הלכה ממלכתית — התאמת ההלכה למדינה ולצבא מודרני מתוך קידוש חיי אדם ואומץ פסיקתי.
ביוגרפיה
הרב הצבאי הראשי הראשון והרב הראשי האשכנזי לישראל. יצר מסד הלכתי לצבא ולריבונות הישראלית, התיר עגונות חללי צה"ל, וגיבש משנה סדורה בסוגיות לאומיות — מדיני מלחמה ועד העלייה להר הבית.
מפעל חיים הלכתי ומשנה לאומית-ממלכתית: פועלו ומשנתו התורנית של האלוף הרב שלמה גורן
13 דק׳ קריאה·2,590 מילים
תקציר
סקירה זו מתחקה אחר דמותו המהפכנית של הרב שלמה גורן, מי שעיצב את דמותה של ההלכה הצבאית והממלכתית עם הקמת מדינת ישראל. הטקסט משרטט את ציר חייו של הרב, החל מהיותו עילוי תורני צעיר ועד לכהונתו כרב הצבאי הראשי וכטביעת חותמו כרב הראשי לישראל, תוך שימת דגש על אומץ הלכתי ועל תפיסה המקדשת את חיי האדם וערכי המוסר. המקור מפרט את תרומותיו המונומנטליות, ביניהן הסדרת דיני מלחמה וצבא המאזנים בין צורך מבצעי לחמלה, פתרון סוגיות אנושיות קשות של עגונות חללי צה"ל, וביסוס משנה סדורה לגבי העלייה להר הבית. מטרת החיבור היא להציג את פועלו של הרב גורן כגשר בין העולם הרבני המסורתי לבין צורכי הריבונות המודרנית, תוך הבלטת נחישותו לשלם מחיר אישי למען שלמות האומה וצדק הלכתי.
הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 חוללה תמורה היסטורית בעולמה של ההלכה היהודית, אשר נדרשה לעבור בבת אחת ממתכונת של קהילה גלותית, משוללת כוח מדיני וסבילה, למערכת חוק ומוסר האמורה להנחות ריבונות ממלכתית עצמאית.[1] מי שניצב בלב המהפכה התורנית הזו, תוך הפגנת תעוזה הלכתית וממלכתיות ציונית-דתית עמוקה, היה האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל.[1, 2, 3] כרב הצבאי הראשי הראשון של צבא הגנה לישראל ובהמשך כרבה הראשי של המדינה, שקד הרב גורן על פיתוח "הלכות מדינה" ודיני צבא ומלחמה, תוך שילוב ייחודי בין בקיאות תלמודית אנליטית מזהירה לבין תפיסה לאומית אקטיביסטית ורגישות אנושית חסרת פשרות.[1, 2, 4]
✦
שורשים, חינוך ותחנות חיים מעצבות
הרב שלמה גורן (במקור גורונצ'יק) נולד בכ"א בשבט התרע"ח (3 בפברואר 1918) בעיירה זמברוב שבפולין, להוריו אברהם וחיה ציפורה.[4, 5, 6] בשנת 1925, בהיותו כבן שבע, עלתה המשפחה לארץ ישראל והייתה בין מייסדי המושב הדתי כפר חסידים, שם למד הרב גורן בבית הספר של תנועת המזרחי.[4, 5, 6] כשרונו התורני יוצא הדופן ועילויותו ניכרו כבר משחר נעוריו; לאחר מעבר משפחתו לירושלים למד בתלמוד תורה "עץ חיים", ובגיל 12 בלבד התקבל ללימודים בישיבת חברון היוקרתית – הישג חסר תקדים בתולדות מוסד זה.[5, 6]
בגיל 17 בלבד הוסמך הרב גורן לרבנות ובאותה שנה פרסם את חיבורו התורני הראשון, "נזר הקודש", שעסק בחידושים הלכתיים על הלכות פסולי המוקדשים במשנה תורה לרמב"ם.[4, 5] במהלך שנות לימודיו ספג תורה מגדולי עולם שעיצבו את דרכו המחשבתית והלמדנית, ובראשם מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראש ישיבת חברון הרב משה מרדכי אפשטיין, פוסק הדור הרב איסר זלמן מלצר, וחמיו לעתיד – הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), מתלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק.[2, 5] נישואיו לצפיה גורן בשנת 1945 העמיקו את חיבורו למשנת "הנזיר" ולצמחונות, אורח חיים שאימץ בהמשך בעקבות ביקור משפיע בבית מטבחיים בקנדה.[2, 5] מנישואין אלו נולדו ילדיו, ובהם השופטת בדימוס תחיה שפירא.[2]
לצד לימודיו בישיבה, רכש הרב גורן השכלה אקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים בין השנים 1940–1944.[2, 5] פעילותו הביטחונית החלה עם הצטרפותו לארגון "ההגנה" בעת המרד הערבי הגדול ב-1936.[5] בהמשך, בשל אי-שביעות רצונו מקו הפעולה של ההגנה, הצטרף ללח"י ופעל במחתרת תחת הכינוי "ירמיהו", אם כי התנגד נחרצות לפגיעה בערבים חפים מפשע רק בשל מוצאם.[5, 7] עם הקמת צה"ל נקרא להקים את הרבנות הצבאית הראשונה, ובמשך כ-23 שנים עיצב את פניה של הדת בצבא בדרגת אלוף, עד לפרישתו בשנת 1971.[2, 5, 8] לאחר מכן כיהן בהנהגה הרבנית העירונית והארצית.[2, 4]
✦
הנחת היסודות לדיני צבא ומלחמה: מפעל "משיב מלחמה"
תרומתו המהפכנית ביותר של הרב גורן לעולם התורה הייתה כתיבת פסקיו ההלכתיים המקיפים בנושאי צבא ומלחמה, אשר כונסו בשלושת כרכי השו"ת המונומנטליים שלו "משיב מלחמה".[1, 8, 11] הרב גורן נדרש לחקור סוגיות שלא נדונו באופן מעשי מאז חורבן בית שני, והעמיד תורה שלמה המאזנת בין החובה המבצעית לניצחון לבין ערכי המוסר היהודיים.[1, 12]
עקרונות מוסר הלחימה והיחס לחיי אדם
במאמר המקיף הפותח את סדרת "משיב מלחמה", פורש הרב גורן את תפיסתו הערכית לגבי מוסר לחימה, אותה הוא מחלק למספר נדבכים עקרוניים הנובעים זה מזה באופן סיסטמטי [12]:
ערך "צלם אלוקים" כערך עליון: הרב גורן קובע קטגורית כי חיי האדם הם הערך העליון ביותר בתורת ישראל.[12] ערך זה אינו מוגבל לבני ברית בלבד, אלא חל על כל אדם שנברא בצלם אלוקים, ללא הפליה.[12] הוא מוכיח זאת בהרחבה באמצעות המאמרים "חביב אדם שנברא בצלם" והאיסור לשיר שירה במפלתם של רשעים, ומסיק מכך כי חל איסור מוחלט לשמוח במפלתם של אויבי ישראל, שכן הקדוש ברוך הוא אינו חפץ באובדן בריותיו.[12]
מצוות המלחמה והאיסור להשתמט מחובה מבצעית: לצד החמלה וההכרה בקדושת החיים, קיימת חובה הלכתית מוחלטת לצאת ולהילחם באויב ללא מורא.[12] הרב גורן נסמך על פסיקת הרמב"ם החריפה לפיה חייל המהסס, מפחד או נמנע מלחימה בלב שלם עובר על איסור תורה, ונחשב כאילו שפך את דמי הכל.[12] על כן, אין מקום להשתמטות או לרפיון מוסרי בשעת קרב.[12]
ההבחנה ההלכתית בין לוחמים לבלתי מעורבים: למרות ההתר הרחב להרוג את האויב בשעת מלחמה, היתר זה מוגבל אך ורק ללוחמים פעילים.[12] חל איסור גמור לפגוע באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת, בנשים ובילדים.[12] הרב גורן מבהיר כי ציוויי השמדה עתיקים כמו "לא תחיה כל נשמה" היו מקומיים וספציפיים לתקופתם בשל אכזריותם של עמי קדם, ואין ללמוד מהם למלחמות של דורנו הניטשות מכוח הגנה עצמית.[12] כמו כן, אמרת רשב"י "טוב שבגויים במלחמה הרוג" מוסברת על ידו כתיאור היסטורי בלבד של הסכנה המצרית ואינה מהווה פסק הלכה המתיר פגיעה באזרחים.[12] כל פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים נכללת תחת איסור הרציחה הכללי שבתורה.[12]
חמלה על שבויים, כבוד לחללים ו"הלכת-על" מוסרית: בדיני נפשות קיימת חובה לנהוג מעבר לשורת הדין היבשה.[12] מוסר המלחמה היהודי מחייב להתייחס בחמלה לשבויי מלחמה ולהקפיד על כבודם וקבורתם של חללי האויב, מתוך זיקה ישירה להכרה שכולם נבראו בצלם אלוקים.[12] כמו כן, קיימת אחריות עקיפה רחבה על מנהיגים ועל כל מי שממונה על אוכלוסייה בשעת חירום.[12]
✦
הכרעות מבצעיות ופרקטיקה הלכתית בשעת חירום
השילוב בין נחישותו הממלכתית של הרב גורן לבין סמכותו ההלכתית בא לידי ביטוי מעשי בשעותיה הגורליות של מדינת ישראל, הן בהסדרת הלכות הצבא והן במאמצי הבאת חללים לקבורה והתרת עגונות.[1, 5, 9]
עדותו של הרב גורן וההכנות למלחמת ששת הימים (1967)
עדותו ההיסטורית של הרב גורן חושפת את מעורבותו הדרמטית בהכשרת הלבבות והכשרת הצבא מבחינה הלכתית ומוראלית ערב מלחמת ששת הימים [9]:
השיבה המהירה לארץ והשבועה הציבורית: במאי 1967 שהה הרב גורן בשליחות באוסטרליה, ועם הישמע הידיעה על דרישת נאצר לפינוי כוחות האו"ם מסיני, הבין כי המלחמה קרובה ומיהר לחזור לישראל.[9] בדרכו חזרה, במהלך השבת בניו יורק, נשבע בפני מתפללי בית הכנסת המקומי כי בכל תרחיש צה"ל ינצח, והצהיר כי הוא מתכנן לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי.[9]
תביעת היציאה למערכה והכנת הרבנות הצבאית: עם שובו נפגש עם ראש אמ"ן ודחף ליציאה למלחמת מנע אקטיבית, וכן כינס את סגל הרבנים וקציני הדת של הפיקודים.[9] הוא ארגן את מערך זיהוי החללים, גיוס יחידות קבורה פיקודיות והקצאת קבורה ארעית בצפון ובדרום.[9] במקביל, הדפיס מאות אלפי עותקים של תפילה מיוחדת לפני היציאה לקרב שחיבר בעצמו, ופעל לפתרון המחסור בספרי תורה לחיילים.[9]
הסמכות ההלכתית הכוללת וההתמודדות עם פקודת הגילוח: הרבנות הראשית לישראל העניקה לרב גורן ייפוי כוח מוחלט להכריע לבדו בכל שאלה הלכתית שתעלה בזמן המלחמה.[9] הוא ניצל סמכות זו כדי להתעמת עם הרמטכ"ל יצחק רבין וקצין הנדסה ראשי שדרשו גילוח זקנים המוני לחיילים בשל חבישת מסכות גז; הרב גורן סירב בתוקף והשיג פשרה שהותירה את הזקנים על כנם.[9]
היתרי שבת מיוחדים וחידוש דיני מלחמה: בשבת שלפני פרוץ המלחמה, התיר הרב גורן סדרה של פעולות שבשגרה נחשבות לחילול שבת, מתוך ראייתן כפיקוח נפש לאומי: חפירת ביצורים להגנת תושבי ירושלים מהפגזות, עבודה חד-פעמית של עובדי חברת "תדיראן" לייצור מכשירי קשר חיוניים, הכנת מנות קרב וקיום אימוני טירונים.[9] באותה שבת נשא דברים בפני החיילים, ניבא את הניצחון בהסתמך על הפסוק "ונפלו אויבכם לפניכם בחרב" (ויקרא כ"ו), וחזר על כוונתו להתפלל בכותל ולקרוא את עשרת הדיברות בהר סיני.[9]
מפעל התרת עגונות חללי צה"ל
גולת הכותרת של עשייתו ההלכתית האנושית של הרב גורן הייתה מסירותו הבלתי נלאית להבאת חללי צה"ל לקבורה והתרת נשותיהם מעגינותן.[1, 5] פעילות זו דרשה ממנו שילוב של מחקר מדעי, איסוף נתונים פיזיקליים קפדני ואומץ הלכתי עילאי כדי לפסוק על מותם של לוחמים שמקום קבורתם לא נודע.[1, 5] במסגרת זו פתר הרב גורן את בעיית העגינות המורכבת של נשות חללי מלחמת השחרור, נשות חללי הצוללת "דקר", נשות לוחמי המשחתת "אילת" שטובעה מול חופי מצרים, וחללי האנייה "צים מצדה" שטבעה בלב ים.[1, 5, 8] פסיקות אלו זכו לתהודה ציבורית עצומה ונחשבו למופת של "כוח דהיתרא" (העדפת קו ההקלות המבוסס על למדנות מעמיקה).[1, 5]
✦
המאבק ההלכתי הגדול: פרשת האח והאחות לנגר
פועלו של הרב גורן כרב הראשי לישראל התאפיין בנכונותו להיכנס לעובי הקורה של המחלוקות הציבוריות הקשות ביותר במדינה.[2, 13, 14] המקרה הסוער ביותר שנקשר בשמו וששינה את מערכת היחסים בין הרבנות הממלכתית לציבור החרדי היה פסק הדין ב"פרשת האח והאחות", שניתן בי"ג בכסלו תשל"ג (3 בדצמבר 1972).[13]
הרקע לפרשה והתפתחות המשבר הלאומי
הפרשה החלה כאשר חנוך ומרים לנגר הוכרזו כממזרים על ידי בתי הדין הרבניים הממסדיים.[14] אימם, חוה גינצבורג, נישאה בשנת 1923 בפולין לאדם בשם בולק בורקובסקי בטקס שנערך בכנסייה בעיירה לוקוב.[14] בהמשך, עקב לחץ כבד מצד הורי הכלה, הסכים בורקובסקי לעבור הליך גיור, אך פרטי הגיור (האם נימול כהלכה והאם טבל בפני בית דין כשר) נותרו בלתי ברורים לחלוטין.[14] חוה נפרדה ממנו ללא גט, ונישאה בשנית לבעלה השני, ממנו נולדו חנוך ומרים.[14] שאלת ממזרותם של האחים הייתה תלויה לחלוטין בתוקף יהדותו של הבעל הראשון: אם גיורו של בורקובסקי אינו תקף, הרי שהנישואין הראשונים בטלים מעיקרם, וממילא הילדים שנולדו לה מהגבר השני אינם ממזרים.[14]
האחים ערערו לבית הדין הרבני הגדול.[14] בהרכב ישב בין היתר הרב שאול ישראלי, שנטה להקל בדינם בשל חוסר יכולתו של בורקובסקי לקרוא קריאת שמע והתנהלותו הכללית, אך פסק דין סופי ומטהר לא התקבל.[14] הפרשה הפכה למשבר פוליטי חריף: האחות, שהייתה חיילת בקריה, פנתה אישית לרב גורן בעודו מכהן כרב הראשי לצה"ל, והוא השתכנע שהעניין פתיר.[14, 15] המשבר איים על יציבות הממשלה: שר הביטחון משה דיין איים בחקיקת נישואין אזרחיים, ראש הממשלה גולדה מאיר נפגשה עם האחים בהתרגשות, וסיעת הליברלים העצמאיים הגישה הצעת חוק להתרה של נישואין אזרחיים לפסולי חיתון.[13, 14]
הדיון המשפטי ופסק הדין הנועז
עם בחירתו לתפקיד הרב הראשי לישראל, הפעיל הרב גורן את מלוא סמכותו וכינס הרכב בית דין מיוחד וחשאי בן תשעה דיינים.[14] שמו של הרב גורן היה היחיד שפורסם, בעוד שמונת הדיינים הנוספים נותרו אנונימיים כדי להגן עליהם ועל משפחותיהם מפני איומים ופגיעות.[14] בית הדין טיהר את האח והאחות לחלוטין ואישר להם להינשא כדין.[13, 14] פסק הדין התבסס על מחלוקת עקרונית בדיני ראיות וחזקות בין הרב גורן לבין בכירי פוסקי ההלכה החרדים.[14]
פסק הדין עורר זעם חסר תקדים בציבור החרדי.[13, 14] מועצת גדולי התורה בראשות ראש ישיבת חברון הרב משה חברוני הכריזה על בטלותו המוחלטת של פסק הדין.[13] הרב גורן הושם תחת אבטחה משטרתית הדוקה, צעירי המפד"ל התגייסו להגנתו, ואפילו יום האזכרה ומקום קבורתו של אביו נשמרו בסוד מחשש לחילול הקבר.[13] פרשה זו העמיקה את הקרע בין הזרם הציוני-ממלכתי לזרם החרדי, והעלתה לדיון נוקב את גבולות הגמישות ההלכתית מול צרכים אנושיים.[13]
✦
קדושת המקדש, הר הבית והממלכתיות הציונית-דתית
השקפתו של הרב גורן על מדינת ישראל ומוסדותיה התאפיינה ב"ממלכתיות" עמוקה – ראיית מוסדות המדינה ככלי מקודש לקידום הגאולה הלאומית, תוך הימנעות ממאבקים אלימים נגד הממשלה והעדפת דרכים חיוביות של השפעה.[3] תפיסה זו באה לידי ביטוי ביחסו לקדושת המקומות ששוחררו במלחמת ששת הימים, ובראשם הר הבית.[6, 16] הרב גורן היה בין הראשונים שעלו בחשאי לכיפת הסלע (המזוהה כמקום קודש הקודשים) כשהוא נושא ספר תורה ושופר.[6]
המשנה ההלכתית לעלייה להר הבית
בעוד שרוב גדולי התורה בדורו אסרו את העלייה להר הבית באופן גורף מחשש טומאה, פיתח הרב גורן בספרו "הר הבית" גישה הלכתית מהפכנית הממפה את ההר מבחינה טופוגרפית ומחלקת אותו לאזורי קדושה שונים, תוך היתר עלייה מבוקרת לחלקים מסוימים.[16, 17, 18]
קדושת מתחם הר המוריה (בגודל היסטורי של 500 אמה על 500 אמה) נחלקת לשני מישורים הלכתיים מובחנים [17, 18]:
קדושת העזרה (בית המקדש): מוגדרת כקדושת "מחנה שכינה".[18] כניסה אליה בטומאת מת אסורה מן התורה, והעובר על כך במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת.[18] חכמים החמירו ואסרו כניסה לטמאי מת אף לשטח ה"חיל" המקיף את העזרה.[18]
קדושת שאר הר הבית: מוגדרת כקדושת "מחנה לוויה".[18] שטח זה מותר הלכתית בכניסה לטמאי מת (אפילו המת עצמו מותר בכניסה למחנה לוויה), אך כניסת אנשים בעלי טומאה היוצאת מגופם (כגון זבים, נידות ובעלי קרי) אסורה למתחם זה לחלוטין מדברי סופרים.[18]
הרב גורן פסק כי העלייה לחלקים מן ההר שהורחבו בידי המלך הורדוס (בעיקר בדרום ההר) מותרת ואף מהווה מצווה, ובלבד שהעולה מקפיד על תנאים הלכתיים נוקשים [17]:
חובת טבילה מהתורה: העולה מחויב בטבילה במקווה כשר לטהרה (כדין נידה ובעל קרי המבקשים להיטהר מטומאות היוצאות מגופם).[17] חיוב זה חל על כל אדם שמלאו לו תשע שנים ושנטמא בקרי, והטבילה נעשית בברכה מיוחדת אם הוא מחויב בה בוודאות.[17] אין צורך להסמיך את הטבילה לעלייה, ודין 'טבול יום' מותר בהר, אך יש להקפיד שלא לרחוץ במים חמים בין הטבילה לעלייה.[17]
הלכות מורא מקדש: יש להיכנס להר מתוך כובד ראש ויראת קודש.[17] נאסרה כניסה בנעלי עור (ויש המחמירים בכל נעל קשיחה כבסגנון יום הכיפורים); על הרגליים להיות נקיות לחלוטין; אסור לשאת תרמיל, ארנק גלוי או חגורה עם פאוץ' חיצוני (אך ארנק מכוסה מותר); יש להקפיד על לבוש מכובד והולם; חל איסור מוחלט לירוק בהר או לדבר דיבורי חולין.[17] העלייה וההקפה נעשות במסלול מוגדר: "נכנסים דרך ימין, מקיפים ויוצאים דרך שמאל".[17]
משנתו של הרב גורן הדגישה כי העלייה להר הבית, בצד שמירת כל חומרות הטהרה ומורא המקדש, מעוררת ומחזקת בלבבות את הציפייה, התקווה והרצון לבניית בית המקדש השלישי וחידוש עבודת הקורבנות.[18, 19]
✦
קשרים תורניים ובין-חסידיים: יחסי הרב גורן וחב"ד
לצד עיסוקיו הממלכתיים, קיים הרב גורן מערכות יחסים חמות וידידותיות עם גדולי התורה מכל הזרמים, ובייחוד עם חסידות חב"ד בארץ ישראל ובעולם.[6] קשר זה הגיע לשיאו בסדרת מפגשים אישיים ויוצאי דופן שקיים הרב גורן עם מנהיגה של החסידות, הרבי מליובאוויטש, בניו יורק.[6]
הרב גורן התקבל ליחידות אישית אצל הרבי ארבע פעמים, פעם בשנה, במשך ארבע שנים רצופות.[6] מפגשים אלו נשאו אופי למדני והגותי מעמיק ביותר: כל פגישה החלה בשעה 11:30 בלילה ונמשכה ברציפות למעלה מארבע שעות, עד לקרוב לשעה 4:00 לפנות בוקר.[6] במהלך שיחות ארוכות אלו דנו שני המנהיגים בסוגיות הלכתיות סבוכות העומדות על סדר יומה של המדינה הריבונית, ובסיומה של כל פגישה נהג הרבי למסור בידו של הרב גורן מסר תורני מיוחד ואישי ("דבר תורה") על מנת שיעביר אותו לחסידי חב"ד ביישוב כפר חב"ד עם שובו ארצה.[6] קשר הדוק זה הדגיש את ההערכה ההדדית העצומה שרחשו גדולי התורה לרב גורן, גם כאשר חלקו על פסקיו הציבוריים.
✦
סיכום
פועלו ומשנתו התורנית של האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל משרטטים דמות של מנהיג הלכתי חלוצי ונועז, שראה בהקמת מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ולא נרתע מהתמודדות עם אתגרי הריבונות המודרנית.[1, 2, 9] משנתו ההלכתית, כפי שבאה לידי ביטוי בספריו "משיב מלחמה" ו"הר הבית", הניחה את היסודות לדיני הצבא והלחימה בדורנו, תוך שהיא מעמידה את ערך קדושת חיי האדם ו"צלם אלוקים" כנר לרגלי הלוחם היהודי.[12, 16]
בין אם מדובר בהתרת עגונות מורכבת של נופלי מערכות ישראל, בין אם בהכרעות דרמטיות בשעות חירום לאומיות, ובין אם בפסיקות המפלגות את עולם הדיינות כדוגמת פרשת האח והאחות – דרכו של הרב גורן התאפיינה תמיד באומץ לב ציבורי ובנכונות לשלם מחיר אישי כבד למען אחדות האומה ופתרון מצוקות הפרט.[5, 9, 13] מורשתו התורנית, הלמדנית והממלכתית מוסיפה לעמוד כעמוד תווך מרכזי בשיח ההלכתי, המוסרי והביטחוני של מדינת ישראל גם לדורות הבאים.[1, 12]
ריבונות, הלכה וממלכתיות: מפעל חייו, משנתו התורנית והפולמוסים ההלכתיים של הרב שלמה גורן
15 דק׳ קריאה·2,991 מילים
תקציר
סקירה זו משרטטת את דיוקנו של הרב שלמה גורן כדמות מפתח היסטורית שהקדישה את חייה לכינון הלכה ממלכתית וריבונית עם הקמת מדינת ישראל. הטקסט בוחן את פועלו כרב הצבאי הראשי הראשון, תוך הדגשת תרומתו המכרעת לביסוס האתיקה הצבאית ושילוב חיי הדת במסגרת צה"ל כצבא שוויוני ומאוחד. לצד תיאור תפקידו הסמלי והצבאי במלחמת ששת הימים ובשחרור המקומות הקדושים, המקור מנתח את משנתו החדשנית המעניקה לגיטימציה הלכתית למוסדות השלטון החילוניים. לבסוף, הסקירה עומדת על הפולמוסים ההלכתיים הסוערים שניהל, דוגמת פרשת הממזרים, אשר ביטאו את נכונותו להכריע בשאלות לאומיות סבוכות גם במחיר של קרע עמוק עם העולם החרדי השמרני.
מבוא: כינונה של הלכה ריבונית בעידן התקומה
שיבת עם ישראל לחיי ריבונות מדינית בארצו במחצית המאה העשרים הציבה בפני עולם ההלכה אתגרים חסרי תקדים במשך קרוב לאלפיים שנות גלות.[1] מערכת המשפט העברי, אשר התפתחה והתעצבה בעיקרה בנסיבות של קהילה חסרת כוח שלטוני עצמאי, נדרשה לפתע להציע פתרונות מעשיים וממלכתיים לשאלות של צבא, מלחמה, ניהול מדינה, יחסי חוץ וזהות לאומית.[1, 2] הדמות המרכזית, הנועזת והסוערת ביותר שנטלה על עצמה את המשימה ההיסטורית של כינון "הלכה ממלכתית" ריבונית הייתה הרב שלמה גורן.[1, 3]
הרב שלמה גורן (במקור גורונצ'יק) נולד ב-3 בפברואר 1918 (כ"א בשבט ה'תרע"ח) בעיר זמברוב שבפולין, להוריו אברהם וחיה ציפורה.[3, 4, 5] בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, אשר התיישבה בתחילה בכפר חסידים – יישוב חקלאי דתי שאביו היה בין מייסדיו.[1, 4] שם רכש את ראשית חינוכו בבית הספר של תנועת המזרחי.[3, 4] עם מעברה של המשפחה לירושלים, עבר ללמוד בתלמוד תורה "עץ חיים", שבו הוכר במהרה כעילוי יוצא דופן ויוצא גדר הרגיל.[1, 3] בגיל 12 בלבד, במקרה חסר תקדים בתולדות המוסד, התקבל ללימודים בישיבת חברון בירושלים.[3, 4] כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות ופרסם את חיבורו הלמדני הראשון, "נזר הקודש", שעסק בחידושים על הלכות פסולי המוקדשים במשנה תורה לרמב"ם.[1, 4]
לצד שקידתו התורנית הבלתי נלאית, ביקש הרב גורן להרחיב את אופקיו האינטלקטואליים. בין השנים 1940–1944 למד פילוסופיה כללית, לימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.[1, 4] בשנת 1945 נשא לאישה את צפיה, בתו של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), שהיה מתלמידיו המובהקים והמשפיעים ביותר של הראי"ה קוק.[3, 4] קשר משפחתי ורוחני זה הטמיע ברב גורן את תפיסת העולם הקוסמית-משיחית של האסכולה הקוקיאנית, וכן הוביל אותו לאמץ אורח חיים צמחוני הדוק – החלטה שהתקבלה אצלו באופן סופי בעקבות ביקור שערך בבית מטבחיים בקנדה במסגרת פיקוח כשרות.[4]
פעילותו הביטחונית של הרב גורן החלה עוד בשנת 1936, עם הצטרפותו לארגון "ההגנה" בעת פרוץ המרד הערבי הגדול.[4] בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת המדינה, מתוך חוסר שביעות רצון ממדיניות ההבלגה והאיפוק של ההגנה, עבר לשורות מחתרת הלח"י, בה פעל תחת הכינוי המחתרתי "ירמיהו".[1, 4, 5] עם זאת, תפיסתו המוסרית האנושית מנעה ממנו להסכים לפעולות הטרור הקיצוניות של הלח"י, והוא התנגד בתוקף לפגיעה בערבים חפים מפשע רק בשל היותם ערבים.[4] עם פרוץ מלחמת העצמאות שב לשורות ההגנה מתוך הבנה כי בעת מלחמה כוללת יש לאחד את השורות, ושימש כצלף קרבי בקרבות הקשים על הגנת ירושלים.[1]
✦
כינון הרבנות הצבאית ועיצוב צה"ל כצבא ממלכתי
המפגש ההיסטורי בין הרב גורן לראש הממשלה דוד בן-גוריון במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות הגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה בתוך המוסד הרגיש ביותר של הריבונות החדשה – צבא הגנה לישראל.[1] פגישה זו, שהובילה גם לעיברות שם משפחתו מ"גורונצ'יק" ל"גורן", הניחה את היסודות למינויו הרשמי כרב הצבאי הראשי הראשון של צה"ל.[1] הרב גורן ובן-גוריון חלקו תפיסת עולם משותפת ובלתי מתפשרת: צה"ל חייב להיות צבא ממלכתי, אחיד ושוויוני, ללא יחידות נפרדות לחיילים דתיים וחילונים.[1]
כדי לאפשר לחיילים דתיים לשרת שירות מלא ושוויוני מבלי לוותר על אמונתם, קבע הרב גורן שורה של פקודות ותשתיות מוסדיות המלוות את צה"ל עד היום.[1] הוא קבע כי בכל בסיס צבאי יוקם בית כנסת כחלק מובנה מהמחנה, אך הדגיש כי אין לכפות על החיילים את הביקור בו, ובכך הבדיל את צה"ל מהמודל הנוקשה של הצבא הבריטי.[1] בתחום הכשרות הנהיג כללים מחמירים, כגון איסור בישול חלבי במטבחים הצבאיים ורכישת כלים נפרדים לבשר וחלב.[1] כאשר טבחים דתיים מחטיבת אלכסנדרוני נענשו על סירובם לבשל בשבת, נאבק הרב גורן מול הפיקוד העליון עד להוצאת פקודת מטכ"ל מוסדרת שהגנה על זכויותיהם ומיסדה את מערך משגיחי הכשרות.[1]
אחד האתגרים ההלכתיים והמוסריים הכבדים ביותר עמם התמודד הרב גורן היה סוגיית התרת העגונות וזיהוי חללי המלחמה.[1, 4] בחורף 1949 הטיל עליו בן-גוריון לחקור את גורלם של 87 נעדרי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני, אשר הושמדה כולה בקרב בכיס פלוג'ה בדצמבר 1948.[1] הרב גורן פעל במסירות נפש בשדות הקרב כדי לאתר את גופות החללים ולהביאן לקבורה בקברי ישראל.[1, 4] במסגרת זו, נדרש לפתח מתודולוגיות הלכתיות חלוציות לזיהוי חללים באמצעים מודרניים.[7] הוא קבע, בהסתמך על דיונים תלמודיים במסכת יבמות ועל סימן י"ז בשולחן ערוך אבן העזר, כי דינן של טביעות אצבעות ומדדים פורנזיים מדעיים הוא כדין "סימן מובהק", המאפשר להכריז על מותו של חייל ולהתיר את אלמנתו מעגינותה.[7] מפעל אנושי והלכתי זה נמשך לאורך כל כהונתו, ובא לידי ביטוי בולט גם בטיפול המורכב בחללי הצוללת "דקר" והמשחתת "אילת".[4]
לצד פעילותו הממסדית, פיתח הרב גורן מערכת יחסים ייחודית ועמוקה עם חסידות חב"ד ורבניה בארץ ובארצות הברית.[3] במהלך כהונתו כרב צבאי ראשי, נכנס הרב גורן ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש בארבע הזדמנויות שונות, פעם בשנה במשך ארבע שנים ברציפות.[3] פגישות אלו היו יוצאות דופן באורכן; הן החלו תמיד בשעה 23:30 בלילה ונמשכו קרוב לארבע שעות רצופות עד לפנות בוקר, כאשר בכל פעם מסר הרבי בידו מסר תורני ייחודי המיועד לחסידים בכפר חב"ד.[3] הרב גורן ניצל מפגשים אלו כדי להפציר ברבי לעלות לארץ ישראל, ואף זכה להבטחה כי אם יחליט הרבי לצאת מניו יורק, המקום הראשון אליו ייסע יהיה ארץ ישראל.[3]
✦
המערכה ההיסטורית בששת הימים והר הבית
הפוטנציאל המלא של מנהיגותו הממלכתית והכריזמטית של הרב גורן התפרץ במלוא עוזו במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967, אירוע ששינה מן היסוד את מעמדו הציבורי והפך אותו לסמל לאומי.[1, 3] לקראת יום העצמאות תשכ"ז, בעת ששהה באוסטרליה, שמע על סגירת מצרי טיראן והחליט לחזור מיידית לישראל, תוך שהוא מצהיר כי יוכל להתפלל בכותל המערבי עוד לפני חג השבועות.[1] בהגיעו ארצה, פעל במישור המדיני והצבאי; בהנחיית הרמטכ"ל יצחק רבין, נשלח לשכנע את השרים משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, שחששו מפני יציאה למלחמה, לתמוך במהלך הצבאי ובמינויו של משה דיין לשר הביטחון.[1]
עם פרוץ הקרבות ב-5 ביוני, הפיץ הרב גורן נאום מורלי מיוחד שהכין מראש לשידור ב"קול ישראל", המבוסס על הפסוקים המקראיים מספר דברים, והצטרף לכוחות הלוחמים בחזית הדרום באזור נחל עוז כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן.[1] במהלך הלחימה נפגע הקומנדקר שבו נסע מפגז מצרי, ומרבית אנשי הצוות נפצעו.[1] הרב גורן פעל תחת אש כבדה במשך מספר שעות כדי להעניק לפצועים טיפול רפואי ראשוני, עד להגעת רכב הפינוי.[1]
כאשר נפתחה החזית הירדנית, עלה מיד לירושלים והצטרף ללוחמי חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מרדכי גור.[1] הוא נכנס עמם לעיר העתיקה דרך שער האריות והיה מן הראשונים שהגיעו להר הבית ולכותל המערבי.[1, 3] על הר הבית ובכותל תרם הרב גורן לרגע ההיסטורי כאשר תקע בשופר, בירך ברכת "שהחיינו", קרא הלל בברכה ונשא תפילת "אל מלא רחמים" לזכר הנופלים.[1] בשל טעויות בהערכת מיקומי הכוחות, הגיעו הרב גורן ונהגו באופן תקדימי ראשונים לקבר רחל בבית לחם ולמערת המכפלה בחברון, שם החתים הרב גורן את נכבדי העיר הערבים על כתב כניעה רשמי.[1, 3]
עבור הרב גורן, שחרור הר הבית לא היה רק אירוע היסטורי אלא הזדמנות דתית שאין להחמיצה.[1, 8] הוא פתח מדרשה של הרבנות הצבאית בבית דירות סמוך לשער המוגרבים, מינה קציני צבא כ"קציני הר הבית" שישמשו כמושלים צבאיים של המתחם, וביקש מחיל ההנדסה לבצע מדידות טופוגרפיות מדויקות של ההר.[1] מטרת המדידות הייתה לקבוע את המיקום המדויק של קודש הקודשים ובית המקדש, כדי להגדיר הלכתית באילו אזורים מותר ליהודים להיכנס בטהרה מבלי לעבור על איסור כרת.[1, 9]
הרב גורן עלה בחשאי לכיפת הסלע המזוהה עם מקום קודש הקודשים כשהוא נושא ספר תורה ושופר, ואף פנה לאדריכל משה ספדיה בבקשה לתכנן את בניינו מחדש של בית המקדש בשטח ההר (בקשה שספדיה סירב לה).[1, 3] כאשר החליט שר הביטחון משה דיין לפנות את המדרשה הצבאית מההר ולהעביר את הניהול השוטף לידי הווקף המוסלמי, הוביל הרב גורן מאבק ציבורי חריף לסיכול המהלך.[1] המאבק כשל, והרב גורן הביע לאורך כל חייו צער עמוק על שלא נאבק בצורה נחרצת יותר, תוך שהוא מגדיר את החלטת דיין כחטא חמור של הפקרת הר המוריה לידי זרים.[1, 9]
✦
משנתו התורנית, המדינית וההלכתית של הרב גורן
תיאוקרטיה והלגיטימיות של המשפט החילוני
הגותו המדינית של הרב גורן מציגה ניסיון מורכב להעניק לגיטימציה הלכתית מלאה למוסדות השלטון והמשפט החילוניים של מדינת ישראל, מבלי לוותר על השאיפה להפיכת התורה לחוקת היסוד של המדינה.[1] בעקבות יוספוס פלביוס, תמך הרב גורן ברעיון ה"תיאוקרטיה", אותה הגדיר כקיומה של חוקה אלוהית נצחית ובלתי משתנה המבטאת צדק מוחלט, להבדיל מחוקות המנוסחות בידי אדם ומשתנות בהתאם לאינטרסים פוליטיים.[1] לשיטתו, המבנה הראוי של השלטון היהודי מורכב מסנהדרין (הרשות המחוקקת והרוחנית) וממלך (הרשות המבצעת), תוך הפרדה ברורה בין הסמכויות.[1]
על מנת לגשר על הפער שבין המשטר התיאוקרטי האידיאלי לבין המציאות החילונית של מדינת ישראל, אימץ הרב גורן את דרשות הר"ן (רבינו ניסים גירודני) המבחינות בין שתי מערכות של צדק [1]:
משפט התורה באמצעות הסנהדרין: המבטא צדק מוחלט, קבוע ובלתי משתנה.
משפט המלכות: המבטא צדק יחסי, ומעניק לשלטון הפוליטי סמכות לחוקק חוקים מקבילים ולהקים בתי משפט כדי להסדיר את צורכי השעה והביטחון.
בהסתמך על גישה זו, ועל פסיקותיו של הראי"ה קוק בספר "משפט כהן", קבע הרב גורן כי הכנסת ובתי המשפט של מדינת ישראל פועלים מכוח סמכות "מלכות בישראל" המעוגנת בהלכה.[1] בכך העניק לגיטימיות דתית חסרת תקדים למוסדות השלטון החילוניים, בניגוד לעמדה החרדית השמרנית ששללה את סמכותם.[1] עם זאת, הרב גורן סבר כי במישור הלאומי-ציבורי אין להלכה פשרה, וכי המדינה מחויבת לפעול על פי ההלכה בנושאים ממלכתיים כגון גיור, שכן התורה אינה נותנת בחירה חופשית לאדם אלא כופה את ערכיה במישור הציבורי.[1]
אתיקה צבאית ומוסר לחימה בראי ההלכה
משנתו ההלכתית של הרב גורן בתחום מוסר הלחימה, כפי שנוסחה במאמרו הפותח את סדרת ספריו "משיב מלחמה", מהווה אבן דרך בעיצוב האתיקה של צה"ל.[2] הרב גורן פתח בדיון עקרוני וקבע כי חיי אדם הם הערך העליון ביותר בתורת ישראל ובהלכה, וערך זה חל על כל אדם שנברא בצלם אלוהים, ללא הבדל בין יהודי לשאינו יהודי.[2] מתוך כך קבע כי הקדוש ברוך הוא אינו מפלה בין נפשות, ואסר על שמחה במפלתם של אויבי ישראל.[2]
על בסיס תפיסה הומניסטית זו, הציב הרב גורן ששה עקרונות יסוד לניהול מלחמה [2]:
קדושת צלם אלוהים: הכרה בחביבותו של כל אדם שנברא בצלם, והחובה להציל חיים כערך עליון.[2]
איסור השתמטות מלחימה: הגדרת המלחמה להגנת העם מפני אויביו כ"מלחמת מצווה" (מכוח הגדרת הרמב"ם ל"עזרת ישראל מיד צר"), הגוברת על הרתיעה המוסרית האישית משפיכות דמים.[2, 10]
הבחנה חמורה בין לוחמים לאזרחים: איסור מוחלט על פגיעה באוכלוסייה בלתי מעורבת, ובייחוד בנשים וילדים.[2]
מוסר מעבר לשורת הדין: דרישה לסטנדרט מוסרי גבוה ביותר בדיני נפשות (הלכת-על), המבוססת על מניעת בניית המקדש מדוד המלך בשל הדם ששפך, ועל הוקעת מעשה שמעון ולוי בשכם על ידי יעקב אבינו.[2]
אחריות מנהיגים: הטלת אחריות עקיפה ושילוחית על מנהיגים וקצינים הממונים על האוכלוסייה.[2]
חמלה וכבוד לאויב: חובה לנהוג בחמלה כלפי שבויים ולהקפיד על כבוד חללי האויב.[2]
הרב גורן התמודד באומץ עם מקורות תורניים קשים המורים לכאורה על השמדה מוחלטת, כגון הציווי "לא תחיה כל נשמה" ומימרת רשב"י "טוב שבגויים בשעת מלחמה הרוג".[2] הוא הסביר כי הציווי המקראי היה תקף אך ורק כלפי שבעת עממי כנען בימי קדם בשל אכזריותם יוצאת הדופן, ואין ללמוד ממנו על מלחמות ההווה שהן מלחמות הגנה בלבד.[2] את דברי רשב"י פירש כאזהרה טקטית לחיילים בשעת הקרב שלא לתת אמון באויב העלול להפתיעם, ולא כהתר הלכתי לפגיעה באזרחים בלתי לוחמים.[2]
✦
הפולמוסים הגדולים והשברים עם העולם החרדי
פרשת הממזרים ופסק דין האח והאחות
האירוע הדרמטי והמטלטל ביותר בכהונתו של הרב גורן כרב הראשי לישראל היה "פרשת האח והאחות" (חנוך ומרים לנגר) בשנת 1972.[14, 15, 16] האחים לנגר הוכרזו בעבר כממזרים על ידי בתי הדין הרבניים השמרניים, בטענה שאימם נישאה לאביהם השני מבלי שקיבלה גט מבעלה הראשון.[15] שאלת ממזרותם של האחים הייתה תלויה לחלוטין בתקפות גיורו של הבעל הראשון, שהיה גר ממוצא פולין.[15] אם הבעל הראשון אינו נחשב לגר תקף, הרי שנישואי האם עמו מעולם לא חלו, וממילא ילדיה מהבעל השני אינם ממזרים.[15]
הפרשה עוררה סערה ציבורית עצומה, הביאה להפגנות, ואיימה ליצור משבר קואליציוני חריף בממשלתה של גולדה מאיר.[14] שר הביטחון משה דיין התערב אישית, ובכנסת עלתה הצעת חוק דרמטית להתתרת נישואים אזרחיים, מה שאיים למוטט את הממסד הדתי בארץ.[14] עם בחירתו לתפקיד הרב הראשי, החליט הרב גורן לחתוך את קשר הגורדי ההלכתי.[15] הוא כינס בית דין רבני מיוחד וחשאי שהורכב מתשעה רבנים אנונימיים, כאשר רק הוא מזדהה בשמו, וזאת כדי למנוע מהדיינים ומשפחותיהם איומים ופגיעות מצד גורמים קנאיים.[15]
בית הדין המיוחד ערך בדיקה מקיפה לגבי הבעל הראשון.[14] התברר כי למרות טענתו כי הוא מניח תפילין מדי יום, האיש אינו יודע כיצד להניחן, אינו מכיר תפילות בסיסיות, ואף טעה והתבלבל בהשלמת הפסוק היסודי ביותר – "שמע ישראל".[14] עדויות נוספות הראו כי הוא נהג לאכול בשר חזיר ואף נצפה מבקר בכנסייה.[14]
על בסיס ממצאים אלו, כתב הרב גורן פסק דין מהפכני שהתיר את האחים לבוא בקהל ישראל.[15] הרב גורן טען כי כשם שחזקת שלוש שנים במקרקעין אינה תקפה ללא טענת בעלות מפורשת, כך גם הגר חייב להסביר ולהוכיח את האופן שבו התגייר כדי ליהנות מחזקת גירות.[15] לעומתו, טען דיין בית הדין הגדול, הרב בצלאל ז'ולטי, כי קיימת "חזקת הנהגה" המבוססת על כך שהאדם מוכר בציבור כגר במשך שנים, ואין לפסול את גירותו בדיעבד על סמך התנהגותו המאוחרת.[15]
התגובה החרדית לפסק הדין הייתה קשה וחסרת תקדים.[14] מועצת גדולי התורה בראשות הרב משה חברוני הכריזה על בטלותו המוחלטת של פסק הדין, והרב גורן הושם תחת שמירה משטרתית הדוקה.[14] מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש לחילול הקבר על ידי מפגינים זועמים.[14] פסק דין זה העמיק בצורה בלתי ניתנת לאיחוי את הקרע בין הציבור החרדי לבין הרבנות הראשית, והוביל את המנהיג החרדי הרב שך לצאת למאבק חורמה אישי נגד הרב גורן.[14, 15] עמיתו של הרב גורן, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, הביע במכתביו האישיים כעס רב על הדרך החד-צדדית והכוחנית שבה ניהל הרב גורן את הפרשה, תוך עקיפת בתי הדין הקבועים.[16]
פרשת גיורה של הלן זיידמן
בשנת 1970 התעוררה סערה ציבורית נוספת סביב הלן זיידמן (לשעבר שנון), אזרחית ארצות הברית שהתגוררה בקיבוץ נחל עוז ונישאה לחבר קיבוץ כהן בנישואין אזרחיים.[1] זיידמן עברה גיור רפורמי וביקשה להירשם כיהודייה במרשם האוכלוסין.[1] הרבנות הראשית התנגדה לכך בתוקף, ועלה חשש כבד שבג"ץ יקבל את עתירתה ויעניק הכרה חוקית תקדימית לגיורים רפורמיים בארץ.[1]
כדי למנוע פסיקה כזו, החליט הרב גורן, שהיה אז עדיין הרב הראשי לצה"ל, לפעול במהירות יוצאת דופן ולגייר את זיידמן בתוך יממה אחת בלבד.[1] לאחר שהגיור לא הוכר בתחילה בשל חוסר סמכותו הפורמלית של הרב הצבאי הראשי לגייר אזרחים, אישר הרב עובדיה יוסף (שהיה אז רבה הראשי של תל אביב) את הגיור, בגיבויים של הרבנים הראשיים יצחק ניסים ואיסר יהודה אונטרמן.[1]
ההליך המהיר עורר את חמתם של הרבנים החרדיים, שתקפו את הגיור בטענה שהוא נעשה ללא "קבלת מצוות" כנה, בשל העובדה שזיידמן המשיכה לחיות בקיבוץ חילוני ונשארה נשואה לכהן – נישואין האסורים על פי ההלכה.[1] פרשה זו נחשבת בקרב חוקרים לתחילתו של השבר האידיאולוגי והפוליטי בין הרב גורן לבין הממסד התורני החרדי.[1]
פולמוס נוסח התפילה האחיד בצה"ל
ניסיונו של הרב גורן בשנת 1963 לעצב נוסח תפילה אחיד לצה"ל היווה חלק מתוכניתו הגדולה למיזוג גלויות וליצירת צבא ממלכתי אחיד.[17] הרב גורן בחר לקבוע את "נוסח ספרד" (הנוסח האשכנזי-חסידי המשולב) כנוסח הרשמי והמחייב של הצבא, מתוך מחשבה שהוא מהווה פשרה הוגנת המשלבת בין נוסח אשכנז לנוסח הספרדי.[17] מטרתו המעשית הייתה למנוע מחלוקות וויכוחים יומיומיים בין החיילים השונים שנאלצו להתפלל יחד כדי להגיע למניין בבסיסים הקטנים.[17]
החלטה זו נתקלה בהתנגדות חריפה משלושה כיוונים שונים [17]:
הרב עובדיה יוסף: יצא נגד הפקודה בטענה שנוסח ספרד הוא נוסח אשכנזי במהותו, וכפייתו על חיילים בני עדות המזרח מהווה מחיקה של מורשתם העדתית המפוארת וגורמת להם לנטוש את מנהגי אבותיהם.
רבנים מהזרם האשכנזי הקלאסי: טענו כי פשרה אמיתית הייתה צריכה להתבצע כאיזון מדויק בין נוסח הספרדים המקורי לבין נוסח ספרד-חסידי, ולא ככפייה של נוסח חסידי בלבד.
הרב דב ליאור: ביקר את המהלך וטען כי הניסיון ליצור יצור כלאיים פגם בשני הנוסחים, והותיר את הנוסח הצה"לי "קירח מכאן ומכאן". הוא הגדיר זאת בלשון שנונה: "הנוסח בצה"ל הוא אחיד בכך שכל אחד אומר 'זה לא הנוסח שלי'".
בשל התנגדויות אלו, הנוסח האחיד לא השתרש בקרב הלוחמים, וכיום מרבית התפילות בבסיסי צה"ל נערכות בהתאם למנהגו האישי של שליח הציבור המוביל את התפילה באותו רגע.[17]
✦
סיכום: מורשתו הממלכתית של מעצב הלכת התקומה
הרב שלמה גורן נותר אחת הדמויות המשפיעות, הנועזות ורבות-ההשפעה ביותר בתולדות מדינת ישראל המודרנית.[1] הוא היה חלוץ ופורץ דרך שהעמיד את התפיסה הריבונית והממלכתית במרכז פסיקתו ההלכתית, תוך סירוב מוחלט להותיר את ההלכה כבת-ערובה של דפוסי חשיבה גלותיים ושמרניים.[1, 3] לאורך כל שנות כהונתו, כרב צבאי ראשי וכסמכות הלכתית עליונה במדינה, חתר להוכיח כי מערכת החוקים של התורה מסוגלת לנהל כוח צבאי מודרני, לפתור בעיות חברתיות קשות ולהעניק לגיטימיות דתית למוסדות השלטון החילוניים.[1, 2]
על אף שפסקיו הנועזים, דוגמת התרת האחים לנגר וגיור הלן זיידמן, עוררו עליו את חמתם של חוגים חרדיים רחבים והובילו לקרע עמוק עמם, הרב גורן לא נרתע והמשיך להציב את צורכי המדינה והעם בראש מעייניו.[1, 14] משנתו המוסרית המקיפה, המאזנת בין קדושת חיי כל אדם באשר הוא אדם לבין חובת הלחימה הבלתי מתפשרת על הגנת המולדת והריבונות במקומות הקדושים, מהווה עד היום את המסד הרעיוני של הציונות הדתית הממלכתית ושל מערך הדת והרוח בצבא הגנה לישראל.[2, 9] מורשתו הספרותית העשירה, הכוללת את מחקריו פורצי הדרך בחקר התלמוד הירושלמי וסדרת ספריו "משיב מלחמה", נותרה עדות חיה לגאונותו הלמדנית ולחזונו הגדול לעיצוב פניה הרוחניים של מדינת ישראל הריבונית.[2, 6, 11]