הרב אברהם כהן דה־הירירה

משנתו הפילוסופית והקבלית של רבי אברהם כהן דה-הירירה: סינתזה של רנסאנס, לוגיקה וקבלה לוריאנית

עולמו הרוחני של רבי אברהם כהן דה-הירירה (המכונה גם אלונסו נונייז דה-הירירה או אברהם אירירה) מהווה את אחד המפגשים האינטלקטואליים המרתקים ביותר בתולדות המחשבה היהודית בראשית העת החדשה. כדמות שגילמה באישיותה את המעבר מחיי אנוס בספרד ובפורטוגל לחיי מקובל ופילוסוף בקהילה היהודית באמסטרדם, דה-הירירה הניח את התשתית למהפכה של ממש בדרכי הפרשנות של הקבלה הלוריאנית.^{[1, 2]} משנתו אינה רק פרשנות מקומית לתורת הסוד, אלא ניסיון נועז ושיטתי לעגן את מושגי היסוד הקבליים בתוך המערכת הפילוסופית של הניאופלטוניזם וההומניזם הרנסאנסי.^{[3, 4]} בכתביו, ובמיוחד בחיבורו המונומנטלי "שער השמים" (Puerta del Cielo), הוא ביקש להוכיח כי תורת הסוד היהודית אינה עומדת בסתירה לרציונליזם הפילוסופי, אלא היא היא המקור הקדום והאמיתי שעליו נשענו גדולי הפילוסופים של יוון ורומא.^[5]

פרק א: המסע הביוגרפי והגיאוגרפיה של הרוח

חייו של אברהם כהן דה-הירירה נפרשים על פני מפה גיאוגרפית רחבה, המשקפת את נדודיה של הפזורה הספרדית-פורטוגזית ואת תהפוכות הגורל של האנוסים שביקשו לשוב אל יהדותם. הוא נולד סביב שנת 1570, ככל הנראה בליסבון שבפורטוגל, למשפחת אנוסים אצילית (Marrano family).^{[1, 2, 6]} המידע על שנותיו המוקדמות לוט בערפל, אך ניכר כי קיבל חינוך הומניסטי ופילוסופי מעמיק באיטליה, ככל הנראה בפירנצה ובוונציה, שם נחשף להגותה של האקדמיה הפלורנטינית ולתרגומיו של מרסיליו פיצ'ינו לכתבי אפלטון ופלוטינוס.^{[1, 7]}

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-16, פעל דה-הירירה בשליחות דודו, יהודה דה-מרצ'ינה, ששימש כסוכן מסחרי עבור הסולטן המרוקאי מולאי אחמד אל-מנסור.^{[1, 2, 8]} תפנית דרמטית בחייו התרחשה בשנת 1596, כאשר שהה בעיר קדיס (Cádiz) בשליחות הסולטן; במהלך כיבוש העיר על ידי הצי האנגלי, נפל דה-הירירה בשבי והועבר ללונדון.^{[1, 6, 8]} שחרורו הושג רק בשנת 1600, לאחר חילופי אגרות דיפלומטיות נמרצים בין הסולטן המרוקאי לבין המלכה אליזבת הראשונה, אירוע המעיד על מעמדו הפוליטי והכלכלי רם המעלה של דה-הירירה באותה עת.^{[2, 6]}

לאחר שחרורו, החל דה-הירירה בתהליך מואץ של שיבה גלויה ליהדות. הוא התיישב ברגוזה (דוברובניק של ימינו), שם פגש את רבי ישראל סרוג, אחד התלמידים הבולטים והמשפיעים ביותר של האר"י.^{[1, 2, 8]} המפגש עם סרוג היה מכריע; סרוג הפיץ גרסה של הקבלה הלוריאנית שהייתה מאורגנת במבנה לוגי נוקשה וכללה אלמנטים פילוסופיים שלא הופיעו בכתביו של רבי חיים ויטאל.^{[7, 9]} תחת הדרכתו של סרוג, הפך דה-הירירה למקובל מובהק, תוך שהוא משתמש בכליו הפילוסופיים הקודמים כדי להבין את המבנים הקוסמולוגיים החדשים של האר"י.^{[3, 7]} לבסוף עבר דה-הירירה לאמסטרדם, שם הצטרף לקהילה הספרדית "תלמוד תורה" והיה לאחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר בה עד למותו בשנת 1635 (או 1639).^{[2, 6, 10]}

טבלה 1: ציוני דרך ביוגרפיים וכרונולוגיה

פרק ב: קורפוס הכתבים ושפת היצירה ככלי פדגוגי

ייחודו של דה-הירירה בקרב המקובלים בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בבחירתו לכתוב את חיבוריו המרכזיים בשפה הספרדית. החלטה זו לא נבעה רק מחוסר שליטה מוחלט בעברית, אלא הייתה פרי תכנון פדגוגי מכוון שנועד לשרת את קהילת האנוסים החוזרים ליהדות באמסטרדם.^{[11, 12]} אנוסים אלו, שהיו משכילים בתרבות אירופה ושלטו ברזי הפילוסופיה הכללית, התקשו לעכל את המיתוסים הקבליים בגרסתם המקורית; דה-הירירה ביקש להעניק להם "מפתח" אינטלקטואלי שיאפשר להם לאמץ את המסורת היהודית מבלי לוותר על השכלתם הרציונלית.^{[12, 13]}

החיבורים העיקריים

Puerta del Cielo (שער השמים): יצירתו החשובה והמקיפה ביותר, העוסקת בתורת האלוהות, האין-סוף, האצילות והקוסמולוגיה.^{[1, 2]} זהו ניסיון שיטתי להציג את הקבלה הלוריאנית כמערכת מטאפיזית קוהרנטית המתכתבת עם הניאופלטוניזם.^{[3, 14]} החיבור מחולק לעשרה ספרים, כאשר הספר האחרון מוקדש להוכחות לקיומה של סיבה ראשונה.^[5]

Casa de Dios / Casa de la Divinidad (בית אלוהים): חיבור המוקדש בעיקר לתורת המלאכים (אנגלולוגיה), מבנה העולמות הרוחניים והפסיכולוגיה המיסטית.^{[1, 2, 3]} דה-הירירה בוחן כאן את היחסים בין הנשמה לבין הכוחות העליונים דרך פריזמה פילוסופית-דתית.^{[3, 4]}

Epitome y compendio de la lógica o dialéctica (תמצית הלוגיקה): זהו ספרו היחיד שנדפס בחייו. מדובר במדריך ללוגיקה אריסטוטלית ודיאלקטיקה, הכולל מילון מונחים פילוסופיים (Libro de Diffinitiones).^{[2, 13, 15]} הספר נועד להוות מבוא מתודי למקובל המתחיל, מתוך הנחה שרק מי ששולט בחוקי המחשבה יוכל להבין את סתרי הקבלה.^{[12, 13]}

לאחר מותו, תורגמו "שער השמים" ו"בית אלוהים" לעברית על ידי תלמידו, רבי יצחק אבוהב דה-פונסיקה, ופורסמו באמסטרדם בשנת 1655.^{[6, 7, 11]} תרגומים אלו לא היו תרגומים מילוליים אלא עיבודים חופשיים (Adaptations), שהתאימו את הטקסט לקהל דוברי העברית אך גם השמיטו חלק מההפניות הישירות לפילוסופים נוצרים ופגאניים.^[7] המהדורה העברית זכתה לתפוצה רחבה והפכה למקור דרכו הכירו מקובלים בדורות הבאים את משנתו של דה-הירירה.^{[2, 11]}

פרק ג: הסינתזה בין הקבלה לבין הפילוסופיה הניאופלטונית

דה-הירירה נחשב למקובל הראשון שהעמיד מערכת פילוסופית מתודית ומקיפה עבור תורת הסוד. בלב משנתו עומדת ההנחה כי הקבלה היא ה-Prisca Theologia – "התיאולוגיה הקדומה" והאמיתית, שנמסרה למשה בסיני ועברה במסורת שבעל פה עד שהשתבשה או אומצה בחלקה על ידי פילוסופים כגון אפלטון.^{[5, 13]} לשיטתו, אין מדובר בשני תחומים נפרדים אלא בשני רבדים של אותה אמת, כאשר הפילוסופיה משמשת ככלי הקיבול השכלי להבנת הסודות המטאפיזיים.^{[3, 12]}

הוא שאב השראה עמוקה מהניאופלטוניזם של תקופת הרנסאנס, ובמיוחד מהגותם של מרסיליו פיצ'ינו וג'ובאני פיקו דלה מירנדולה.^{[2, 14, 15]} פיקו דלה מירנדולה, אותו כינה דה-הירירה "הפניקס של זמנו", היה דמות מופת עבורו כמי שהשכיל למצוא את הקשר בין הקבלה היהודית לבין המחשבה הנוצרית והקלאסית.^[7] בחיבורו "שער השמים", דה-הירירה מצטט ומפרש קטעים שלמים מכתביו של פיקו (כמו ה-Commento), תוך שהוא מראה כיצד הם עולים בקנה אחד עם דברי האר"י.^[7]

השימוש בכלים פילוסופיים אפשר לדה-הירירה "לנרמל" את המיתוס הלוריאני. בעוד שהקבלה הלוריאנית הקלאסית משופעת בתיאורים אנתרופומורפיים (האנשות) ובדימויים מיתיים של שבירה ותיקון, דה-הירירה תרגם את המושגים הללו למונחים של הוויה, סיבתיות, אידיאות ואצילות ניאופלטונית.^{[2, 8]} בכך הוא הפך את הקבלה מתורה מיתית סגורה למערכת מחשבתית הפתוחה לשיח עם הפילוסופיה המערבית.^{[3, 4, 13]}

פרק ד: תורת האלוהות והאין-סוף (Ensoph)

אחת התרומות המרכזיות של דה-הירירה היא הגדרתו המחודשת של מושג ה"אין-סוף" (Ensoph). הוא מגדיר את האין-סוף כ"סיבה הראשונה" (First Cause) וכ"הוויה הכרחית" (Necessary Being) – מונח סכולסטי מובהק המתאר ישות שקיומה נובע מעצמותה ואינו תלוי בדבר.^{[2, 3, 5]} האין-סוף עבורו הוא השלמות המוחלטת, הנעלה מעל לכל השגה אנושית או מלאכית, והוא אינו מוגדר על ידי תואר חיובי כלשהו אלא בדרך השלילה (Negative Theology).^[2]

עם זאת, דה-הירירה משלב בתוך הגדרת האלוהות את המושג הדיאלקטי של Coincidentia Oppositorum – "אחדות הניגודים".^[2] באין-סוף מתקיימים הניגודים כולם בנקודה אחת פשוטה; הוא גם הכל וגם הלא-כלום, הוא גם המקור לכל ריבוי וגם האחדות המוחלטת. תפיסה זו אפשרה לו לגשר בין האל הטרנסצנדנטי המרוחק של הפילוסופיה לבין האל המשגיח והמעורב של המסורת הקבלית.^[5]

היחס בין האין-סוף לעולמות

דה-הירירה מדגיש כי למרות שהאין-סוף מכיל בתוכו את כל המציאות בצורה נעלה ואינסופית, אין לזהותו עם סך הכל המציאות האמפירית (העולם הזה). בכך הוא מבקש למנוע פרשנות פנתאיסטית פשוטה שעלולה להוביל לכפירה בטרנסצנדנטיות של האל.^[2] הוא משתמש במטאפורה של ה"אור" ושל "התפשטות האינסופית" (Hitpashetut) כדי להסביר כיצד השפע האלוהי בוקע מהמקור מבלי לגרוע ממנו, בדומה לאור השמש המאיר את העולם מבלי שהשמש תשתנה.^[2]

פרק ה: תורת הצמצום המטאפורי – מהפכה בפרשנות הלוריאנית

תורת ה"צמצום" (Tzimtzum) היא אבן היסוד של הקבלה הלוריאנית. על פי האר"י, כדי לברוא את העולם הסופי, היה על האין-סוף "לצמצם" את עצמו ולפנות מקום (חלל פנוי) שבו תתאפשר המציאות. דה-הירירה, ברוח משנתו הפילוסופית, היה מהנציגים הבולטים והראשונים של הגישה הגורסת כי ה"צמצום אינו כפשוטו".^[11]

לפי פרשנותו, לא ייתכן שינוי או תנועה ממשית בתוך האלוהות האינסופית, שכן זהו פגם בשלמותה. לפיכך, הצמצום אינו הסתלקות פיזית של האור האלוהי, אלא פעולה רצונית ומטאפורית שנועדה להתאים את השפע האלוהי ליכולת הקיבול של הנבראים הסופיים.^{[2, 3, 4]} הצמצום הוא למעשה "הסתרה" (Occultation) של האור, המאפשרת לנבראים לחוש את עצמם כישויות נפרדות מבלי שייבטלו במקור האינסופי.^[11]

עמדה זו, שזכתה לכינוי "צמצום שלא כפשוטו", הייתה חיונית עבור דה-הירירה כדי להגן על הקבלה מפני האשמות של הגשמה וייחוס שינויים לאל. היא הפכה ברבות השנים לעמדה המקובלת בחלקים נרחבים של עולם הקבלה, ובמיוחד בתוך תנועת החסידות והגות חב"ד.^[11]

טבלה 2: השוואה בין גישות לצמצום הקבלי

פרק ו: אדם קדמון והלוגוס הקוסמי

מושג ה"אדם קדמון" (Adam Kadmon) תופס מקום מרכזי בקוסמולוגיה של דה-הירירה. הוא מזהה את אדם קדמון עם ה"עולם המושכל" (Intelligible World) הניאופלטוני ורואה בו את ה"אפקט הראשון" (Primum Principium / First Effect) הנובע מהסיבה הראשונה.^{[2, 3, 4]}

בניגוד לאין-סוף שהוא בלתי מוגדר לחלוטין, אדם קדמון הוא ראשית הריבוי והמבנה. דה-הירירה מתאר אותו כ"מחשבה העליונה" או כ"אינטליגנציה הפשוטה" המכילה בתוכה את האבטיפוסים (Archetypes) של כל מה שעתיד להיברא.^[2] זהו ה"לוגוס" (Logos) הקבלי – העיקרון המעצב והמארגן של המציאות, המבוסס על מבנה המספר ארבע (הטטרגרמטון – שם הוי"ה) בהתאם למסורת הפיתגוראית.^{[3, 4, 5]}

אדם קדמון מהווה את החוליה המקשרת בין המוחלט לבין המוגבל. למרות שלמותו העצומה, דה-הירירה מדגיש כי הוא "סופי" (Finite) ביחס לאין-סוף, שכן הוא נאצל ובעל ראשית, בניגוד לאל שהוא נצחי ובלתי נברא.^[2] הבחנה זו חיונית כדי לשמור על הפער האונטולוגי בין הבורא לנברא.

פרק ז: השפעתו של דה-הירירה על ברוך שפינוזה

הקשר בין דה-הירירה לבין ברוך שפינוזה הוא אחד הנושאים המרתקים והנחקרים ביותר במחשבה המודרנית. שפינוזה, שגדל בקהילת אמסטרדם ולמד במוסדותיה, היה ללא ספק חשוף לכתביו של דה-הירירה, שהיוו חלק בלתי נפרד מהאטמוספירה האינטלקטואלית של הקהילה באותה עת.^{[10, 16]}

חוקרים רבים, ובראשם מיגל בלטרן, מצביעים על כך שרבות מהתמות המרכזיות ב"אתיקה" של שפינוזה הוטרמו ב"שער השמים" של דה-הירירה.^{[16, 17]}

נקודות דמיון מטאפיזיות

• האל כעצם אינסופי: תפיסתו של שפינוזה את האל כ-Substantia (עצם) יחיד ואינסופי בעל אינספור תארים מקבילה מאוד להגדרתו של דה-הירירה את האין-סוף כסיבה ראשונה המכילה את כל ההוויות בצורה מרוממת.^{[16, 17]}
• סיבתיות אימננטית: המושג השפינוזיסטי של Causa Sui ("סיבת עצמו") מופיע אצל דה-הירירה כחלק מהגדרת האין-סוף כהוויה הכרחית שטבעה הוא להתקיים.^{[16, 17]}
• אקוסמיזם ופנאנתאיזם: שניהם שותפים לתפיסה לפיה המציאות אינה קיימת "מחוץ" לאלוהים אלא בתוכו (Panentheism). השקפה זו מובילה במידת מה לאקוסמיזם – התפיסה שהעולם הסופי כשלעצמו הוא סוג של אשליה או פרספקטיבה חלקית של המציאות האלוהית האמיתית.^{[16, 17]}
• המתודה הגאומטרית: חוקרים מצביעים על כך שסגנון הכתיבה הדיאלקטי והשיטתי של דה-הירירה, במיוחד בשימוש בטענות והוכחות לוגיות בסוף "שער השמים", עשוי היה לשמש מודל ל"סדר הגאומטרי" המפורסם של שפינוזה.^{[10, 16]}
• ביקורת המקרא: דה-הירירה, בניסיונו להעניק פרשנות רציונלית למקורות הקבליים והמקראיים, הקדים במובנים מסוימים את הגישה הביקורתית-רציונליסטית של שפינוזה כלפי המסורת הדתית.^{[10, 16]}

קיימת השערה מחקרית מרתקת לפיה החרם על שפינוזה בשנת 1656 לא נבע רק מכפירה מוחלטת, אלא אולי דווקא מפרשנות רדיקלית ו"פנתאיסטית" מדי לכתביו של דה-הירירה, שנחשבו עדיין בתוך הגבולות של הקבלה האורתודוקסית.^[16]

פרק ח: התפוצה באירופה – לייבניץ, הנרי מור ו-Kabbala Denudata

משנתו של דה-הירירה פרצה את גבולות הקהילה היהודית והגיעה אל גדולי המחשבה האירופית במאה ה-17 וה-18. צינור ההעברה המרכזי היה הספר Kabbala Denudata (הקבלה החשופה), אנתולוגיה לטינית שערך כריסטיאן קנור פון רוזנרות.^{[2, 7, 18]} פון רוזנרות כלל בספרו תרגומים לטיניים של חלקים נרחבים מ"שער השמים" ו"בית אלוהים" (תחת הכותרות Porta Caelorum ו-Pneumatica Cabbalistica), ובכך הפך את דה-הירירה למקור המוסמך ביותר עבור העולם הנוצרי להבנת הקבלה.^[7]

גוטפריד וילהלם לייבניץ, מהפילוסופים והמתמטיקאים החשובים בהיסטוריה, החזיק בספרייתו את כתבי דה-הירירה ועסק בהם רבות.^{[7, 14, 15]} לייבניץ מצא עניין מיוחד בתיאור המלאכים והדרגות הרוחניות ב"בית אלוהים", דבר שהדהד במידת מה בתיאוריית ה"מונאדות" שלו. גם הפילוסופית האנגלית אן קונוויי (Anne Conway) הושפעה עמוקות מתיאור הצמצום של דה-הירירה בפרשנותה לתהליך הבריאה כהתמעטות האור האלוהי.^[8]

ההוגה יוהאן גאורג וכטר (Johan Georg Wachter) אף טען בשנת 1699 כי דה-הירירה הוא זה שהעניק לשפינוזה את הזרעים ל"כפירתו" הפנתאיסטית, טענה שעוררה פולמוס רחב סביב שאלת הקשר בין המיסטיקה היהודית לפילוסופיה המודרנית.^{[3, 4]}

פרק ט: פולמוסים וקבלה רבנית – התקבלות והתנגדות

למרות אופייה הפילוסופי המובהק, משנתו של דה-הירירה השתלבה עמוק בתוך עולם הקבלה הרבנית, אם כי לא ללא סערות.

תומכים וממשיכים

• רבי יוסף אירגאס (1685–1730): בחיבורו המפורסם "שומר אמונים", אירגאס מגן בחירוף נפש על עמדתו של דה-הירירה בנוגע לצמצום שלא כפשוטו. אירגאס השתמש בכלים פילוסופיים דומים לאלו של דה-הירירה כדי להוכיח שהאלוהות אינה משתנית, ועמדה זו הפכה לנכס צאן ברזל של הקבלה האיטלקית והספרדית.^[11]
• רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל): השפעתו של דה-הירירה ניכרת היטב במבנה המערכתי של הרמח"ל. הרמח"ל, שביקש גם הוא להעניק הסבר לוגי ורציונלי לקבלה, אימץ רבות מהמתודות של דה-הירירה בארגון תורת האר"י.^[11]
• החסידות ותנועת חב"ד: דה-הירירה נחשב לאחד המקורות החשובים לשיטת ה"צמצום שלא כפשוטו" בחסידות. רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד, ביסס חלק מתורת האחדות שלו על עקרונות אלו. נכדו, ה"צמח צדק", מזכיר את דה-הירירה בכתביו בהערכה רבה.^[11]
• הראי"ה קוק: הרב קוק מצטט את דה-הירירה באגרותיו (למשל איגרת תתקכו), תוך שהוא קושר בין הבחנותיו הקוסמולוגיות ב"שער השמים" לבין מושגים הלכתיים ורוחניים של קדושה.^[11]

מתנגדים ומבקרים

מנגד, היו מקובלים שראו בדרכו של דה-הירירה חריגה מסוכנת מהמסורת הטהורה. רבי צדוק הכהן מלובלין, מגדולי המחשבה החסידית המאוחרת, התבטא בחריפות נגד לימוד בספרי דה-הירירה. לטענתו, דה-הירירה עימת את דברי האר"י עם "סברת לבו" ועם דברי פילוסופים פגאניים, דבר הפוגע באופי הנבואי והאלוקי של הקבלה.^[11] גם הפולמוס השבתאי העיב על שמו של דה-הירירה, כאשר המקובל השבתאי אברהם מיגל קרדוזו אימץ רבות מתפיסותיו כדי לבסס את תיאולוגיית "סוד האלוהות" השבתאית, מה שעורר חשד כלפי הכתבים המקוריים בקרב חוגים שמרניים.^[11]

פרק י: מחקר מודרני ומהדורות ביקורתיות

במאה השנים האחרונות זכה דה-הירירה לעניין מחקרי עצום, לא רק כדמות היסטורית אלא כמפתח להבנת המעבר לימי הביניים למודרנה ביהדות. גרשום שלום, אבי מחקר הקבלה, הקדיש לו מקום נרחב במחקריו והצביע עליו כדמות מפתח בהתפשטות הקבלה הלוריאנית במערב אירופה.^{[9, 19]}

בשנת 2002 יצאה לאור מהדורה עברית מדעית ומוערת של "שער השמים" על ידי ניסים יוסה (מכון בן צבי).^{[11, 20, 21]} מהדורה זו, המתורגמת ישירות מהכתבים הספרדיים המקוריים (בניגוד לתרגום אבוהב), חשפה מחדש את עושר המקורות של דה-הירירה. החיבור משובץ בהפניות לכתבי אפלטון (Timaeus, Parmenides, Phaedo), אריסטו, פלוטינוס (Enneads), פרוקלוס (Elements of Theology), ופילוסופים רנסאנסיים כמו פיצ'ינו, פטריציו ופיקו דלה מירנדולה.^{[2, 5, 7, 13]}

טבלה 3: כתבי יד ומהדורות מרכזיות

סיכום ומסקנות

רבי אברהם כהן דה-הירירה עומד כגשר אינטלקטואלי בין עולמות שנראים לכאורה מנוגדים: המיסטיקה הלוריאנית הסבוכה מזה, והרציונליזם הניאופלטוני והסכולסטי מזה. פועלו אינו רק בניסיון "לתרגם" שפה אחת לאחרת, אלא ביצירת סינתזה עמוקה המציעה תפיסת עולם דתית שאינה מוותרת על כבודו של השכל האנושי.

דרך פרשנותו לצמצום, הגדרתו את האין-סוף כסיבה ראשונה והעמדת דמותו של אדם קדמון כלוגוס קוסמי, הוא העניק לקבלה כלים הישרדותיים בעידן הנאורות הממשמש ובא. השפעתו על ברוך שפינוזה וגוטפריד לייבניץ הופכת אותו לאחד ההוגים היהודים המשפיעים ביותר על עיצובה של הפילוסופיה המערבית המודרנית. עבור עולם התורה, דה-הירירה נותר המודל הגבוה ביותר של "מקובל-פילוסוף", דמות המזכירה כי סתרי התורה וההיגיון הצרוף עשויים לנבוע מאותו מקור עליון. משנתו ממשיכה להדהד עד היום בכל מקום שבו נפגשים עומק המחשבה המיסטית עם בהירות הניתוח הפילוסופי.