" משקף משחק שפה תרבותי שנועד למנוע מחלוקת ציבורית ולטשטש את קיומה של למדנות נשית מובהקת, גם כאשר התוכן הלימודי עצמו נותר תובעני ועמוק.^[8]

הרבנית דייוויד עצמה ניווטה במיומנות רבה בתוך המתח הזה.^{[7, 10]} היא סירבה לכל פשרה הלכתית או מודרניסטית, הדגישה את מחויבותה המוחלטת לגדולי התורה וניהלה את חייה ואת הסמינר שלה תחת פיקוחו והתייעצותו המלאה של בעלה.^[7] בכך היא הוכיחה כי ניתן להציב רף אינטלקטואלי ולמדני עצום לנשים מבלי לחצות את הגבולות המקובלים של החברה החרדית השמרנית, והשאירה אחריה מורשת עשירה הממשיכה לעצב את עולמן הרוחני של אלפי נשים ברחבי העולם.^{[8, 10]}