רבי דובער שניאורי (האדמו"ר האמצעי)

מפעל הכתב, המנהיגות וההתבוננות: פועלו ומשנתו התורנית והציבורית של רבי דובער שניאורי (האדמו"ר האמצעי)

נשיאותו של רבי דובער שניאורי, האדמו"ר השני בשושלת חסידות חב"ד המוכר בכינויו "האדמו"ר האמצעי", מייצגת את שלב המעבר המכריע של התנועה מקהילה רוחנית סוערת הנאבקת על עצם קיומה, למערכת ממוסדת, בעלת פריסה גאוגרפית רחבה, השפעה פוליטית ומבנה חברתי וכלכלי איתן.^{[1, 2, 3]} במהלך חמש-עשרה שנות הנהגתו, בין השנים תקע"ג–תקפ"ח (1812–1827), הוא לא רק שימר את מורשת אביו, רבי שניאור זלמן מלאדי (האדמו"ר הזקן), אלא ביצע מהפכה מתודולוגית בלימוד החסידות ובעבודת התפילה.^{[1, 2, 4]} ניתוח היסטורי ותיאולוגי של פועלו חושף כיצד שילב בין העמקה קוגניטיבית חסרת תקדים (המכונה "רחובות הנהר") לבין יוזמות מעשיות נועזות של התיישבות חקלאית וארגון חברתי, שהיוו מענה ישיר למשברים הכלכליים והפוליטיים של יהדות רוסיה הצארית בתחילת המאה ה-19.^{[2, 5, 6]}

סקירה ביוגרפית, ילדות ועיצוב דמותו המוקדמת

רבי דובער נולד בט' בכסלו תקל"ד (1773) בעיירה ליוזנה, להוריו רבי שניאור זלמן והרבנית סטערנא, בת יהודה לייב, לאחר ארבע-עשרה שנות נישואין שבהן נולדו להם בנות בלבד.^{[1, 2, 3]} לידתו נתפסה בקרב החסידים כפרי של ברכה רוחנית מיוחדת שניתנה לאביו מצד מורה דרכו, מגיד המשרים רבי דובער ממעזריטש – שעל שמו נקרא הרך הנולד – בזכות הידור מופלג במצוות הכנסת אורחים.^{[2, 3]} בשבת האחרונה לחיי המגיד ממעזריטש, הוא לימד את האדמו"ר הזקן את סודות מעמדי ה"שלום זכר" וה"וואכנאכט" על פי פנימיות התורה והנחה אותו לקרוא לבנו בשם זה.^[3] בסעודת הברית של התינוק, שעוטף בבד מיוחד ששמר אביו לשם כך, השתתפו גדולי תלמידי המגיד, בהם רבי מנחם מענדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק.^[3]

ילדותו של רבי דובער התאפיינה ברגישות קוגניטיבית יוצאת דופן ובלמדנות מוקדמת. המלמד שלו ב'חדר' התאונן בפני האדמו"ר הזקן כי הילד מרבה לשאול שאלות מעמיקות המפריעות למהלך הלימוד של שאר התלמידים, דבר שהוביל להעברתו לכיתת בוגרים וללימוד משנה וגמרא עוד לפני היותו בן שבע.^[2] אביו שכר עבורו מלמדים מיוחדים מתלמידי המגיד, בהם רבי אברהם מליעפלי, והנחה אותם כיצד לנהוג עמו.^[3] לצד לימודיו הסטנדרטיים, קבע עמו אביו שעות לימוד ייעודיות בספר הזוהר ובמשנת הבעל שם טוב, כאשר תחביבו של הילד היה לרשום במהירות וברהיטות את כל מה שראה ושמע בחצר אביו.^{[2, 3]}

אירוע בר המצווה של רבי דובער, שנחגג ביום חמישי, ט' בכסלו תקמ"ז (1786), הפך למפגן ציבורי רב רושם בליוזנה.^{[2, 3]} האדמו"ר הזקן ביטל במיוחד עבור חגיגה זו את האיסור שהטיל על הגעת חסידים במהלך החודשים חשוון וכסלו, ומאות אורחים נהרו לעיירה.^{[2, 3]} במהלך האירוע הודלקו נרות בחצר בית המדרש, והאדמו"ר הזקן עלה לתורה לעליית "שלישי" ובירך "ברוך שפטרני" בשם ומלכות.^[3] לאחר התפילה אמר האב מאמר חסידות על הפסוק "כי לקח טוב", כשהוא שרוי בדבקות עצומה, החל לנגן את ניגון "ארבע הבבות" וחילק לחסידים משקה ולעקאח.^[3] חתן בר המצווה נשא דרשה תיאולוגית על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב".^[3] בשבת שלאחר מכן, במהלך תפילת המנחה – זמן רוחני נעלה במיוחד – עלה רבי דובער לתורה לראשונה בחייו כאשר אביו שימש כבעל הקורא בדבקות עילאית.^[3]

בשנת תקמ"ח (1788), בהיותו בן ארבע-עשרה בלבד, השיא אותו אביו למרת שיינא, בתו של ר' יעקב מינאוויטש, מלמד עני שהתאונן בפני האדמו"ר הזקן כי דאגות הפרנסה והצורך להשיא את חמש בנותיו מונעים ממנו להתפלל בכוונה.^[3] האדמו"ר הזקן הציע את בנו מתוך הנחה ששידוך מכובד כזה יגרום לחסידים אמידים לרצות להשתדך עם שאר בנותיו של המלמד.^[3] רבי דובער נתן את הסכמתו לשידוך בתנאי מפורש שהחתונה תצא לפועל במהירות המרבית, כדי שיוכל לשמוע את מאמרי החסידות העמוקים שאביו עתיד היה לשאת במהלך ימי השמחה.^[3]

בשנת תק"נ (1790), בגיל שש-עשרה, מונה רבי דובער על ידי אביו ללמד ולהדריך את האברכים הצעירים שלמדו בחצר, תפקיד שבו השקיע את כל מרצו ונפשו, ואף חלה פעם אחת מרוב התרגשות ועומס רגשי במהלך שיחותיו עמם.^{[2, 3, 4]} באותה שנה החל לשמש גם כ"מניח" – כותב ומסדר מאמרי החסידות של אביו.^{[3, 4]} מינויו של נער כה צעיר להנהגה רוחנית עורר דאגה מצד מנהיגים חסידיים בני הדור, ובראשם רבי אברהם מקאליסק, שביטא במכתביו חשש מהצבת נער צעיר בניסיון כה כבד של הנהגה ציבורית.^[3] לאחר מאסרו השני של האדמו"ר הזקן בשנת תקס"א (1801), העתיקה המשפחה את מקום מושבה מליוזנה לעיירה לאדי, שהפכה למרכז החדש של החסידות.^[4]

המבנה המשפחתי והשושלתי של רבי דובער שניאורי

להבנת מקומו של רבי דובער בביסוס השושלת, מוצג להלן המבנה המשפחתי המקשר בין דור המייסדים לדורות הבאים, כולל ענפים גאוגרפיים שהגיעו עד לדורות המאוחרים:

המעבר לליובאוויטש וביסוס מרכז החסידות

במהלך פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812 (תקע"ב-תקע"ג), נאלצה משפחת האדמו"ר הזקן לברוח מלאדי לעומק המדינה בשל תמיכתה האקטיבית ברוסיה הצארית.^[2] במהלך מנוסה זו נפטר האדמו"ר הזקן בכפר פיענע.^[2] רבי דובער, שהיה אז בן שלושים ותשע, קיבל על עצמו את הנהגת החסידות והחל ב"מסע הכתרה" שנמשך כשלשה חודשים לכיוון ויטבסק, במהלכו השמיע דרושים עמוקים וקיבל את החסידים לשיחות אישיות.^{[2, 3]} המסע לווה בכבוד ממלכתי יוצא דופן, כאשר פקידי הממשל והמשטרה הונחו על ידי משרד הפנים הרוסי להעניק לו יחס מועדף כהוקרה על הסיוע הלוגיסטי והמודיעיני שהעניקה משפחתו לצבא הרוסי נגד הצרפתים.^[3]

עם סיום המלחמה גילה רבי דובער כי לאדי חרבה כליל.^[2] הוא דחה את הצעת הנסיך לובומירסקי לבנות את העיירה מחדש, ובחר להעתיק את חצרו לעיירה ליובאוויטש.^[2] החלטה זו נשענה על גילוי רוחני שבו התבקש על ידי אביו להתיישב במקום שבו למד האב בצעירותו אצל רבי ישכר בער מליובאוויטש.^{[2, 3]} שליט העיירה, הנסיך צ'חווסקי (או לובומירסקי), שהבין את התרומה הכלכלית המקומית שתצמח מביקורי אלפי חסידים בשבתות ובחגים, סיפק עצים מיערותיו לבניית בית כנסת, בתים לרבי ולמשפחתו ומבנים נוספים עבור מרכז החסידות.^{[2, 3]} הבחירה בליובאוויטש העניקה לתנועה את שמה ההיסטורי, והעיירה שימשה כמרכז חב"ד במשך למעלה ממאה שנים, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.^[2]

מנהיגות סוציו-אקונומית ויוזמות לאומיות

רבי דובער פיתח תפיסה אסטרטגית רחבה לגבי מצבם הגשמי של יהודי רוסיה הצארית, שסבלו מגזירות כלכליות קשות ומתחום המושב הצר.^{[2, 6]} הוא הבין כי דחיקת היהודים מתחומי פרנסתם המסורתיים מחייבת שינוי מבני עמוק באורחות החיים של הקהילה, ועודד אותם לנטוש את "עסקי האוויר" לטובת עבודת כפיים, מלאכה וחקלאות.^{[2, 6]}

מפעל ההתיישבות החקלאית בדרום אוקראינה

בשנת תקע"ה (1815) פנה רבי דובער ישירות לשלטונות הקיסריים בבקשה להקצות קרקעות לעיבוד חקלאי עבור משפחות יהודיות מחוסרות פרנסה.^{[3, 6]} יוזמה זו נחשבת לאחת מפריצות הדרך החברתיות המשמעותיות ביותר של התקופה:

בשנת תקע"ז (1817) שהה האדמו"ר בעצמו במושבות חרסון מחג הפסח ועד חודש אלול כדי לעודד את המתיישבים, לפתור בעיות לוגיסטיות ולגייס עבורם משאבים כספיים.^{[2, 3]} נוכחותו הפיזית והטלת סמכותו הדתית על עיבוד הקרקע העניקו לגיטימציה תורנית לעבודה החקלאית, שנחשבה קודם לכן בקרב חוגים מסוימים כרדיקלית או זרה לרוח היהדות המסורתית.

ביסוס היישוב היהודי בחברון

במקביל לביסוס הקהילות ברוסיה, פעל רבי דובער לחיזוק הנוכחות החסידית בארץ ישראל.^{[2, 6]} בשנת תקע"ו-תקע"ז (1816) החליט להקים תשתית חב"דית קבועה בעיר חברון, שהייתה אז שוממת יחסית מיישוב יהודי אשכנזי.^[6] הוא הורה לחסידים שישבו בצפת ובטבריה להעתיק את מגוריהם לחברון, ושלח קבוצות נוספות מרוסיה.^[6]

הישגו המרכזי בחברון היה רכישת חדר מתוך בית הכנסת הספרדי העתיק "אברהם אבינו", אשר הוסב לבית כנסת חב"די עצמאי ונחשב כיום למבנה החב"די העתיק ביותר בעולם.^[3] בתו של הרבי, הרבנית מנוחה רחל סלונים, עלתה בהמשך הדרך לחברון והפכה למנהיגה רוחנית ולפטרונית של היישוב היהודי בעיר, תוך שהיא זוכה לתואר ההיסטורי "אם היישוב היהודי בחברון".^{[1, 2]}

התמודדות עם גזירת הקנטוניסטים ומקהלת "הקאפעלע"

בתקופת נשיאותו החלה להתפתח הגזירה האכזרית של גיוס ילדים יהודים לצבא הצארי לתקופות של 25 שנים (גזירת הקנטוניסטים), פגיעה קשה שהשפיעה עמוקות על בריאותו של הרבי.^{[2, 8]} רבי דובער, יחד עם חתנו וחסידיו, הפעיל רשת של קשרים והשתדלויות, ואף גייס משאבים כספיים עצומים כדי לפדות ילדים, לשחד פקידים ולספק סיוע פיזי ורוחני לקהילות שכרעו תחת נטל המכסות.^{[2, 8]}

כחלק ממתודולוגיית העבודה הרוחנית שלו, ייסד רבי דובער מקהלה קבועה של חסידים ונגנים בכלים שונים ("הקאפעלע").^[2] מטרת המקהלה הייתה להלחין ניגונים מעוררי נפש ולבצע אותם במעמדים מיוחדים בפני הרבי, כחלק מזיקוק הרגש והכנת הנפש לעבודה הקוגניטיבית של התפילה וההתבוננות.^[2]

משנתו התורנית, הענווה ואופן אמירת החסידות

תרומתו המרכזית של רבי דובער לחסידות בכלל ולחב"ד בפרט טמונה במתודולוגיה הספרותית והתיאולוגית הייחודית שלו.^{[1, 2, 4]} בעוד שאביו הניח את היסודות האקסיומטיים, התמציתיים והדחוסים של שיטת חב"ד, רבי דובער פעל כמבאר הגדול.^{[1, 3]} הוא נודע בכינוי התיאולוגי "רחובות הנהר", על שם סגנונו השוצף, המתרחב והנפרס לפרטי פרטים.^{[3, 4, 5]} במאמריו, רעיונות תמציתיים של אביו שנפרסו על פני עמודים בודדים, הורחבו ונותחו לעומקם על פני עשרות ומאות עמודים.^{[1, 3]}

ציר מרכזי נוסף בדמותו היה מידת הענווה הקיצונית שלו.^[9] אביו, האדמו"ר הזקן, ציווה לכתוב על מצבתו של רבי דובער את התואר "העניו באמת".^[9] ביטוי מעשי לענווה זו היה סירובו המוחלט לעלות לתורה במהלך השנה כולה, למעט בשמחת תורה בעליית "כל הנערים" עם הילדים הקטנים, בשל הבושת הגדולה והאימה שחש בפני קדושת התורה.^[9] גם בשנת אבלו לא ניגש לשמש כשליח ציבור לפני התיבה, אלא הסתפק באמירת הקדיש בלבד.^[9] הוא היה שקוע בעולמות המחשבה עד כדי כך שלעיתים קרובות נאלצו מקורביו להזכיר לו בצורה אקטיבית לאכול, לשתות או לישון.^[9]

רבי דובער היה אומר חסידות בשפע עצום ובתדירות גבוהה ביותר.^[10] במהלך אמירת המאמרים, נהג להישען באופן קבוע על אחיינו וחתנו, רבי יוסף יצחק (המהרי"ל, בנו של הצמח צדק), וכינה אותו בחיבה "מיין סטענדער" (הסטנדר שלי).^[10] באחת השבתות הגיע המהרי"ל לשמוע חסידות כמנהגו, אך גילה להפתעתו כי הרבי נמנע מלומר מאמר בשל הערה למדנית שהעיר הצמח צדק; אולם כעבור שעות אחדות יצא הרבי ואמר חסידות כדרכו בקודש.^[10] שאיפתו הגדולה של רבי דובער הייתה להפוך את המושגים הקבליים העמוקים לחלק משפת היום-יום של החסידים, והוא התבטא כי הוא מאחל לעצמו שאברכים המשוחחים בלכתם ברחוב יעסקו בענייני "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה".^[10]

הפולמוס עם רבי אהרן מסטרשלה

מותו של האדמו"ר הזקן בשנת תקע"ג עורר משבר מנהיגותי עמוק בחב"ד, שהוביל לפיצול התיאולוגי והחברתי הגדול ביותר בתולדותיה.^[11] מול רבי דובער ניצב רבי אהרן הלוי מסטרשלה, מבכירי תלמידיו של האדמו"ר הזקן.^{[11, 12]} המחלוקת ביניהם לא הייתה מאבק כוחות אישי גרידא, אלא פולמוס נועז ועמוק על טיבה של עבודת השם ועל דרכי פירוש מורשתו של מייסד התנועה.^{[11, 12]}

המחלוקת התמקדה בשלושה צירים תיאולוגיים ופסיכולוגיים מרכזיים ^[11]:

1. גבולות הפרשנות של תורת הרב

רבי אהרן סבר כי מנהיג הדור אינו מחויב להיות צמוד באופן מוחלט וטקסטואלי לקאנון של האדמו"ר הזקן, וכי על הרבי להציג ביאורים וחידושים מקוריים הפורצים את הנושאים והכללים שהותווה דור המייסדים.^[11] לעומתו, רבי דובער החזיק בעמדה שמרנית ודיסציפלינרית מחמירה, וטען כי דרושי החסידות חייבים להישמר בדייקנות רבה בתוך המסגרת המושגית שקבע אביו, וכי תפקידו של המנהיג הוא להרחיב את הקיים ולא להמציא כללים חדשים.^[11]

2. מעמד הצדיק בחיי החסיד

רבי אהרן תפס את תורת הרבי כמרכז הרוחני, בעוד דמותו הפיזית והנהגתו האישית של הצדיק הן משניות.^[11] לשיטתו, חסיד יכול לדבוק בתורה גם ללא התקשרות אישית אדוקה לאורחות חייו של האדמו"ר.^[11] רבי דובער, לעומת זאת, הדגיש את חובת ההתקשרות האישית המוחלטת לצדיק, וראה בדמותו של הרבי את מקור החיות הרוחנית של החסיד, ואת תורת הצדיק כגילוי עצמי של נשמתו.^[11]

3. פנומנולוגיה של ה"התפעלות" ועבודת הנפש הבהמית

רבי אהרן בספרו "בשערי תפילה" טען כי אין לדרוש מהחסיד זיכוך מושלם של הרגש לפני שהוא חווה התלהבות דתית.^[11] עבודת השם נעשית תוך שימוש בכוחותיה של "הנפש הבהמית" (הנפש הטבעית-יצרית), וההתפעלות האלוקית מעורבת בהכרח בהתרגשות אנושית טבעית.^[11] משום כך, עודד תפילה קולנית, סוערת, המלווה בתנועות גוף חריגות וברעש גדול.^[11] מסופר כי באחת מתפילותיו הגיע לדביקות כה עצומה של "כלות הנפש", עד שהסובבים חששו לחייו, והאדמו"ר הזקן הורה להסיר את התפילין מראשו כדי להשיבו למציאות הגשמית.^[11]

רבי דובער שלל גישה זו לחלוטין בחיבורו המפורסם "קונטרס ההתפעלות" (שנשלח לחסידים בשנת תקע"ד, שנה לאחר מות אביו, ועבור החסיד רבי יקותיאל ליעפליער שהיה בעל כישרונות פשוטים בתחילה והפך לעובד ה' עצום).^{[5, 12, 13]} הוא טען כי התפעלות אמיתית חייבת לנבוע אך ורק מ"הנפש האלוקית".^[11] הוא דרש מהחסיד לעבור תהליך של "מחשבה קרה" – השקטה מוחלטת של הסערה הרגשית הטבעית של הנפש הבהמית לפני תחילת ההתבוננות.^[11] לכן קבע כי התפעלות אותנטית צריכה להיות פנימית, שקטה ומופנמת, ללא תנועות גוף חיצוניות או הרמת קול.^[11] רבי דובער חשש כי השיטה הסטרשליינית מובילה ל"זיוף" רוחני, שבו החסיד חווה התרגשות אחוזת אקסטזה שהיא כולה תוצר פיזיולוגי-בהמי, ללא אחיזה באלוקות האמיתית.^[11]

הספר זכה לביאורים מקיפים מתלמידו המובהק של רבי דובער, רבי הלל מפאריטש, שכתב עליו את "מהדורא קמא" (ביאור על סדר הספר) ו"מהדורא בתרא" (הערות עיוניות), שנדפסו יחד בשם "ליקוטי ביאורים".^[12] חשיבותו של הספר חרגה מגבולות מזרח אירופה, והוא תורגם לגרמנית בשנת 1898 על ידי אהרן מרקוס, לאנגלית בשנת 1963 על ידי לואי ג'ייקובס, ולצרפתית בשנת 1975 על ידי ז'ורז' לוויט.^[12]

פרשת המאסר והגאולה (י' בכסלו)

אחד האירועים המכוננים ביותר בעיצוב זהותה של חסידות חב"ד הוא פרשת מעצרו ושחרורו של רבי דובער, המצוינת מדי שנה ב-י' בכסלו כ"חג הגאולה".^{[14, 15]}

הרקע וההלשנה של שמחה קיסין

בשלהי קיץ תקפ"ה (1825), הגיש יהודי מוויטבסק בשם שמחה קיסין שלוש שלוחות של הלשנה קטסטרופלית לשלטונות הצאריים.^[14] המניע הרעיוני מאחורי ההלשנה היה ניסיון לערער את הלגיטימיות של חסידות חב"ד כולה, תוך הצגתה ככת מניפולטיבית המנצלת צעירים לצבירת הון.^[14] קיסין התבסס על מכתב שכתב הרבי בנוגע למגביות לשיקום ביתו של האדמו"ר הזקן שנשרף במלחמת נפוליאון.^[14]

ההאשמות המרכזיות היו חמורות ביותר ^[14]:

• קשרים עם האויב העות'מאני: נטען כי הכספים שגייס רבי דובער ונשלחו לארץ ישראל נועדו לסייע פיזית ופיננסית לטורקים, ששלטו בארץ הקודש והיו אויביה המרים של רוסיה באותה עת.^[14]
• מעילה והתעשרות לא חוקית: קיסין טען כי הרבי גבה סכום הגדול פי כמה מהסכום שחולק בפועל למשפחת האדמו"ר הזקן (שהיה בסך של כ-35,000 רובל), ואת היתרה שילשל לכיסו הפרטי.^[14] האשמה זו היוותה עבירה ישירה על "חוקת היהודים" משנת תקס"ה (1804), שאסרה על רבנים להעשיר את עצמם מכספי הקהילה.^[14]

החקירה, פריסת התהליך והזיכוי

בכ"ח בתשרי תקפ"ו נלקח רבי דובער לחקירה בעיר ויטבסק, שהייתה מקום מושבו של מושל הפלכים ניקולאי חובאנסקי.^[14] הרבי הושם במעצר בית תחת שמירה קפדנית, וכאשר בנו של רבי אהרן מסטרשלה גער במלשין ברחוב, דאג המלשין שגם רבי אהרן ייעצר (אם כי שוחרר כעבור מספר ימים).^[14] במהלך החקירות הוכיח הרבי כי מסמכי המגבית שהציג המלשין זויפו.^[14] חוקר מיוחד נשלח לליובאוויטש לבדוק את ספרי החשבונות, ועשרות חסידים נחקרו באיומים באורשא, שקלאוו וקאפוסט כדי לוודא שהתרומות ניתנו מרצונם החופשי.^[14]

המחקר ההיסטורי שפרסם הרב שלום דובער לוין בשנת תשנ"ח מתוך תיקי הבולשת הרוסית, חשף כי הגאולה התרחשה בארבעה שלבים כרונולוגיים ברורים וממושכים ^[14]:

המערך הספרותי של רבי דובער

במהלך נשיאותו, השקיע רבי דובער מאמצים כבירים בהדפסת ספריו, מתוך תפיסה שהפצת מעיינות החסידות היא כלי קריטי להבנת התורה ולזיכוך הנפש.^[4] להלן קטלוג ביבליוגרפי מפורט המציג את ספריו המרכזיים שנדפסו בחייו ולאחר הסתלקותו:

הסתלקותו, מורשתו והמשכיות השושלת

בשנת תקf"ז החלה בריאותו של רבי דובער להתרופף בצורה חמורה.^[2] העול הפיזי והנפשי של הנהגת אלפי חסידים, הדאגה הכלכלית לקולוניות, הגזירות הממשלתיות התכופות ופרשת המאסר נתנו בו את אותותיהם.^{[2, 14]} בחודש תשרי תקפ"ח יצא רבי דובער למסעו האחרון, במהלכו נסע לעיירה האדיטש כדי להתפלל על ציון אביו, ושם רמז לחסידיו במפורש על פטירתו הקרובה ועל כך שחתנו, רבי מנחם מענדל שניאורסון (ה"צמח צדק"), עתיד למלא את מקומו.^{[1, 7, 17]}

בדרכו חזרה מהאדיטש חלה בצורה אנושה ונאלץ לעצור בעיר ניז'ין.^{[1, 3]} ביום רביעי, ט' בכסלו תקפ"ח (28 בנובמבר 1827) – יום הולדתו ה-54 בדיוק – נסתלק רבי דובער מן העולם בעיצומה של אמירת דרוש חסידי על הפסוק "אחרי ה' תלכו" בהתלהבות עצומה.^{[1, 3, 18]} הוא נטמן בניז'ין, וקברתו הפכה למוקד עלייה לרגל לחסידים לאורך הדורות.^[1] לאחר הסתלקותו, החליטו זקני החסידים למנות את חתנו, רבי מנחם מענדל, לאדמו"ר השלישי של חב"ד.^{[1, 7, 17]} קבלת הנשיאות של ה"צמח צדק" ייצבה את החסידות והעניקה לרבי דובער את הכינוי ההיסטורי "האדמו"ר האמצעי".^{[1, 3]}

מורשתו של רבי דובער נותרה חקוקה לא רק בכתביו ובספריו, אלא גם בשמותיהם של גדולי האדמו"רים שבאו אחריו. כך למשל, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון (האדמו"ר הרש"ב), נקרא בלידתו בשנת תרכ"א (1860) בשם "שלום" על שם אבי סבו רבי שלום שכנא אלטשולר, ובשם "דובער" על שם אבי סבתו – רבי דובער שניאורי, האדמו"ר האמצעי.^[19] כמו כן, צאצאיו החזיקו לאורך הדורות בעמדות הנהגה והשפעה, בהם רבי מרדכי דב טברסקי-שניאורסון מטומשפול ובנו רבי חיים משה יהושע, אשר היגר לארצות הברית בתרפ"ד והביא את מורשת חב"ד לקראון הייטס כבר בשנת תרפ"ט, ובכך סימן את ראשית העתקת מרכז החסידות לחצי הכדור המערבי.^[1] רבי דובער שניאורי הוכיח כי מנהיגות רוחנית אינה חייבת לבוא על חשבון אקטיביזם חברתי ומעשי, והצליח למצב את חסידות חב"ד כאלטרנטיבה דתית וקהילתית שלמה המציעה פתרונות קיומיים למצוקות השעה לצד שיטה פילוסופית ופסיכולוגית מורכבת ויציבה.^{[2, 11]}