הרב צבי פסח פראנק

פועלו, משנתו התורנית והנהגתו הציבורית של הגאון הרב צבי פראנק

דמותו של הגאון רבי צבי פסח פראנק (תרל"ג–תשכ"א; 1873–1960) ניצבת כאחד הצמתים המרכזיים והמשפיעים ביותר בעיצוב הריבונות היהודית המתחדשת והממסד הרבני בארץ ישראל במאה העשרים.^{[1, 2, 3]} הוא פעל בתקופה הרת גורל, אשר נמתחה משלהי השלטון העות'מאני, דרך ימי המנדט הבריטי, ועד לכינונה של מדינת ישראל.^[4] כרבה האשכנזי הראשי של ירושלים וכפוסק הלכה בעל שיעור קומה בינלאומי, השכיל הרב פראנק לשלב בקיאות ליטאית מעמיקה ומסורתית יחד עם ראייה ממלכתית רחבה, פלורליזם הלכתי מתון ודאגה עמוקה לצורכי הפרט והכלל.^{[4, 5, 6]} משנתו התורנית ופועלו הציבורי מציגים תפיסה המזהה את שיבת ציון כראשית צמיחת הגאולה, ומעמידים משנה הלכתית המתרגמת את חוקי התורה לתנאי החיים המודרניים במדינה ריבונית.^{[2, 4, 7]}

ביוגרפיה ותחנות חיים מעצבות

השורשים האינטלקטואליים והרוחניים של הרב פראנק נטועים עמוק בעולם הישיבות של ליטא. הוא נולד בעיר קובנה לאביו, הרב יהודה לייב פראנק, שהיה ממנהיגיה הבולטים של תנועת "חיבת ציון" ועסק ברכישת קרקעות בארץ ישראל.^{[1, 4, 8]} בצעירותו קנה תורה בישיבת טלז היוקרתית, שם זכה ליחס חם ולהערכה יוצאת דופן מצד ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר גורדון, ובהמשך העמיק את לימודיו בישיבת סלבודקה.^{[1, 8]} בשנת תרנ"ב (1892) עלה ארצה יחד עם אחיו תנחום, אחותו ציפורה ובן דודו הרב שמאל הלל שנקור, בעוד שהוריו עלו שנה לאחר מכן והיו שותפים מרכזיים בייסוד המושבה חדרה, שבה כיהן האב כרב הראשון.^{[1, 8]}

בירושלים המשיך הרב פראנק את שקידתו התורנית בישיבות "עץ חיים" ו"תורת חיים".^[2] בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאישה את נכדתו של הרב חיים יעקב שפירא, אב בית דינו של הרב שמואל סלנט, אשר גדלה בביתו כבתו.^[2] קשר משפחתי זה קירב אותו להנהגה התורנית העליונה של ירושלים.^[2] כבר בהיותו כבן 24, זיהה הרב שמואל סלנט את גאונותו יוצאת הדופן ושיתף אותו באופן פעיל בדיונים סבוכים בהלכות גיטין, ואף העביר לידיו את האחראיות המעשית לפסיקה הלכתית בנושא הפרשת תרומות ומעשרות.^[3] בשנת תרס"ב (1902) עבר הרב פראנק ללמוד ביפו, ובאייר תרס"ד (1904), עם הגעתו של הראי"ה קוק לכהן כרבן של יפו והמושבות, נקשרו בין השניים קשרי רעות והערכה הדדית עמוקים אשר שינו את פני ההיסטוריה הדתית בארץ ישראל.^[2] בעידודו של חותנו זקנו, הרב שפירא, שב ירושלימה והתמחה בהוראת הלכה מעשית בקרב דייני העיר, עד שבשנת תרס"ז/תרס"ח מונה לדיין רשמי בבית הדין של הפרושים בחורבת רבי יהודה החסיד.^{[1, 2, 9]}

הנהגה ציבורית וייסוד מוסדות התורה בארץ ישראל

פועלו הציבורי של הרב פראנק התאפיין בבניית מוסדות הנהגה מרכזיים ובניסיון להצעיד את היהדות הדתית לקראת אתגרי הריבונות.^{[2, 7]} השותפות ההיסטורית עם הראי"ה קוק הולידה את היוזמה להקמת "ועד רבנים" משותף לאשכנזים ולספרדים בירושלים, צעד מכין שהיווה את היסוד להקמתה של הרבנות הראשית לישראל בשנת תרפ"א (1921).^[2] הרב פראנק פעל ללא ליאות למען בחירתו של הרב קוק לרבה של ירושלים ולאחר מכן לרב הראשי האשכנזי הראשון, בעוד הוא עצמו משמש כחבר מועצת הרבנות הראשית וכאב בית הדין הגדול במשך כארבעה עשורים.^{[2, 9]} בא' בטבת תרצ"ו (1936), חודשים ספורים לאחר פטירת הראי"ה קוק, נבחר הרב פראנק פה אחד לרבה האשכנזי של ירושלים, כשהוא זוכה לחתימתם של כלל רבני העיר מחוגים שונים, ונושא באחראיות הכוללת למערכי הכשרות, העירוב, המקוואות והשחיטה.^{[2, 7]}

גישתו של הרב פראנק להנהגה ציבורית חרגה מהשמרנות הנוקשה של היישוב הישן.^[4] הוא התנגד באופן מובהק לעמדה שהוביל הרב דיסקין, ושאף לכונן דרך רבנית המהווה גשר חי ואמיץ בין עולם התורה להתיישבות החקלאית והעמלנית.^[4] תובנה זו מסבירה את הצטרפותו לאגודת "בני תורה", שביקשה לשלב בין חיי הגות תורנית להקמת התיישבות חקלאית עצמאית, וכן את פועלו החינוכי בתלמוד תורה "שערי תורה" ביפו, שנועד להכשיר מנהיגים רוחניים בעלי הבנה מעשית בריאליה הארצישראלית.^[4]

מנגד, שנותיו האחרונות של הרב פראנק עמדו בסימן התרחקות מודעת ומאכזבת מהמוסדות שסייע להקים.^[1] במשך שש השנים שקדמו למותו, נמנע הרב מלהשתתף בישיבות מועצת הרבנות הראשית, ואף שלח מכתב תמיכה גלוי בחרם שהטילו רבנים על הבחירות לרבנות הראשית.^[1] עמדה חריפה זו נבעה מחששו מפני אובדן העצמאות הרוחנית של המוסד והכפפתו למאבקים פוליטיים ומפלגתיים, צעד המבליט את יושרו האינטלקטואלי ואת סירובו להקריב את כבודה של תורה לטובת אינטרסים ממסדיים.^[1]

פסיקה בשעת חירום לאומית ומלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות והמצור הכבד על ירושלים בשנת תש"ח, פסק הרב פראנק מתוך מחויבות עמוקה להצלת חיים קולקטיבית.^[3] הוא התיר ייצור כלי רכב משוריינים בשבת לצורך חילוץ והגנת גוש עציון, תוך הדגשה קפדנית כי היתר זה חל אך ורק על פעולות הכרחיות לפיקוח נפש, ואסר כל חילול שבת שאינו חיוני באופן ישיר למאמץ המלחמתי.^[3] בשל הרעב והמחסור החמור במזון בעיר הנצורה, פסק באומץ כי מותר לציבור האשכנזי לצרוך קטניות ומוצרי לוואי של קטניות (שמן קטניות) בחג הפסח של שנת תש"ח.^{[1, 3]} לאחר נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה, קבע את יום כ' בסיוון תש"ח כיום אבל ותפילה קהילתי לציון שלושים יום לחורבן הרובע ונפילתו.^[3] לצד היתרים אלו, הפגין התנגדות נחרצת לגיוס בני ישיבות לצבא, מתוך אמונה עמוקה כי לימוד התורה משמש כחומת מגן רוחנית המגינה על הלוחמים בחזית.^[3]

רגישותו ההלכתית והחברתית בלטה במיוחד במאבקו העיקש נגד ניתוחי מתים שלא לצורך רפואי דחוף, מאבק שהוביל אותו להתנגד לחוק האנטומיה והפתולוגיה ואף להתיר לתלמידי ישיבה להבריח בחשאי גופות נפטרים מבתי החולים כדי למנוע את ביתורן.^[3] עם זאת, בהפגנת כושר פסיקה מאוזן וחסר פשרות, התיר לנתח גופת אדם שנהרג בתאונת דרכים במקרה שבו הניתוח היה האמצעי הבלעדי להוכחת אשמתו של נהג רשלן בבית המשפט.^[3] החלטה זו נבעה מהעיקרון של "מגדר מילתא" – הצורך החברתי הבוער למנוע מרוצחים בדרכים להתחמק מעונש ולהגן על שלום הציבור, דבר המדגים את נכונותו להעדיף את תיקון החברה במצבי קצה על פני איסורים הלכתיים רווחים.^[3]

המצוות התלויות בארץ ופולמוס השמיטה

פסיקותיו של הרב פראנק בענייני עגונות השואה ומלחמות ישראל קנו לו שם עולם כדיין בעל חמלה עמוקה ותעוזה ציבורית.^[3] בבואו לכתוב פסקי דין מורכבים המתירים נשים מעגינותן, נקט באסטרטגיה ייחודית ומכוונת: הוא נמנע באופן שיטתי מלפרט את הנימוקים, המקורות והפלפולים ההלכתיים שעמדו בבסיס ההיתר.^[2] תובנה זו נבעה מהבנתו את הדינמיקה הלמדנית; הוא חשש שרבנים או תלמידי חכמים בדורות הבאים ינסו למצוא פרכות או קושיות על ראיותיו, דבר שיטיל ספק בכשרות הנישואין השניים ועלול להוביל לחשש ממזרות על זרע ישראל.^[2] בהשמטת הנימוקים, קבע הרב פראנק עובדה מוגמרת לפיה סמכותו הציבורית והרוחנית כרבה של ירושלים מספקת לחלוטין, ובכך חסם מראש כל פתח לערעורים על גבן של הנשים המותרות.^[2]

בסוגיית השמיטה והמצוות התלויות בארץ, עמדה משנתו של הרב פראנק בניגוד בולט לגישתו המסתגרת והמחמירה של בעל "החזון איש".^{[2, 4]} בעוד שהחזון איש פנה לחבורת עילית של חקלאים שומרי שמיטה ללא פשרות, הרב פראנק ראה את תפקידו כמנהיג דתי של הכלל.^[4] הוא הגן בתוקף על "היתר המכירה" שיסד הראי"ה קוק, וראה בו כלי חיוני והוראת שעה הכרחית למניעת קריסתו הכלכלית של היישוב החקלאי העברי.^{[2, 4]} עבור אלו שביקשו להחמיר ולא להסתמך על ההיתר, הציע פתרון מעשי חלופי: צריכת ירקות ופירות שגדלו באזור עמק הירדן (כגון בקיבוצים דגניה ואפיקים), שכן אזור זה נחשב מחוץ לגבולות עולי בבל, ולכן חובת השביעית בו קלה יותר מדרבנן.^[2]

העמקת יסודות "היתר המכירה" באה לידי ביטוי מזהיר בפסקיו בקובץ הר צבי זרעים (חלק ב', סימן מ"ז).^[10] בהסתמכו על פסיקת התורת חסד, קבע הרב פראנק כי מותר להחליף קרקע או בית בארץ ישראל עם נכרי, ואין בכך משום הפרת איסור "לא תחנם" (לא תיתן להם חנייה בקרקע).^[10] הוא הסביר כי איסור התורה נועד למנוע השפעה עבודה זרה ונישואי תערובת, ולכן אינו חל כאשר המכירה נעשית לגר תושב (המשמר שבע מצוות בני נח) או כאשר מטרת העסקה היא להנאתו האישית של היהודי ולחיזוק הכלכלי של היישוב בארץ.^{[10, 11]} אף שהרמב"ם פסק כי בזמן שאין היובל נוהג אין מקבלים גר תושב, סבר הרב פראנק כי עצם השמירה על עקרונות אלו בקרב הנוכרים בארץ מסירה את החשש המהותי של "לא תחנם" ומאפשרת את קיום המכירה לטובת הצלת החקלאות העברית.^{[10, 11]}

משנתו התורנית וכתביו

גישתו הלימודית של הרב פראנק שילבה בין הפלפול והניתוח הליטאי לבין החתירה להלכה פסוקה ופרקטית כשיטתו של הרב שמואל סלנט.^{[3, 8]} דוגמה מובהקת למחשבתו המדעית והמדויקת היא פסיקתו בעניין מנורת חנוכה חשמלית.^[1] הרב פראנק פסק כי אין לצאת ידי חובה בהדלקת מנורת חשמל המוזנת מרשת החשמל הכללית (שאינה מבוססת על סוללות).^[1] נימוקו ההלכתי התבסס על כך שההלכה דורשת כי בעת מעשה ההדלקה יהיה נוכח במנורה מלוא שיעור חומר הבעירה הנדרש להדלקה של חצי שעה לפחות לאחר צאת הכוכבים.^[1] מאחר שבמנורת חשמל המחוברת לרשת זרם האלקטרונים נוצר וזורם באופן דינמי ומתחדש בכל רגע ורגע מתחנת הכוח, אין לראות במנורה כמי שמכילה את כל ה"דלק" ברגע ההדלקה, ועל כן המעשה חסר את הגדר ההלכתי של "הדלקה" בכלי.^[1]

שושלת משפחתית והשפעה לדורות

אחד המאפיינים הייחודיים של מורשת הרב פראנק הוא השילוב המרתק של צאצאיו בכל שדרות החברה הישראלית והיהודית – החל מהעולם התורני והישיבתי, דרך עולם החינוך והחברה, ועד למערכת הפוליטית והטכנולוגית המודרנית.^[1]

הרב צבי פסח פראנק נפטר בכ"א בכסלו תשכ"א (10 בדצמבר 1960) בגיל 87 ונטמן בהר המנוחות בירושלים.^{[1, 3]} מותו עורר אבל לאומי כבד; אלפים רבים ליוו אותו בדרכו האחרונה, בתי הדין הרבניים בכל רחבי הארץ נסגרו לאות אבל, וישיבת הממשלה נדחתה על מנת לאפשר לשרים ליטול חלק בהלווייתו הממלכתית.^[1] מורשתו ההלכתית נותרה חקוקה כמודל למנהיגות בעלת שיעור קומה, המשלבת מחויבות מוחלטת להלכה לצד ראייה ממלכתית המבינה את צורכי השעה של עם ישראל בארצו.^{[4, 5]}