הרב אליהו אליעזר דסלר

פועלו החינוכי ומשנתו התורנית-מוסרית של הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר

בית הגידול וההתפתחות האישית: מורשת סלנט ואסכולת קלם

הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר ואנשי המחשבה היהודית במאה העשרים.^{[1, 2]} דמותו מייצגת שילוב יוצא דופן של למדנות ליטאית קפדנית, הגות מוסרית עמוקה המיוסדת על משנת קלם, ופתיחות הגותית המשלבת קבלה וחסידות באופן שאינו שכיח בעולם הישיבות הליטאי.^{[3, 4]} רבי אליהו אליעזר נולד ב-30 במאי 1892 (ד' בסיוון ה'תרנ"ב) בעיר הומל שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), ונפטר בפתאומיות מהתקף לב ב-30 בדצמבר 1953 (כ"ד בטבת ה'תשי"ד) בבני ברק.^[3] הוא נטמן בבית הקברות "שומרי שבת" בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק.^[3]

אילן היוחסין שלו מעוגן עמוק בשורשיה של תנועת המוסר.^{[1, 2]} אמו, חנה פריידל, הייתה נכדתו של מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט (בת חתנו, הרב אליהו אליעזר גרודזנסקי, שהיה גם חותנו של המנהיג הליטאי הנודע רבי חיים עוזר גרודזינסקי).^[1] אביו, רבי ראובן דב דסלר, היה תלמיד מובהק של רבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם", והתפרנס כסוחר עצים מצליח בהומל.^[1]

כדי להבין את יסודות נפשו של הרב דסלר, יש לעמוד על דמותו של "הסבא מקלם", רבי שמחה זיסל זיו ברוידא, שנולד בשנת 1824 והיה מראשוני תלמידיו של רבי ישראל מסלנט בקובנה.^[5] הסבא מקלם ייסד את "התלמוד תורה" בקלם מתוך תפיסה חינוכית הדורשת משמעת עצמית מוחלטת, יושר קיצוני, וסדר קפדני.^{[5, 6]} שיטה זו גרסה כי "יישוב הדעת" הוא תנאי הכרחי לעבודת השם, וכי על האדם להתקדם במסילה הרוחנית בצורה הדרגתית ומדורגת.^[6] השפעתה של שיטה זו על אביו של הרב דסלר הייתה כה עמוקה, עד כי הסבא מקלם ליווה בשעתו את איל התה הידוע קלמן זאב ויסוצקי בנסיעתו למוסקבה כדי לשמור על רמתו הרוחנית בסביבה המודרנית.^[5]

עד גיל ארבע-עשרה התחנך הרב דסלר מפי מורים פרטיים, ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבת קלם אצל הרב צבי הירש ברוידא, חתנו של הסבא מקלם.^[1] תקופה זו הותירה בו חותם בל יימחה, וכל חייו הגדיר את עצמו כבן טיפוחיה של ישיבת קלם.^[1] בהמשך דרכו נשא לאישה את שרה לאה זיו, בתו של רבי נחום זאב זיו (בנו של הסבא מקלם).^{[3, 5]} כמו כן, הוסמך לרבנות על ידי קרובו, רבי חיים עוזר גרודזינסקי.^{[1, 3]}

מפעלותיו החינוכיים בגולה ובארץ ישראל

בעקבות פטירת אמו החורגת בשנת 1928, נסע הרב דסלר עם אביו לאנגליה לצורך קבלת טיפול רפואי עבור האב, והחליט להשתקע במדינה.^[1] בתחילה נאלץ להישאר באנגליה בגפו, בעוד אשתו ובתו נותרו זמנית בליטא.^[1] באנגליה כיהן במשרות רבניות שונות, בין היתר בשכונות איסט אנד ודלסטון שבלונדון.^[1] בדלסטון פתח ישיבה מקומית, ואף לימד באופן אישי את ילדי משפחת ששון האמידה שהגיעה מבומביי.^[1]

בתחילת שנות הארבעים, חלה תפנית משמעותית בפעילותו כאשר הצטרף לכולל האברכים שנוסד בגייטסהד שבצפון-מזרח אנגליה, ומונה למנהיגו הרוחני.^[1] הרב דסלר ראה בכולל זה כר פורה להעמקת לימודי הגמרא והחדרת תודעה מוסרית באברכים צעירים.^[1] הוא השקיע מאמצים כבירים בפיתוח הכולל, הן בהתוויית תוכנית הלימודים הרוחנית והן בביסוס הפיננסי של המוסד.^[1]

בשנת 1947 נענה הרב דסלר להזמנתו של מייסד ישיבת פוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן ("הרב מפוניבז'"), לעלות לארץ ישראל ולכהן כמשגיח הרוחני של הישיבה.^{[1, 3]} הוא התיישב בבני ברק, ושיחות המוסר השבועיות שנשא בישיבה הפכו לשם דבר בעולם התורה והותירו השפעה עצומה על דורות של תלמידים.^{[1, 3]}

בנו היחיד, הרב נחום זאב דסלר, פנה לפעילות חינוכית בארצות הברית וייסד את האקדמיה העברית של קליבלנד, ואילו חתנו היה הרב אליהו יהושע גלדצהלר.^{[1, 3]}

היסודות ההגותיים של "מכתב מאליהו": סינתזה תורנית רחבה

לאחר פטירתו של הרב דסלר, לקטו תלמידיו המובהקים – ובראשם הרב אריה כרמל והרב חיים פרידלנדר – את מכתביו, רשימותיו ושיחותיו, וערכו אותם לסדרת הספרים "מכתב מאליהו".^{[1, 3, 4]} חמשת כרכי הסדרה, שיצאו לאור בין השנים ה'תשט"ו–ה'תשנ"ז, הפכו לנכס צאן ברזל בעולם הישיבות הליטאי והדתי-לאומי כאחד, ואף תורגמו במלואם לאנגלית ולשפות נוספות.^[4]

הגותו של הרב דסלר מתאפיינת בסינתזה נועזת ורחבת היקף.^[4] אף שצמח באסכולת קלם המוסרית, הוא לא הגביל את עצמו למקורותיה הקלאסיים של תנועת המוסר.^{[3, 4]} שיחותיו וכתביו מיוסדים על מיזוג בין שיטת קלם לבין משנותיהם של המהר"ל מפראג, הרמח"ל, והספרות הקבלית.^{[3, 4]} הרב דסלר הדגיש כי הקבלה אינה רק מערכת תאורטית, אלא היא "מגלה לנו איך מביטים על עולמנו מפאת העולם העליון", ותפקידו של האדם הוא "להוריד מבט זה אל תוך עולמנו אנו, ולהשתדל לראות את עצמנו מנקודת ראות זו".^[7]

זאת ועוד, הרב דסלר שילב בהגותו יסודות חסידיים מובהקים, ובמיוחד מספר התניא (חסידות חב"ד) ומכתבי חסידות ברסלב.^{[1, 3, 4]} הוא החזיק בעמדה עקרונית כי ברובד הפנימי של עבודת השם אין מקום להפרדה ההיסטורית בין חסידים לליטאים.^[4] עדות מרתקת לשאיפה זו מצויה במכתב שכתב בעיצומו של חודש אב ה'תשי"ג (1953) ממאנסי לרב הרץ, שבו הביע את תקוותו העמוקה כי בישיבות הליטאיות ילמדו את תורת חסידות חב"ד לצד הלמדנות המקובלת והמוסר הליטאי, מתוך הבנה כי חום הלב החסידי הכרחי להשלמת עולמו הרוחני של בן התורה.^[8]

המבנה הפסיכולוגי והקיומי של הבחירה החופשית: "קונטרס הבחירה"

במרכז משנתו הפסיכולוגית-מוסרית של הרב דסלר עומד "קונטרס הבחירה", המציג מודל דינמי וקיומי של הרצון החופשי.^[4] גישתו לנושא הבחירה מזכירה תפיסות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות, המניחות כי האדם מושלך למציאות חיים ולתנאים קונקרטיים שלא הוא בחר בהם, אך ניתנת לו החירות המלאה לעצב את אישיותו ולבחור כיצד להתייחס למסגרת חייו.^[4]

הרב דסלר טבע את המושג החדשני "נקודת הבחירה".^[4] לפי מודל זה, הבחירה החופשית אינה מתקיימת בכל רגע ובכל עניין, אלא היא ממוקדת באזור חיכוך מצומצם ודינמי.^[4] כדי להסביר זאת, משתמש הרב דסלר במשל צבאי מבריק:

"כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום מערכתה. כל מה שאחורי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשומו ואין לו שום ניגוד כלל. וכן מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני".^[9]

הלחימה בפועל מתרחשת אך ורק בקו החזית.^[9] בדומה לכך, בנפש האדם ישנם תחומים רבים שכבר נכבשו לחלוטין על ידי יצר הטוב (למשל, עבור אדם מן השורה אין שום מאבק מוסרי בשאלה האם לגנוב כסף המוטל לפניו).^[10] מנגד, ישנם תחומים רוחניים נשגבים ביותר שאינם נמצאים כלל בטווח השגתו הנוכחי.^[10] הבחירה החופשית מתקיימת אך ורק בנקודת החיכוך המדויקת שבה נפגשים כוחות הטוב והרע בנפשו של אותו אדם ספציפי באותו רגע.^[11]

נקודת הבחירה אינה סטטית, אלא משתנה בהתאם להכרעותיו של האדם ^[4]:

• בחירה בטוב (נסיגת הרע): כאשר האדם מתגבר על יצרו ומכריע לטובת האמת, הוא כובש שטח חדש.^{[4, 9]} הנושא שבו התגבר יוצא מכלל מאבק והופך להרגל טבעי, בעוד שנקודת הבחירה שלו עולה לדרגה גבוהה ומורכבת יותר.^[4]
• בחירה ברע (נסיגת הטוב): כאשר האדם נכשל וכונע ליצרו, הוא מאבד שטח רוחני.^[11] הרע הופך אצלו להרגל, ונקודת הבחירה יורדת לדרגות נמוכות יותר שבהן יצטרך להילחם מחדש.^{[4, 11]}

הרב דסלר קושר דינמיקה זו לכלל המוסרי הידוע "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".^[12] כאשר האדם מתקדם במעלות הרוחניות, הוא זוכה למנוחה נפשית זמנית, אך מיד לאחר מכן מתגבר עליו יצר הרע חדש וחזק יותר, הדורש ממנו "התגברות חדשה ביותר" בנקודת הבחירה החדשה שלו.^[12] מודל זה מציג תפיסה שוויונית לחלוטין של שכר ועונש: כל אדם נידון אך ורק על פי נקודת הפתיחה האישית שלו ועל פי מידת המאמץ שהשקיע בנקודת הבחירה שלו, ולא על פי הישגיו האובייקטיביים.^[11]

תורת הנתינה והאהבה: "קונטרס החסד" וביטול האנוכיות

בחיבורו הנודע "קונטרס החסד", מנתח הרב דסלר את מבנה המידות האנושיות ומציג הבנה מהפכנית של מושג האהבה.^{[4, 13, 14]} הוא מזהה שני כוחות שורשיים מנוגדים הפועלים בנפש: "כוח הנתינה" (אלטרואיזם) ו"כוח הנטילה" (אגואיזם).^[4] בהשפעת אסכולת קלם, הוא רואה באגואיזם את שורש כל הרע והחורבן החברתי.^{[4, 15]}

ההמחשה לפראיותו של כוח הנטילה מובאת על ידי הרב דסלר בתיאור ציורי של להקת זאבים בחורף האירופי המושלג.^[15] כאשר הזאבים מוצאים נבלה קטנה, הם מתנפלים עליה בנשיכות ובמריבות פראיות מתוך דחף של נטילה עצמית, וכתוצאה מכך רובם נפצעים ונופלים.^[15] האנושות הפועלת מתוך אגו משולה לאותה להקה, ואילו התורה מציעה דרך חלופית הנוגדת לחלוטין את הטבע החומרי האנוכי.^[15] במישור המתמטי הגשמי, כאשר אדם מוציא עשרה שקלים מכיסו ונותן לחברו, נדמה שהוא מפסיד.^[15] אולם התורה מלמדת מציאות רוחנית הפוכה, שבה הנתינה מעשירה את הנותן ובונה את אישיותו.^[15] חסד שאינו מיוסד על ביטול האגו אלא על אינטרסים אישיים מוגדר כחטא, בבחינת "וחסד לאומים חטאת".^[15]

החידוש הפסיכולוגי הגדול ביותר של הרב דסלר בקונטרס החסד הוא קביעתו כי האהבה היא תולדה של הנתינה, בניגוד לתפיסה ההמונית הרואה בנתינה תוצאה של האהבה.^{[4, 15]} כאשר אדם מעניק לזולתו, הוא משקיע מעצמו בתוך המקבל.^{[4, 7, 15]} השקעה זו גורמת לכך שהמקבל הופך להיות חלק בלתי נפרד מן הנותן, ומכיוון שהאדם אוהב את עצמו, הוא מתחיל לאהוב את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו.^{[4, 15]}

כדי להוכיח את אמיתות המנגנון הזה, מביא הרב דסלר מקרה היסטורי מתקופת המלחמה, שבו אב ובנו נאלצו להיפרד מן האם ועברו יחד שנות סבל ותלאות.^[15] כאשר התאחדה המשפחה מחדש לאחר המלחמה, התברר כי הקשר הנפשי בין האב לילד היה חזק לאין ערוך מהקשר שבין האם לילד.^[15] הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהאב היה זה שהשקיע, הגן והעניק לילד בפועל לאורך שנות הניתוק.^[15] נתינה זו הולידה אהבה עמוקה וחסרת מצרים, המהווה מודל לבניית זוגיות יציבה, שלום בית, ויחסים חברתיים מתוקנים.^{[13, 15]}

אמונה, ביטחון והשתדלות: האיזון הדק וחוקי הטבע והרפואה

סוגיית היחס בין מידת הביטחון באל לבין חובת ההשתדלות המעשית של האדם העסיקה רבות את חכמי ישראל.^[16] במשנתו של הרב דסלר מקבל נושא זה עיבוד דקדקני, המבקש לקבוע את "נקודת האיזון" המדויקת עבור כל אדם ואדם.^[16]

בבסיס ההבנה של חובת ההשתדלות עומד האיסור המקראי "פן תאמר בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".^[17] הרב דסלר מדגיש את תרגומו של אונקלוס לפסוק "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – "הוא דיהב לך עצה למקני נכסין".^[17] מכאן עולה כי לא רק הכוח הפיזי, אלא אפילו ה"עצה" – המחשבה, היוזמה והרעיון העסקי של האדם – מקורם בבורא יתברך, והאשליה המחשבתית של עצמאות אנושית ניתנה אך ורק כדי לאפשר את קיומה של הבחירה החופשית.^[17]

הרב דסלר מתווה חמש דרגות בביטחון, שלפיהן נגזר שיעור ההשתדלות הנדרש מן היחיד.^[16] נקודת האיזון משתנה בהתאם למדרגתו הרוחנית האמיתית של האדם, והרב דסלר מזהיר משני כשלים מרכזיים ^[16]:

• השתדלות יתר (חיסרון באמונה): אם אדם מרבה בפעולות גשמיות מעבר למה שרמת ביטחונו הפנימית מחייבת, הדבר נחשב לו ככפירה מסוימת, שכן הוא תולה את גורלו במסכים הגשמיים ולא בגזירה האלוהית.^[16]
• השתדלות חסר (ביטחון מזויף): מאידך, קיים חשש חמור מפני עצלות המתחפשת לביטחון עצמי גבוה.^[16] אדם הממעיט בהשתדלות מתוך עצלות, מבלי שאמונתו מבוססת דיה, יבוא בהכרח לידי תהייה ומשבר רוחני ("יתהה על הראשונות ויכפור") כאשר ייקלע למצוקה כלכלית או בריאותית.^[16]

השלכה קונקרטית של עיקרון זה נידונה ביחס שבין מחלות לבין עולם הרפואה.^[16] מחד גיסא, חז"ל קבעו במסכת ברכות כי "לא הערוד ממית אלא החטא", ומכאן שההשתדלות העיקרית של החולה צריכה להיות פנימית – חזרה בתשובה ותיקון החטא העומד בשורש המחלה.^[16] מאידך גיסא, התורה העניקה רשות לרופא לרפאות מהפסוק "ורפא ירפא".^[16]

הרב דסלר מסביר את הסתירה הזו באמצעות גניזת "ספר הרפואות" על ידי חזקיה המלך, מעשה שהחכמים הודו לו עליו.^[16] חזקיה גנז את הספר משום שהרפואות המהירות מנעו מהחולים את ההתבוננות הרוחנית ואת ההבנה שמקור חלייתם הוא חטא פנימי.^[16] עם זאת, עבור רוב בני האדם, שהם בעלי מדרגת ביטחון בינונית, פנייה לרופא ונטילת תרופות הן בגדר חובה גמורה של השתדלות.^[16] התרופה אינה אלא "לבוש" טבעי לגזירה העליונה, אשר נקבעת מראש בדיוק מוחלט לגבי היום, השעה, הרופא הספציפי והתכשיר שבאמצעותם תבוא הישועה.^[16]

הגות היסטוריוסופית וציבורית: דעת תורה, תורה עם דרך ארץ והשואה

לצד שיטתו המוסרית והפסיכולוגית, מילא הרב דסלר תפקיד מרכזי בעיצוב ההשקפה החרדית שלאחר מלחמת העולם השנייה בכמה צמתים הגותיים וציבוריים היסטוריים ^[4]:

ביסוס מושג "דעת תורה"

הרב דסלר היה מן המנסחים העיקריים של מושג "דעת תורה" במתכונתו החרדית המודרנית.^[4] לפי שיטתו, לגדולי התורה מוענקת סייעתא דשמיא מיוחדת המאפשרת להם לראות את האמת הצרופה גם בעניינים ציבוריים, פוליטיים ואישיים שאינם נוגעים ישירות לפסיקת הלכה יבשה.^[4] הוא דרש מהציבור ביטול עצמי מוחלט בפני הכרעותיהם של גדולי ישראל, וטען כי במקרה שבו ישנה התנגשות בין הבנתו של האדם לבין דברי החכמים, על האדם להניח כי שכלו משוחד ומוטה, ולבטל את ראייתו החושית בפני דעתם הטהורה של גדולי הדור.^[4]

שלילת שיטת "תורה עם דרך ארץ"

בהמשך ישיר לחינוכו הנוקשה בישיבת קלם, שלל הרב דסלר לחלוטין את הניסיונות ליצור סינתזה הרמונית לכתחילה בין לימוד התורה לבין השכלה כללית ותרבות מערבית.^[4] הוא ראה בעבודה ובדאגה לפרנסה עונש שרירותי שהוטל על האנושות בעקבות חטא אדם הראשון, ולא ערך דתי או אנושי חיובי שיש לטפחו.^[4] לשיטתו, השאיפה האידיאלית של בן התורה צריכה להיות התמסרות מוחלטת לעולמה של התורה, תוך צמצום מרבי של המגע עם העולם הגשמי והתרבות הכללית.^[4]

משמעות השואה בהיסטוריוסופיה היהודית

מול חורבן יהדות אירופה, הציג הרב דסלר עמדה תאולוגית נוקבת השוללת כל הסבר המייחס את האסון למקריות היסטורית.^[4] לדידו, השואה אינה עונש שרירותי, אלא היא מהווה מערכת של "קולות" אלוהיים המזעזעים את העולם.^[4] תפקידם של ייסורים נוראים אלה הוא לעורר את הניצולים ואת העם היהודי כולו מתרדמתם המוסרית, לקרוא להם לחשבון נפש עמוק, לחזרה בתשובה ולהתחזקות רוחנית פנימית אל מול סחף החילון והמודרניזציה.^[4]

היסודות האינטלקטואליים של משנת הרב דסלר

השפעתו הציבורית ארוכת הטווח של הרב דסלר נובעת במידה רבה מיכולתו לשזור זרמים רוחניים מנוגדים לכדי שיטה הרמונית ואחידה.^{[3, 4]} השקפותיו משקפות מיזוג בין תנועות מחשבה היסטוריות בעולמה של היהדות, כמפורט להלן:

משנתו של הרב דסלר, כפי שהיא מנוסחת בחמשת כרכי "מכתב מאליהו", ממשיכה להוות מקור השראה עצום ומצפן מוסרי ופסיכולוגי עבור לומדי התורה ומבקשי הדרך הרוחנית בדורנו.^{[1, 3, 4]} יצירתו הצליחה להוציא את המוסר הליטאי מקפאונותיו ולהעניק לו חיות פנימית, עומק קבלי וחמימות חסידית, תוך בניית שפה פסיכולוגית מודרנית וקיומית המדברת אל נפש האדם המבקש אמת.^{[3, 4]}