רבי עובדיה מברטנורא (הרע״ב)

המבוא והרקע הגיאופוליטי: יהדות איטליה בשלהי המאה ה-15

רבי עובדיה בן אברהם ירא מברטינורא (הנודע בכינויים הרע"ב, הר"ב או עבדיהו ירא מרטנורא) נמנה עם גדולי התורה והמנהיגים הציבוריים שעיצבו את פניו של היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי התקופה הממלוכית.^{[1, 2, 3]} במחקר ההיסטורי קיימת אי-הסכמה מסוימת לגבי שנת לידתו המדויקת; חלק מן המקורות מצביעים על שנת ה'קצה (1435 לערך) ^[4], בעוד שמקורות אחרים מתארכים את לידתו לטווח השנים שבין 1440 ל-1450.^{[2, 3, 5]} משפחתו, משפחת יר"א, התגוררה בעיר ברטינורו (Bertinoro) שבמחוז אמיליה-רומאניה בצפון איטליה, סמוך לעיר פורלי (Forli), ועל שם עיר מוצא זו נקרא שמו לדורות.^{[1, 3, 5]}

בנעוריו זכה הרע"ב לחינוך תורני מקיף מאביו, ר' אברהם, ובהמשך הפך לתלמידו המובהק של גדול רבני איטליה באותה עת, רבי יוסף קולון (מהרי"ק), ולמד בישיבתו שבבולוניה.^{[3, 4]} השפעתו של המהרי"ק על הרע"ב הייתה עצומה, והמהרי"ק אף מזכיר את תלמידו בכתבי השו"ת שלו.^[3] קשר זה מעיד על כך שהרע"ב ינק את שיטת הלימוד האשכנזית המעמיקה שרווחה באיטליה באותה עת, אשר שולבה מאוחר יותר עם נטייתו הטבעית לפסיקה ספרדית שיטתית.^{[1, 4]}

לצד מעמדו התורני, ביסס הרע"ב מעמד חברתי וכלכלי רם באיטליה. בשנות השמונים של המאה ה-15 כיהן כרבה של העיר צ'יטה די קאסטלו שבמדינת האפיפיור.^[4] מסמכים ארכיוניים חושפים כי שמו של הרע"ב הופיע בראש רשימת הבנקאים היהודיים הפעילים בעיר במסגרת הסכמי ה"קונדוטה" – חוזים מול שלטונות העיר שהעניקו פריבילגיות ואזרחות ליהודים תמורת השקעה בהלוואות ובמימון ציבורי.^[4] מעמד זה מלמד על כך שהרע"ב היה אדם בעל הון אישי רב ובעל הבנה עמוקה במנהל ופיננסים.^{[3, 4]} הבנה מנהלתית זו, שרכש בקהילות איטליה המשגשגות, שימשה אותו מאוחר יותר ככלי קריטי בעת שנדרש לשקם את המבנה החברתי והכלכלי הרעוע של היישוב היהודי בירושלים.^{[3, 4]}

על אף רווחתו הכלכלית המופלגת באיטליה, גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. מניעיו לעלייה לא נבעו מרדיפות או ממצוקה חומרית, אלא מתוך שאיפה דתית ורוחנית טהורה לקיים את מצוות יישוב הארץ.^[4] בסוף שנת 1486 (שלהי שנת רמ"ז) יצא למסעו, ככל הנראה בגפו, ללא אשתו וילדיו.^[4] כדי להבטיח את קיומו הפיננסי בארץ ישראל מבלי ליפול לנטל על הציבור הדל, הפקיד הרע"ב את חסכונותיו אצל הבנקאי ר' עמנואל חי מקרימינו.^[4] הסדר זה אפשר לו לקבל מדי שנה בירושלים קצבה של מאה דוקטים ונציאניים שהועברו באמצעות רבי חובלים של אוניות צליינים, לצד תרומה נוספת של 25 דוקטים שיועדו לעניי ירושלים ולשמן המאור.^{[3, 4]}

מסע העלייה לארץ ישראל: גיאוגרפיה, כלכלה ותעודות דמוגרפיות

מסעו של הרע"ב נמשך למעלה משנה וארבעה חודשים, ובמהלכו עבר בתחנות רבות באגן הים התיכון.^[4] הדרך כללה שהות ממושכת בנאפולי, בסלרנו ובפלרמו שבסיציליה (שם נדרש לדרוש בפני הקהילה מדי שבת), משם הפליג לרודוס, המשיך לאלכסנדריה שבמצרים, שהה כחודשיים בקהיר, ולבסוף חצה את מדבר סיני לעזה ולחברון, עד לכניסתו לירושלים בי"ג בניסן רמ"ח (אפריל 1488).^{[3, 4]}

במהלך המסע ובשנותיו הראשונות בארץ, שיגר הרע"ב שלוש איגרות מפורטות ביותר לאביו ולאחיו.^{[3, 4, 5]} איגרות אלו, שראו אור לימים במסגרת קובצי מקורות היסטוריים כדוגמת "איגרות ארץ ישראל" בעריכת אברהם יערי, מהוות תעודה היסטורית ודמוגרפית מן המעלה הראשונה.^{[3, 6]} מעניין לציין כי הדפסת קובץ זה בשנת 1946 בירושלים לוותה בקשיים פיזיים כבדים תחת תנאי המצור וההפצצות של מלחמת העצמאות, כאשר בית הדפוס פוצץ וחלק גדול מסידור הספר נשמד.^[7] עובדה זו קושרת באופן סמלי את עמידותו ההיסטורית של היישוב היהודי בירושלים בימי הרע"ב עם מאבקי הדורות המאוחרים יותר.^[7]

איגרותיו של הרע"ב מתעדות בדיוק יוצא דופן את מצבן הכלכלי, החברתי והדמוגרפי של הקהילות היהודיות שפגש בדרכו, כפי שמשתקף בנתונים הבאים:

מעבר לתיאור הדמוגרפי, לאיגרותיו של הרע"ב נודע ערך הלכתי רב. בכתביו התייחס הרע"ב בהרחבה לשאלת האיסור ההלכתי להתיישב במצרים.^[3] הוא ניתח את מעמדה הגיאופוליטי של מצרים כצומת מסחר עולמי מרכזי בין אירופה למזרח הרחוק, וקבע כי "אין בכל הארצות כארץ מצרים לסחורה ולהתעשר בה לאדם".^[3] ניתוח זה שימש מאוחר יותר את רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) בספרות השו"ת שלו, כבסיס להתרת ישיבתם של יהודים במצרים לצורכי פרנסה ומסחר על אף המגבלות ההלכתיות.^[3]

שיקום ירושלים והמאבק בשחיתות המנהיגות המקומית

כאשר הגיע רבי עובדיה מברטנורא לירושלים בשנת 1488, בשלהי התקופה הממלוכית, הוא מצא עיר שרויה בחורבן פיזי ורוחני עמוק.^{[2, 3]} היישוב היהודי בעיר היה דל ומדוכא, ומנה פחות מ-70 בעלי בתים שהשתייכו לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ביותר.^{[3, 4, 5]} המצב הקהילתי היה כה ירוד, עד כי בעיר לא היה אפילו ספר תורה תקין אחד לשימוש הציבור.^[5]

לצד העוני המרוד, סבל היישוב מעיוותים חברתיים קשים וממנהיגות מקומית מושחתת. מנהיגי הקהילה המכונים "הזקנים" ניצלו את מעמדם כגזברים על ההקדש וכתומכי השלטון הממלוכי כדי לעשוק את דלת העם, ונקטו בשיטות פעולה דורסניות כלפי גרים חדשים ועולים מקרוב באו.^{[3, 4]} הרע"ב תיאר באיגרותיו מציאות כואבת שבה אותם מנהיגים ציפו באופן אקטיבי למותם של גלמודים ועולים חסרי קרובים, כדי להשתלט על נכסיהם בטענה כי רכוש נכרים שאין להם יורשים שייך להקדש הציבורי.^[3] כמו כן, המבנה הדמוגרפי בעיר היה בלתי מאוזן באופן קיצוני, עם שיעור גבוה במיוחד של אלמנות זקנות וגלמודות ביחס של שבע נשים לכל גבר אחד.^[3]

הרע"ב החל לפעול במרץ רב לתיקון המצב הסוציאלי והרוחני בעיר, אך דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. מאבקיו הבלתי מתפשרים בשחיתותם של "הזקנים" עוררו נגדו התנגדות עזה, אשר אילצה אותו לעזוב זמנית את ירושלים ולעבור לחברון.^[4] אולם, לאחר תקופה קצרה שב לירושלים, וביסס את מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של הקהילה.^[4] עדות לכך מופיעה במכתב שכתב תלמידו בשנת 1495 (רנ"ו), בו נאמר: "והאיש גדול מאוד, ועל פיו יישק כל הארץ ובלעדיו לא ירים איש את ידו... ואחרי דברו לא ישנו".^[4] הרדב"ז תיאר אותו לימים כמי שהיה "מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלים".^{[3, 4]}

פעולותיו הציבוריות המרכזיות של הרע"ב בירושלים כללו:

• הקמת ישיבה מרכזית: הרע"ב ייסד בית מדרש וישיבה גבוהה שקלטה את המוני מגורשי ספרד שהגיעו לעיר לאחר גירוש רנ"ב (1492).^{[3, 5]} הישיבה קנתה לה שם כאחד ממרכזי הלימוד החשובים באימפריה העות'מאנית המתהווה.
• גיוס משאבים פיננסיים: קיומה של הישיבה וביסוס הקהילה התאפשרו הודות לקשרים שקשר הרע"ב עם מנהיגי יהדות התפוצות, ובראשם הנגיד העשיר ממצרים, רבי יצחק בן נתן שולאל, שתמך בישיבה באופן קבוע ומסיבי.^[3]
• רפורמה בשירותי הדת והקבורה: הרע"ב הקים מחדש את מוסד ה"חברה קדישא" בירושלים כדי להבטיח קבורה הגונה ושוויונית לכל נפטר, ואף עסק בכך פיזית ואישית כדי לשמש דוגמה אישית ולהילחם ברודפי הבצע.^[3]
• הקלת נטל המסים וקשר עם השלטונות: הודות לחכמתו ולסמכותו, הוכר הרע"ב כנציג הרשמי של הקהילה היהודית בפני מוסדות השלטון המוסלמיים, והצליח להפחית באופן משמעותי את נטל המסים הכבד שרבץ על צוואר היהודים.^[8]
• החייאת השפה העברית: הרע"ב פעל באופן עקבי לחיזוק הלשון העברית, ונשא את דרשותיו הציבוריות מדי שבת בלשון הקודש, דבר שתרם ללכידות חברתית בין העדות השונות (אשכנזים, ספרדים ומוסתערבים) שחיו בעיר.^[8]

פעילות מאומצת זו נשאה פרי בתוך זמן קצר. בתוך שמונה שנים בלבד מעלייתו של הרע"ב, צמח היישוב היהודי בירושלים מכ-70 בעלי בתים לכדי למעלה ממאתיים משפחות.^[4]

משנתו התורנית וחיבוריו: המהפכה בפרשנות המשנה

מפעלו הספרותי של רבי עובדיה מברטנורא משתרע על פני ענפים שונים של ספרות התורה וההלכה, אולם גולת הכותרת של יצירתו, שהקנתה לו תהילת עולם, היא פירושו השיטתי לשישה סדרי משנה.^{[2, 4]}

מחקרים היסטוריים מראים כי הרע"ב כתב את עיקר פירושו למשנה עוד בתקופת מגוריו באיטליה, סביב שנת ה'קמ"ב (1482 לערך), טרם עלייתו לארץ ישראל.^{[9, 10]} החיבור נדפס לראשונה בוונציה, כאשר קיימת עמימות קלה במקורות הביבליוגרפיים לגבי שנת ההדפסה המדויקת; בעוד שחלק מהמקורות מצביעים על שנת ה'ש"ט (1539) ^[3], הרי שראיות ביבליוגרפיות מבוססות יותר מראות כי הדפוס המלא הראשון של שישה סדרי משנה עם פירושו יצא לאור בוונציה בשנים ה'ש"ח–ה'ש"ט (1548–1549) על ידי בן אחיו, רבי עובדיה המון, ובסיוע המדפיס רבי מאיר בן יעקב מפירנצה.^{[2, 9, 10]} מאז הדפסתו הראשונה, הפך החיבור לפרשנות היסודית, המרכזית והנפוצה ביותר של המשנה, והוא מודפס כמעט בכל מהדורה עד ימינו.^{[3, 9]} מעמדו של הפירוש ביחס למשנה הושווה על ידי חכמי הדורות הבאים למעמדו של פירוש רש"י ביחס לתלמוד.^[8]

מטרתו המתודולוגית של הרע"ב בכתיבת הפירוש הייתה להציע חיבור המאפשר ללמוד את ששת סדרי המשנה כספר לימוד עצמאי, ללא צורך בעיון מקביל ורצוף בסוגיות התלמוד הבבלי או הירושלמי כדי להבין את פשט הדברים, תוך שילוב פסיקת הלכה מעשיית ("אליבא דהלכתא").^{[4, 8]} במקומות שבהם נחלקו התנאים, הוא מציין במפורש כמי נקבעה ההלכה, ומוסיף פרטים מעשיים הנחוצים ליישום הדינים בזמן הזה.^[4]

כדי להבין את החידוש המהפכני שבפירוש הרע"ב, יש להשוותו לשני הפירושים המרכזיים שקדמו לו וששימשו לו כמקורות השראה מרכזיים: פירוש רש"י לתורה ולתלמוד, ופירוש המשנה לרמב"ם.^{[4, 9, 10]} הרע"ב העתיק מחיבורים אלו קטעים שלמים מילה במילה, תוך עיבודם, קיצורם והתאמתם למטרתו.^[4]

• בהשוואה לפירוש רש"י: רש"י פירש את המשנה בעיקר כחלק מהרצף של סוגיית הגמרא. משום כך, פירושו לא העניק ללומד כלי לפסיקת הלכה מתוך המשנה עצמה, ולא נבנה כקודקס עצמאי המכוון להכרעה הלכתית מעשית.^[4]
• בהשוואה לפירוש הרמב"ם: הרמב"ם אומנם שילב פסיקת הלכה בפירושו, אך חיבורו לא נבנה כפירוש מילולי שיטתי ("מילה במילה") לכל פסקה ופסקה הטעונה הסבר.^[4] בנוסף, הרמב"ם לא תמיד הביא את כל פרטי הדיון, האוקימתות והטעמים שעלו בסוגיות הגמרא לצורך הבנת המשנה.^[4]
• הרע"ב יצר סינתזה מושלמת: הוא שילב את המבנה המילולי הבהיר והפשוט של רש"י עם המימד ההלכתי-פסקני של הרמב"ם.^[4] בכך פתר את חסרונותיהם של קודמיו והעניק לעולם התורה חיבור נגיש, תמציתי ומדויק. הפירוש זכה להערצה כה רבה, עד כי גדולי המפרשים בדורות הבאים בנו עליו את חיבוריהם שלהם; המפורסמים שבהם הם ה"תוספות יום טוב" לרבי יום טוב ליפמן הלר, וה"מלאכת שלמה" לרבי שלמה עדני.^[3] כמו כן, החיבור הפופולרי "קב ונקי" מהווה מעין קיצור ותמצות ישיר של פירוש הרע"ב.^[2]

יצירתו הספרותית הנוספת והאינטגרציה ההלכתית

מלבד פירוש המשנה, חיבר רבי עובדיה מברטנורא שורה של חיבורים חשובים בתחומי הפרשנות, ההלכה והמדרש, המעידים על רוחב יריעת משנתו:

מקום קבורתו בנחל קדרון והשפעתו ההיסטורית לדורות

רבי עובדיה מברטנורא נפטר בירושלים בסביבות שנת ה'ע"ר (1510) או ה'רע"ה (1515).^{[2, 3]} הוא נטמן בבית העלמין היהודי העתיק שבהר הזיתים, אשר מיקומו הגיאוגרפי והרכבו הגיאולוגי (גיר רך ונוח לחפירה) הפכו אותו למקום קבורה אידיאלי ורציף עוד מימי הבית הראשון.^[1] קברו של הרע"ב ממוקם בנחל קדרון, למרגלות הר הזיתים, באזור המשופע במצבות אבן אדירות ובמבנים מונומנטליים החצובים בסלע, כדוגמת יד אבשלום, קבר בני חזיר וקבר זכריה.^{[1, 3]}

במסגרת מפעל המיפוי המודרני של עיר דוד, מופו מעל 40,000 קברים בהר הזיתים, מה שמאפשר כיום לאתר את מקום מנוחתו המדויק של הצדיק באמצעות מערכות ממוחשבות.^[1] קברו הפך לאתר עלייה לרגל מרכזי, ויהודים רבים נוהגים לעלות ולהשתטח עליו ביום פטירתו המסורתי.^[3]

דמותו של רבי עובדיה מברטנורא מייצגת סינתזה תרבותית והלכתית נדירה. הוא שילב את שיטת הלימוד והפסק האשכנזית שספג מרבו המהרי"ק ^{[3, 4]}, את עקרונות הניתוח והסידור הפסקני של הרמב"ם הספרדי ^{[4, 9, 10]}, ואת התרבות, האסתטיקה והיכולת הארגונית של יהדות הרנסנס האיטלקית.^[4] מפעלו בירושלים הציל את הקהילה מכליה פיזית ומוסרית, והכשיר את הקרקע לקליטתם של מגורשי ספרד, שהפכו את ארץ ישראל למרכז התורני המוביל של העולם היהודי במאה ה-16.^{[3, 4]}