פרופ' נחמה ליבוביץ

פרופסור נחמה ליבוביץ (1905–1997) עיצבה מחדש את אופני הלימוד וההוראה של המקרא והפרשנות היהודית המסורתית במאה העשרים.^{[1, 2]} כחוקרת, כפרשנית וכמורה, היא הצליחה לגשר על הפער שבין העולם האקדמי-פילולוגי לבין עולם התורה האורתודוקסי והחינוך הממלכתי-דתי.^{[1, 3]} פועלה התפרש על פני עשרות שנים של הוראה, כתיבה והתכתבות פעילה עם אלפי לומדים בישראל ובתפוצות, והקנה לה מעמד יוצא דופן של סמכות רוחנית וחינוכית עליונה.^{[2, 4, 5]}

מבוא: תחנות חייה, השכלתה ופרסי הוקרה

נחמה ליבוביץ נולדה בג' באלול ה'תרס"ה (3 בספטמבר 1905) בעיר ריגה שבלטביה.^{[1, 2]} היא גדלה בסביבה אינטלקטואלית עשירה, ורכשה השכלה אקדמית גבוהה באוניברסיטאות מובילות בגרמניה, ובהן אוניברסיטת הומבולדט של ברלין ואוניברסיטת מרבורג, ובהמשך באוניברסיטת תל אביב.^[1] בשנת 1930, בהיותה בת 25, עלתה לארץ ישראל, התיישבה בירושלים והקדישה את חייה להוראת תורה, נביאים וכתובים.^[2] באותה שנה נישאה לדודה ליפמן ליבוביץ, שהיה מבוגר ממנה ב-29 שנים.^[1] לבני הזוג לא נולדו ילדים, וליבוביץ העידה עליו לימים כי הוא הבין אותה לעומק ובלעדיו לא הייתה מגיעה להישגיה הכבירים.^{[1, 6]}

לאורך חייה זכתה ליבוביץ להוקרה ציבורית חסרת תקדים, המשתקפת בשורה ארוכה של פרסים יוקרתיים שניתנו לה על תרומתה המדעית והחינוכית.^[1]

ליבוביץ נפטרה בירושלים ביום ה' בניסן ה'תשנ"ז (12 באפריל 1997) בגיל 92.^{[1, 2]} ארכיונה האישי הופקד בספרייה הלאומית בחודש ספטמבר 2021, ובכך נפתח צוהר נוסף לחקר שיטותיה וקשריה המכתביים.^[1]

משנתה התורנית, ההרמנוטיקה והפולמוסים המלווים אותה

משנתה התורנית של נחמה ליבוביץ מאופיינת בנאמנות עמוקה לטקסט המקראי ולמסורת הפרשנית היהודית, לצד שימוש בכלים פילולוגיים וספרותיים מודרניים.^{[1, 3, 6]} תפיסתה הפרשנית נשענת על היכולת לחשוף את הפשט מתוך עיון קפדני בדברי הדרש ובפרשנות הראשונים והאחרונים.^{[6, 7]}

יחסה לביקורת המקרא ולתרגום השפות

ליבוביץ שללה לחלוטין את גישת ביקורת המקרא, שבה ראתה "ניסיון לקחת מעם ישראל את מה ששלו".^[6] היא טענה כי חוקרים ומבקרים אלו לוקים בהבנה בסיסית של הטקסט, שכן רבים מהם כלל אינם שולטים בשפה העברית על בורייה.^[6] בשיחה עם ד"ר יוחנן ברויאר אודות אביו, הרב מרדכי ברויאר, תהתה ליבוביץ מה מצא במבקרי המקרא הללו, וציינה כי לאחר שקראה אותם בשפת המקור שלהם, גרמנית, נוכחה לדעת שדבריהם הם "הבלים ממש".^[6]

פולמוס "קריאה ישירה" מול קריאה מתווכת

אחד העקרונות המרכזיים במשנתה של ליבוביץ הוא שאין לגשת אל הטקסט המקראי באופן בלתי אמצעי וללא תיווך של מסורת הפרשנות.^[3] עיקרון זה עמד במרכז פולמוס חריף בינה לבין הרב יואל בן נון, אשר האשים אותה בכך שאין אצלה קריאה ישירה של הטקסט אלא רק באמצעות מתווכים.^[3] ליבוביץ השיבה לו בנחרצות: "אם אתה קורא בלי פירושים, אז אתה הפרשן, וכי טוב אתה יותר מכל הפרשנים?!".^[3] בעיניה, היומרה לקרוא את התורה במנותק מגדולי הפרשנים שקדמו לנו נתפסה כגאווה ואף כחוצפה.^[3]

השקפה זו קשורה קשר הדוק לפולמוס הרחב על לימוד התנ"ך "בגובה העיניים".^[8] הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת 'עטרת ירושלים' ורב היישוב בית אל, הסביר כי תפיסה של תנ"ך "מתחת לגובה העיניים" מייצרת אשליה שהקורא המודרני עומד מעל אישי המקרא ויכול לבקר אותם כאילו היו אנשים פשוטים בעלי חולשות הדומות לשלו.^[8] לפי גישתה של ליבוביץ, שהדהדה בדברי תומכיה, השאיפה ללמוד את גדולי האומה צריכה להיות מכוונת להגבהת העיניים למעלה, מתוך הבנה שגם ביקורת שמותחים חז"ל על אישי המקרא נובעת מלבם הטהור והקדוש, ולא מתוך השוואה שוויונית מודרנית.^[8]

פתיחות אינטלקטואלית מול דבקות הלכתית

על אף שמרנותה הדתית והתנגדותה לרפורמות, הפגינה ליבוביץ פתיחות מתודולוגית מדהימה.^[6] היא שילבה בכתביה ובהוראתה תובנות של חוקרים לא-אורתודוקסים כאשר מצאה בהן אמת פרשנית המגנה על שלמות המקרא.^[6] דוגמה בולטת לכך היא יחסה לפרשן בנו יעקב, שהיה רפורמי קיצוני, אנטי-ציוני ואשר עבר על מצוות רבות.^[6] ליבוביץ הצהירה בגלוי כי למדה מספריו יותר מאשר מספרים שנכתבו על ידי יראים ושלמים, מכיוון שטענותיו והוכחותיו נגד ביקורת המקרא היו הטובות והמבוססות ביותר שנכתבו.^[6] היא הדגישה כי יחד עם עמיתיה, כגון ר' דוד קרליבך שלימד עמה בסמינר בירושלים, ויששכר יעקבסון, הם פקחו את עיניהם לראות "לאמיתה של תורה" בזכות מחקריו של יעקב.^[6]

פועלה הפדגוגי ומתודולוגיית הגיליונות

המהפכה החינוכית של נחמה ליבוביץ לא התחוללה רק באולמות האקדמיים, אלא הגיעה לכל בית בישראל באמצעות שיטת הלימוד החדשנית שפיתחה.^{[1, 2]} ליבוביץ הטביעה חותם עמוק על הוראת התנ"ך בבתי הספר ובקרב המבוגרים, תוך שימת דגש על הפיכת הלומד לאקטיבי ועל פיתוח זיכרון והבנה משמעותיים.^[3]

מפעל הגיליונות השבועיים

בשנת 1942 החלה ליבוביץ להפיץ דפי סטנסיל שבועיים שכללו שאלות מורכבות ומאתגרות על פרשת השבוע.^{[1, 4]} דפים אלו, שכונו בפי העם "גיליונות" או "דפים", נשלחו למאות ואלפי תלמידים מכל גוני הקשת החברתית.^{[1, 2, 4]} הלימוד באמצעות הגיליונות התבסס על מודל של למידה פעילה והתכתבות דו-כיוונית: הלומדים השיבו על השאלות בכתב, שלחו את תשובותיהם בחזרה אליה, והיא קראה, הגיהה, והחזירה את הדפים עם הערות ותיקונים אישיים.^{[1, 4]} מפעל זה הפך לסמלה המסחרי והנגיש את לימוד התנ"ך והפרשנות להמוני בית ישראל.^[1] הגיליונות נולדו, בין היתר, מתוך צורך של תלמידותיה אשר חשו בסוף שנת הלימודים כי לא למדו ממנה מספיק; בתגובה לכך, שלחה להן ליבוביץ מעטפות אישיות עם שאלות, שהתפתחו ברבות השנים למפעל תפוצה רחב היקף.^[4]

שיטת "מה קשה לרש"י?"

השאלה המתודית המפורסמת ביותר בכתביה ובגיליונותיה היא "מה קשה לרש"י?".^{[1, 6]} שאלה זו נועדה לחשוף את המניע הפרשני של רש"י, מתוך הנחת יסוד שרש"י אינו מביא דרשות או ביאורים אלא כדי לפתור קושי אמיתי המתעורר בפשוטו של מקרא.^{[1, 6]} דרך עיון זו דרשה מהלומדים להשוות בין פסוקים, לעיין במבנה התחבירי ולזהות את הפערים בטקסט שהפרשן מבקש ליישב.^{[1, 7]}

דינמיקת השיעור הפרונטלי והתנגדותה להרצאות פסיביות

בשיעוריה הפרונטליים יישמה ליבוביץ פדגוגיה של שיתוף ופעילות.^[9] היא שללה לחלוטין את מושג ה"הרצאה", והגדירה מרצה כמי שאומר את רעיונותיו לקהל שבא לשמוע אותו באופן סביל.^[9] ליבוביץ דרשה מתלמידיה שני תנאי סף נוקשים: להגיע בזמן ולבוא עם ספר תנ"ך.^[9] בתחילת כל סדרת שיעורים נהגה לחקור את תלמידיה על מקום מגוריהם, עיסוקיהם והיכרויות משותפות, כדי ליצור מרחב שיח חם, משתף ואכפתי, שבו הלומדים מביעים את דעתם ומגלים את התורה בעצמם.^[9]

מעמדה של אישה בבית המדרש: בין "תלמידת חכם" לפמיניזם

עליית מעמדה של האישה בעולם הלימוד התורני נתקלה לאורך ההיסטוריה בקשיים ובהתנגדויות הלכתיות משמעותיות.^{[10, 11]} המשנה במסכת סוטה מציגה את עמדתו של רבי אליעזר לפיה "המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות" (המפורשת על ידי הרמב"ם כדבר חסר טעם, ועל ידי מפרשים אחרים כפריצות).^{[10, 11]} בתלמוד הירושלמי מסופר על מטרונה עשירה ששאלה את רבי אלעזר שאלת טעם על מעשה העגל, והוא סירב להשיב לה באמרו "אין חכמתה של אישה אלא בפלך".^{[10, 11]} כאשר הורקנוס בנו העיר לו כי הפסיד בשל כך ממון רב מחמת כעסה, השיב רבי אלעזר: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".^{[10, 11]}

הרמב"ם פסק כי אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אך הוא פחות משכר האיש מפני שלא נצטוותה, והוסיף כי חכמים ציוו שלא ללמד את הבנות תורה מפני שרובן אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי.^[10] רבי יהודה החסיד בספר חסידים הבחין בין עומק התלמוד, סודי התורה וטעמי המצוות שאין ללמד לנשים וקטנים, לבין הלכות מעשיות ופסקי דינים (כמו הלכות שבת) שחובה ללמדן כדי שידעו לשמור את המצוות.^{[10, 11]}

ההתפתחות המודרנית הובילה לשינוי תפיסתי עמוק. ישעיהו ליבוביץ, אחיה של נחמה, טען כי הרחקת האישה מתלמוד תורה בימינו מוציאה את היהדות מכלל המציאות הרוחנית המשותפת ועשויה להחריב את החברה הדתית.^[10] כיום, השכלתן התורנית של הבנות צריכה להיות שוות משקל להשכלתן המדעית הרחבה.^{[10, 11]}

נחמה ליבוביץ הפכה בפועל למודל הנשי הנערץ ביותר של "תלמידת חכם", דמות שהמדרשות התורניות לנשים מתרפקות עליה עד היום.^[6] הכרתה כבת-סמכות תורנית חצתה מגזרים:

• הרב צבי יהודה קוק, כשנשאל האם ניתן להזמינה ללמד בישיבה, השיב בחיוב ובכבוד: "את נחמה ודאי שאפשר, היא תלמידת חכם".^[6]
• פרופ' אפרים אלימלך אורבך הצהיר כי היא האישיות היחידה בדורנו הראויה והמסוגלת ליטול עליה את משימת כתיבתו של פירוש חדש לתורה.^[6]
• עדינה בר-שלום העידה כי אביה, מרן הרב עובדיה יוסף, נהג להאזין לשיעורי התורה של ליבוביץ ברדיו במהלך ארוחותיו והאיץ בבתו ללמוד ממנה ומדרכיה.^[6]

למרות מעמדה המהפכני, ליבוביץ שללה לחלוטין את התיוג הפמיניסטי ואת הניסיונות לשנות את ההלכה באופן דקלרטיבי.^[6] כשנשאלה "מה רוצות הפמיניסטיות? מה הבעיה שלהן?", הגיבה בתמיהה על רצונן של נשים לאמץ מצוות שאינן מחויבות בהן, כמו הנחת תפילין, והסבירה זאת במונחים של סדרי עדיפויות הלכתיים ומוסריים: "אם התפנתה לי שעה קלה בבוקר, האם עלי להניח קוביות שחורות על המצח, דבר שאיני מצווה בו, או לקפוץ לשכני החולה, לקיים מצוות ביקור חולים, שאני מצווה בה ועומדת?".^{[6, 11]}

ציוני דרך משפחתיים, השקפה ציונית ויחסים אישיים

הבנת דמותה של ליבוביץ דורשת מבט מעמיק על יחסיה המשפחתיים והשקפותיה הציוניות החריפות.^[6]

מערכת היחסים עם אחיה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ

לצד ההערכה ההדדית ביניהם כהוגי דעות בולטים בריגה ובירושלים, נחמה הסתייגה קשות מחלק מהתבטאויותיו הפוליטיות הקיצוניות של אחיה.^{[6, 10]} כאשר התבטא ישעיהו ליבוביץ והגדיר את חיילי צה"ל כ"יודו-נאצים", הגיבה נחמה בכאב ובחריפות: "אמנם הוא אחי, אבל ככה אסור ליהודי לדבר".^[6]

ציונות טריטוריאלית בלתי מתפשרת

השקפתה הציונית של ליבוביץ הייתה נחרצת, והיא ראתה בישיבה בארץ ישראל חובה מוסרית וקיומית עליונה.^[6] עמדתה זו באה לידי ביטוי במכתב חריף ונוקב ששלחה לתלמיד שלה שיצא לשליחות חינוכית בחוץ לארץ.^[6] ליבוביץ מתחה ביקורת קשה על הבחירה לעזוב את הארץ לטובת נוחות כלכלית או אינטלקטואלית מעבר לים: "מה לא עושה אדם למען פרנסה, ובפרט אם במחיר הזה יוכל לשבת בחו"ל, ולבד שלא ישב בארצו בין יהודונים כמונו... כל מה שתעשה שם, אינו מכפר... כל תקוותי היא שילדיך ירגישו עצמם ברע שם... הלוואי שתעזוב ותחזור באמצע מתוך גועל נפש".^[6] מכתב זה ממחיש את שלילת הגלות המוחלטת שאחזה בה, ואת תפיסתה כי אין תחליף לחיים רוחניים וחינוכיים של יהודי אלא על אדמת ארץ ישראל.^[6]

המפעל הספרותי של נחמה ליבוביץ

כתביה של ליבוביץ, שיצאו לאור ברובם בהוצאת מוסד ביאליק, הפכו לספרי יסוד בכל בית מדרש ובכל ספרייה תורנית ואקדמית.^{[12, 13]}

ההכרה הבינלאומית בפועלה התבטאה, בין היתר, בכנסים אקדמיים שנערכו לזכרה.^[15] בינואר 2006, במלאות 100 שנה להולדתה, נערך כנס בינלאומי בשיתוף ישיבה אוניברסיטה בניו יורק ואוניברסיטת תל אביב, שעסק בלימוד, פרשנות ומחקר במשנתה, והציג שיעורים מקבילים בשיטתה ללימוד פרקי נביאים וכתובים.^[15]

ניתוח מערכתי ומשמעויות עומק

1. השלמת הפער ההרמנוטי בין הפשט לדרש

משנתה התורנית של ליבוביץ מציעה פתרון מתוחכם לאחד האתגרים הגדולים של פרשנות המקרא: היחס בין הפשט ההיסטורי-לשוני לבין הדרש החז"לי.^[6] בעוד שהעולם האקדמי נטה לראות בדרש יצירה מאוחרת ומנותקת מהכתוב, ליבוביץ טענה כי הדרש חושף את "עומק פשוטו של מקרא".^[6] דרך פעולה זו אינה מבטלת את הפילולוגיה, אלא משתמשת בה כדי להוכיח שחז"ל והראשונים רגישים היו לכל תו, כפל לשון או חריגה דקדוקית בטקסט.^{[1, 7]} השילוב בין מדע המקרא (דוגמת השימוש במחקריו של בנו יעקב) לבין הפרשנות המסורתית יצר סינתזה הרמנוטית ייחודית המאפשרת ללומד המודרני לחוש יראת כבוד כלפי מסורת הדורות, מבלי לוותר על כליו האינטלקטואליים.^[6]

2. הפדגוגיה האקטיבית ככלי להבניית זהות

מפעל הגיליונות אינו רק פתרון טכני להפצת ידע, אלא תפיסה פילוסופית-חינוכית עמוקה.^{[1, 4]} בעידן שבו הידע זרם באופן חד-כיווני מהמורה לתלמיד הפסיבי, ליבוביץ הפכה את היוצרות.^{[4, 9]} הדרישה מהלומדים להשיב בכתב, והעובדה שהיא תיקנה בעצמה אלפי גיליונות, הפכו את הלומדים לשותפים פעילים ביצירה הפרשנית.^{[1, 4]} תהליך זה פיתח אצל הלומד חשיבה עצמאית, מקוריות ויצירתיות.^[4] הפדגוגיה האקטיבית של ליבוביץ שימשה כלי רב-עוצמה להבניית זהות יהודית משמעותית, שכן היא גרמה ללומד לחוש שהתורה שייכת לו באופן אישי, וכי קולו הפרשני נשמע ונבחן על ידי גדולי הדור.^{[3, 9]}

3. מנהיגות נשית מתוך מחויבות הלכתית שמרנית

דמותה של ליבוביץ כמנהיגה רוחנית מציבה אתגר מורכב הן לחברה הדתית-שמרנית והן לתנועה הפמיניסטית המודרנית.^{[6, 10, 11]} היא הצליחה לפרוץ את החומות ההיסטוריות שמנעו מנשים ללמוד וללמד תורה ברמות הגבוהות ביותר, וזכתה להערכה מצד פוסקים שמרנים מובהקים כמו הרב צבי יהודה קוק והרב עובדיה יוסף.^[6] פריצת דרך זו לא נעשתה מתוך התרסה או דרישה לשוויון זכויות ליברלי, אלא מתוך דבקות פנימית עמוקה בלימוד התורה וקבלת עול מצוות מוחלטת.^{[6, 11]} דחייתה את הדרישה לשוויון פולחני פורמלי (כמו הנחת תפילין) מדגישה את תפיסתה כי הערך הדתי נמדד במחויבות ההלכתית המעשית ובתיקון החברה (כמו ביקור חולים), ולא באימוץ סממנים חיצוניים.^{[6, 11]} בכך הציבה ליבוביץ מודל של "פמיניזם מעשי" שקט אך מהפכני, המבוסס על מצוינות ועמל אינטלקטואלי חסר פשרות.^[6]

סיכום

פרופסור נחמה ליבוביץ הותירה אחריה מורשת תורנית וחינוכית ענפה, הממשיכה להשפיע על דמותו של לימוד התנ"ך בימינו.^{[1, 2]} השילוב הייחודי בין השכלה אקדמית רחבה לבין נאמנות מוחלטת למסורת הפרשנית, יחד עם פיתוח שיטות הוראה פעילות ומפעל הגיליונות השבועיים, אפשר לה להנחיל את אהבת המקרא להמונים.^{[1, 4]} בהליכתה בתווך שבין שמרנות דתית וציונות חריפה לבין פתיחות אינטלקטואלית ומצוינות פדגוגית, הציבה ליבוביץ מודל של "תלמידת חכם" שהפך לאבן פינה בעיצוב עולם לימוד התורה המודרני.^{[6, 10]}