חכם ישועה בן שושן

רקע ביוגרפי, שורשים משפחתיים והרשת החברתית-תורנית בירושלים

חכם ישועה בן שושן נולד בירושלים בכ"ב בטבת ה'תש"ו (26 בדצמבר 1945) ונפטר בכ"ז באלול ה'תשע"ח (7 בספטמבר 2018), בשלהי שנתו ה-72, במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים.^[1] הוא נטמן בחלקת הפרושים שבבית הקברות היהודי העתיק בהר הזיתים.^[1] ייחוסו המשפחתי קשר אותו ישירות לשושלת מיוחסת של שמונה דורות בירושלים מצד אביו, יעקב בן שושן, שהיה תלמיד חכם מובהק בישיבת פורת יוסף ושימש כחברותא קבוע של הרב עובדיה יוסף.^[1] אמו, אורה, הייתה בתו של המקובל הירושלמי רבי שלמא יעיש, ואילו אביו של יעקב היה המקובל ר' מרדכי בן שושן, אשר שימש כמזכיר ההיסטורי של ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה.^[1]

הסביבה המשפחתית והרוחנית שבה גדל עיצבה את נטייתו המוקדמת לעולם הנסתר. את חוק לימודיו הבסיסי החל בבית הספר הממלכתי-דתי מוריה, ומשם המשיך לתלמוד תורה "דורש ציון", לתיכון הימלפרב ולסמינר ליפשיץ למורים.^[1] כבר בנעוריו החל ללמוד קבלה באופן בלתי אמצעי משני סביו המקובלים.^[1] בהמשך, העמיק בלימוד תורת הנסתר אצל ענקי הקבלה של ירושלים בדור הקודם: הרב מרדכי עטיה, הרב דוד ציון לניאדו, הרב מאיר יהודה גץ והרב מרדכי שרעבי.^{[1, 2]} בתקופה זו למד בחבורה אחת עם המקובלים הנודעים הרב דוד בצרי והרב יעקב משה הלל, עמם שמר על קשר הדוק לאורך השנים.^{[1, 3]} לאחר שחרורו משירותו הצבאי, המשיך את לימודיו התורניים בשני המרכזים הרוחניים המובילים של ירושלים באותה עת – ישיבת מרכז הרב הלאומית-ציונית וישיבת פורת יוסף החרדית-ספרדית.^[1] מיזוג זה בין תורת הנסתר הספרדית לבין משנת הגאולה האקטיבית של ישיבת מרכז הרב היווה את המסד הרעיוני לכל פועלו הציבורי והרוחני בהמשך חייו.

בשנת ה'תשל"ב (1972) נישא ליעל לבית פרייהן, ועמה הקים משפחה בת עשרה ילדים, אשר מרביתם פנו למסלול לימודים בישיבת מרכז הרב והשתלבו בעולם הרבנות והחינוך.^[1] קשרים משפחתיים אלו הרחיבו את השפעתו התורנית של חכם ישועה אל תוך עולם הישיבות של הציונות הדתית, כפי שמודגם בפרטי משפחתו המוצגים להלן:

סייפא של קדושה: גבורה צבאית, הישרדות ניסית ודבקות בטהרה

בעיני חכם ישועה בן שושן, השירות הצבאי וההגנה על עם ישראל בארצו לא היו מטלה אזרחית גרידא אלא ביטוי מובהק של מצווה דתית ומלחמה קדושה להסרת הרע מן העולם, נקייה מכל פוליטיקה או אינטרס אישי.^[2] שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים התנדב לסיירת שקד, תחת פיקודו של בנימין בן אליעזר ("פואד"), ושימש שם כלוחם וכקצין.^{[1, 2, 3]} באותם ימים, נוכחותם של חיילים דתיים, ובוודאי קצינים בעלי חזות תורנית, ביחידות מובחרות הייתה תופעה נדירה ביותר; חריגותו ואישיותו יוצאת הדופן תועדו לימים בחוברת "ישועה לעמך" שיצאה לאור מטעם עמותת צל"ש (צבא לשם שמיים) כדי לשמש מופת רוחני לחיילים דתיים בצה"ל.^{[1, 4]}

במהלך הקרבות הכין את עצמו בכל בוקר מחדש למסירת נפש על קידוש השם.^[2] הוא נהג להתרחץ ולנקות את עצמו מדי יום באומרו "אם זה היום, אני מוכן".^[2] חבריו ליחידה ראו בו דמות מגינה ושמרו עמו על קשר עין קרוב בסיורים מתוך אמונה כי קדושתו מהווה מגן רוחני עבורם.^[2] באחת הלחימות, כאשר התקבלה פקודה בקשר לבטל פיצוץ של בית מחבל ברגע האחרון, הורה לחייליו להודיע בקשר כי המבנה כבר קרס, והשמיד את הבית מתוך תפיסה מבצעית נחרצת.^[2] חכם ישועה הקפיד על הלכות מחנה הלכה למעשה גם בתנאים הקשים ביותר: הוא מנע מחייליו לאכול פיתות שנאפו על ידי מקומית ערבייה בשל איסור "פת עכו"ם", אף על פי שהרב מרדכי אליהו פסק לו כי מצד הלכות פיקוח נפש במלחמה מותר לאכול אף בשר חזיר; החיילים קיבלו את מרותו והעדיפו להסתפק במנות קרב.^[2] כמו כן, הקפיד לכסות את צרכי המחנה בעצמו באמצעות את חפירה כדי לקיים את הפסוק "והיה מחניך קדוש".^[2] לשיטתו, הקפדה זו היא שהצילה את חייהם מיד לאחר מכן, כאשר מטוסי מיג מצריים הפציצו את המחנה אך הפצצות החטיאו והמשיכו הלאה.^[2]

במלחמת יום הכיפורים שירת בגדוד צנחנים.^[1] במהלך הלחימה ממערב לתעלת סואץ, הוביל קבוצה של 400 שבויים מצריים ממתחם קומנדו.^[1] משבחין כי אין ביניהם קצינים, חקר את השבויים וגילה כי הללו מסתתרים בבונקר תת-קרקעי.^[1] הוא הוביל כוח להסתערות על הבונקר, ובמהלך הקרב נפצע קשה פנים אל פנים מול חייל מצרי, אך המשיך להילחם פצוע עד להשלמת המשימה.^{[1, 2]} פציעה זו דרשה אשפוז ושיקום שנמשכו מספר חודשים.^[1] את חוויותיו ולקחיו ממלחמה זו תיעד לימים בהרצאה מוקלטת מפורטת בת 47 דקות שנשאה את הכותרת "סיפורים נוספים" (שנמסרה בו' באייר תשע"ד וזמינה באתר "ישיבה").^[5] במהלך שירותו הצבאי ניצל באופן ניסי שמונה פעמים שונות שבהן עלה רכבו על מוקשים; בכל שנה, בתאריכים המדויקים של אירועים אלו, נהג לערוך סעודת הודיה ולספר על הניסים שנעשו לו.^[2] לאחר שיקומו, חזר לשירות קבע כקצין הגנה מרחבית (הגמ"ר) ביהודה ושומרון.^[1]

הפציעה הותירה בגופו רסיסים רבים שלא ניתן היה להסירם.^[2] רסיסים אלו מנעו ממנו לטבול במים חמים או קרים ללא כאבי תופת, שכן תנועת הגוף במים הניעה את הרסיסים וסיכנה אותו בהתעלפות.^[2] חכם ישועה פנה לרב מרדכי אליהו והסביר כי ברצונו ללמוד קבלה בטהרה, אך הטבילה במקווה כרוכה בסבל פיזי בלתי נסבל.^[2] הרב אליהו פסק לו כי עליו לטבול אך ורק בנוכחות אדם נוסף שישגיח עליו במקרה של אובדן הכרה.^[2] חכם ישועה אימץ פסק זה בקפדנות והמשיך ללמוד את תורת הנסתר בטהרה מוחלטת יחד עם חברותו עם ראש ישיבת השלום, הרב דוד בצרי.^[2]

המאבק המטאפיזי על ארץ ישראל, הר הבית וחברותו במחתרת היהודית

חכם ישועה בן שושן ראה ביישוב הארץ ובהגנה עליה שלבים הכרחיים בתהליך הגאולה הכללי. ביולי 1974 השתתף באופן פעיל בעליית גרעין אלון מורה לשכם, והביע אכזבה קשה ממדיניותה המהססת של ממשלת ישראל, שלדבריו נבעה מחשש בלתי מוצדק מתגובת אומות העולם וסתרה את החזון הציוני.^[1]

בשנות השמונים הצטרף לחברי "המחתרת היהודית".^[1] ביתו הפרטי שימש כבסיס המבצעי שממנו יצאה לפועל פעולת התגמול והירי במכללה האסלאמית בחברון.^[1] יחד עם יהודה עציון ומנחם לבני, תכנן חכם ישועה תוכנית מורכבת לפוצץ את מסגד כיפת הסלע שעל הר הבית.^{[1, 6]} תוכנית זו לא נבעה ממניעים פוליטיים-טקטיים אלא מתפיסה תיאולוגית-מטאפיזית עמוקה: חכם ישועה האמין כי השליטה המוסלמית על הר הבית היא השורש הרוחני המזין את כוח החיות של האסלאם בארץ ישראל, וכי היא המקור לכל הצרות, הפיגועים והנסיגות הטריטוריאליות של עם ישראל.^[1] הוא העריך כי הסרת המסגדים וה"שיקוץ" מעל הר הבית תביא לעצירה מיידית של תהליכים מדיניים של ויתור על שטחי מולדת, דוגמת הנסיגה מחצי האי סיני באותם ימים, ותפתח את השער לבניין בית המקדש השלישי.^[1]

התוכנית נחשפה על ידי גורמי הביטחון עוד בטרם יצאה לפועל.^[1] במשפטו הורשע חכם ישועה ונידון למאסר בפועל (במקורות שונים צוינו עונשים של שנתיים או ארבע וחצי שנים).^{[1, 2]} במהלך הדיונים הגדיר אותו אחד משופטיו כדמות של "ספרא וסייפא, גיבור מערכות ישראל".^[1] הוא שוחרר מהכלא במאי 1986 לאחר שנשיא המדינה המיר את יתרת עונשו למאסר על תנאי.^[1]

אופיו הייחודי והתמסרותו המוחלטת לרעיון המקדש באו לידי ביטוי בשני סיפורים מרכזיים מתקופת מאסרו:

• תמונת בית המקדש תחת הכרית: אסיר ציון לשעבר יוסף מנדלביץ', שביקר את אסירי המחתרת בכלא, סיפר כי בעוד שאחד האסירים הראה לו בגאווה את תמונת משפחתו ששמר מתחת לכרית, הרים חכם ישועה את כריתו והראה לו כי הוא שומר שם תמונה של בית המקדש – עדות לכך שעולמו האישי בוטל לחלוטין בפני השאיפה לגילוי השכינה.^[2]
• מניעת חרטה מההיבט הקבלי: ראש ישיבת "אהבת שלום", הרב יעקב משה הלל, סיפר כי חכם ישועה הובא לבקרו כשהוא מלווה בשוטרים ממגרש הרוסים.^[2] חכם ישועה הביע בפניו דאגה עמוקה שמא חלק מחברי המחתרת יתחרטו על מעשיהם עקב ייסורי המאסר והלחץ הציבורי.^[2] מנקודת מבט קבלית, חרטה כזו עלולה הייתה לפגום ברעיון העילאי של מעשיהם ולעצור את זרימת ה"אתערותא דלתתא" (ההתעוררות מלמטה) הנחוצה להבאת הגאולה.^[2] משום כך, ביקש חכם ישועה למסור "מודעה" הלכתית (בדומה להתרת נדרים) המבטלת למפרע כל מחשבת חרטה שתעלה בליבם, תוך שהוא מתעלם לחלוטין ממצבו המשפטי והאישי הקשה.^[2]

מפקדיו הבכירים מהצבא, בהם מאיר דגן, אריאל שרון ובנימין בן אליעזר, שמרו עמו על קשר חם גם לאחר מאסרו.^[2] "פואד" אף התבטא בהערצה עצומה כלפיו באומרו כי הוא מעריך אותו עד כדי כך שבאוטו או בארנקו שמורה תמונתו של ישועה במקום תמונת אשתו.^[2]

במקביל למאמצים אלו, הקים חכם ישועה יחד עם יעקב נוביק את ארגון "אחותנו", שפעל בדרכים נועזות לחילוץ נערות יהודיות מכפרים ערביים.^[1] באחד המקרים נכנס בעצמו לתוך כפר ערבי עוין, תפס בחגורתה של נערה ומשך אותה אל מכוניתו מול המון מקומי שנרתע מתעוזתו הבלתי רגילה.^[2] במקרה אחר, לאחר שחילץ מספר פעמים כלכלנית ממשפחה חילונית ששבה ונקשרה לבן זוג ערבי, הביא לה קמע מיוחד שקיבל מהמקובל הרב יצחק כדורי; לאחר ששתתה את המים שבהם נמס הקמע, נותק הקשר לחלוטין.^[2] בתקופה שקדמה לתוכנית ההתנתקות, השקיע מאמצים רוחניים כבירים לעצירת הפינוי מגוש קטיף באמצעות עריכת תפילות המוניות בכיכר ציון ובדרכים המובילות לחבל עזה, ואף ערך תפילה קבלית מיוחדת ממסוק בשמי האזור.^[1]

משנתו התורנית: "בית דין גאולה", ליטורגיה ושיעורים באמונה

תורתו של חכם ישועה בן שושן התאפיינה בשילוב של הלכה מעשית קפדנית יחד עם פרקטיקה קבלית מטאפיזית המכוונת לפעול על העולמות העליונים.^{[1, 2]} הוא היה מקורב מאוד לרב הראשי, הרב מרדכי אליהו, ויחד עמו ועם רבנים נוספים ששמותיהם נותרו חסויים, הקים את "בית דין גאולה".^[1]

מטרתו של בית דין חשאי זה הייתה לעשות שימוש בכוחה של ההלכה הנגזרת בעולם הזה כדי לכפות, כביכול, שינוי בהנהגה האלוהית.^[2] חכם ישועה כינס עשרה דיינים מומחים בדיני חושן משפט כדי לדון בשאלה האם עם ישראל זכאי או חייב בדין שמיים.^[2] בית הדין פסק באופן רשמי כי עם ישראל זכאי לחלוטין, ולפיכך על המשיח והגאולה לבוא מיד וללא כל פורענויות או ייסורים.^[2] חכם ישועה הקפיד לחדש ולתקף פסק דין זה בכל שנה מחדש, וכאשר נפטר הרב מרדכי אליהו, הניח את עותק הפסק בתוך קברו של הרב כדי שישמש כקטגור חיובי ומליץ יושר בשמיים לזרוז הגאולה.^[2]

הנהגותיו הליטורגיות ומסעות התפילה שערך ברחבי הארץ התבססו על שתי אבני יסוד קבליות:

• סדר שבעת כורתי ברית: תפילות מיוחדות המכוונות כנגד שבעת האבות והרועים הרוחניים של עם ישראל (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד), המייצגים את שבע ספירות הבניין בקבלה.^[1]
• סדר פיטום הקטורת: קריאת סדר הקטורת בכוונות קבליות מדויקות שמטרתן להכניע את כוחות הטומאה והקליפות המונעים את התגלות האור האלוהי בארץ.^[1]

מסעות אלו נערכו בקברים קדומים ובאתרים קדושים בעלי משמעות רוחנית והיסטורית, כגון הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר יוסף בשכם, קבר רשב"י במירון, קבר האר"י בצפת, קברי עשרת הרוגי מלכות ואתר נבי מוסא.^[1] חכם ישועה האמין כי תפקידו של שליח ציבור (ש"צ) דורש נאמנות מוחלטת לעם ישראל, הבאה לידי ביטוי בחובה הלכתית ללמד זכות בלבד ולפעול ללא הרף לביטול כל קטרוג מעל העם.^[2]

משנתו התורנית הכתובה והאוראלית נמסרה בשיעורים מגוונים שחלקם תועדו והועלו לרשת לטובת תלמידיו.^{[5, 7]} שיעוריו הבולטים ששרדו במדיה הדיגיטלית מוצגים בטבלה הבאה:

הנהגה הלכתית: הלכות מילה, רפואה ושמירת מסורת ירושלים

לצד עיסוקו בקבלה ובפעילות ציבורית, שימש חכם ישועה כמוהל מומחה והחזיק בגישה הלכתית ייחודית המשלבת קפדנות רפואית עילאית יחד עם נאמנות עיוורת למסורת הדורות.^{[1, 2]}

החמרה יתרה בדיני צהבת יילודים

חכם ישועה נודע כמחמיר גדול ביותר בערכי צהבת אצל תינוקות.^[2] הוא נמנע לחלוטין מלקיים ברית מילה כאשר רמת הבילירובין בדם התינוק הייתה גבולית או הראתה ערכים של 11 או 12 מ"ג/ד"ל, אף על פי שמוהלים אחרים נהגו להקל בערכים אלו.^[2] גם במקרים שבהם הגיע במיוחד לאולם השמחות, ובפרט בימי שבת שבהם הטורח הציבורי רב, אם התעורר בליבו חשש קל לבריאות התינוק – סירב בתוקף למול.^[2] הוא נהג להרגיע את ההורים המאוכזבים באומרו כי יש לערוך את הסעודה המוכנה בשמחה גדולה, שכן היא מהווה סעודת מצווה של קיום הדין המקראי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".^[2]

תקפותה של גישה זו הוכחה הלכה למעשה בשנת תשע"ח, כאשר מוהל צעיר התייעץ עמו לגבי תינוק שהציג מדדים רפואיים גבוליים (משקל נמוך, אוושה קלה בלב וצהבת קלה), על אף שרופאי ילדים בכירים אישרו את קיום הברית.^[2] חכם ישועה והמוהל החליטו במשותף לדחות את המילה, ובמהלך הלילה התברר כי התינוק סובל ממום לבבי חמור ביותר שאילו היה נימול היה הדבר עלול להסתיים באסון.^[2] בעקבות מקרה זה, יצא חכם ישועה בביקורת נוקבת נגד רופאים ומוהלים המקלים ראש בשאלות אלו, וכן נגד הורים הדוחפים לקיום הברית ביום השמיני "בכל מחיר".^[2] מתוך השקפה זו פסק כי אם ברור שהברית תידחה לזמן ממושך (מעבר לדחייה קלה של ימי צהבת רגילים), יש לקרוא לתינוק בשם מיד ולא להמתין לקיום הברית, כדי לאפשר לציבור להתפלל לרפואתו בשמו המלא.^[2] כמו כן, נמנע לחלוטין מקבלת תשלום כלשהו עבור עבודתו כמוהל; כאשר גילה שטר של 200 ש"ח שהוחבא בתיקו על ידי אבי הבן במערת המכפלה, הביע מיאוס רב והורה להחזירו מיד.^[2]

קפדנות בנוסח התפילה ובקריאת התורה

חכם ישועה החזיק בעמדה שמרנית תקיפה לגבי שימור מסורת ההגייה והניגון של זקני ירושלים.^[2] הוא התנגד לכל שינוי, ולו הקל ביותר, במנהגי הקריאה והתפילה.^[2] באחד המקרים, כאשר התארח בשבת פרשת שמיני בקרית ארבע והשתתף בתפילת נץ החמה בבית הכנסת "אחוזת אברהם", עלה בעל קורא והאיץ את קריאתו בפסוק "אשר לא ציווה אותם" תוך חיבור המילים בניגון ה"תרי טעמי".^[2] חכם ישועה מיהר להעיר לו על כך והנחה אותו שלא לשנות דבר מאופן הקריאה המסורתי של הזקנים.^[2]

מנהגו זה של חכם ישועה זכה להערכה עצומה מצד גדולי הדור: המקובל חכם שמואל דרזי החזיק במנהג דומה, והרב מרדכי אליהו נהג בפרקטיקה ייחודית של כבוד הדדי – כאשר התפלל במחיצתו של חכם ישועה קרא כפי מנהגו של חכם ישועה, וכאשר התפלל במחיצת הרב דרזי קרא כפי מנהגו של הרב דרזי.^[2]

אמונתו בימי חוליו, פטירתו והנצחתו בספרות התורנית

אישיותו של חכם ישועה בן שושן שילבה עדינות יוצאת דופן בחיי היומיום לצד תקיפות רעיונית בענייני השעה.^[2] הוא התגורר במשך כשלש עשרות שנים בשכונת מקור ברוך בירושלים, שם שימש ככתובת ראשונה לכל פצוע ונצרך בזכות הכשרתו כחובש, ואף נהג לנגן בכינור שלמד בכלא כדי לשמח חתנים וכלות בשכונה.^[2]

כאשר חלה במחלת הסרטן והתבשרו ילדיו על חומרת מצבו, מצא בהם את הכוח לחזקם.^{[2, 3]} הוא הזכיר להם את עמידתו מול הטנקים המצריים במלחמה ואמר: "לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך! ואתם ילדיי, ממה אתם מפחדים?!".^[2] גם בימיו האחרונים, כאשר סבל מכאבי תופת שתרופות המורפיום לא הצליחו לעמעם, חזר והצהיר כי הוא מקבל את הייסורים באהבה ובסבר פנים יפות.^[2]

ביום שישי, כ"ז באלול ה'תשע"ח (7 בספטמבר 2018), שעות ספורות לפני כניסת השבת וראש השנה, חלה הידרדרות חמורה במצבו בבית החולים שערי צדק.^{[1, 3]} בני משפחתו, שקיוו כי ישוחרר לביתו לשבת, נקראו למיטתו.^[3] חכם ישועה הספיק לומר עמם קריאת שמע ווידוי, ולאחריהם אמר שלושה משפטים אחרונים שהיוו את צוואתו הרוחנית: "אני הולך כפרה למשפחה, לעם ישראל, ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן".^[2] שניות ספורות לאחר מכן נפטר.^{[2, 3]}

מורשתו, סיפוריו והנהגותיו הונצחו במספר חיבורים תורניים וספרי זיכרון שיצאו לאור לאחר פטירתו:

שבעה ימים לאחר פטירתו, בז' בתשרי ה'תשע"ט, נערך לזכרו כנס אזכרה מרכזי בישיבת "רועה ישראל" ביצהר, שבו נשא בנו, הרב חיים בן שושן, נאום מקיף בן שעה שבו תיאר את דמותו התורנית והחברתית של אביו כמודל של "ספרא וסייפא" המחובר בכל נימי נפשו לארץ ישראל, לתורת הנסתר ולבניין המקדש.^[1]

סיכום ומסקנות: היסודות המטאפיזיים של משנת חכם ישועה

חכם ישועה בן שושן הותיר אחריו משנה רוחנית סדורה המשלבת עולמות שנראים במבט ראשון כסותרים זה את זה. ניתוח פועלו והנהגותיו מוליך לשלוש מסקנות תיאולוגיות מרכזיות המאפיינות את דמותו:

• ביטול המחיצות בין פיזי למטאפיזי: עבור חכם ישועה, פעולות צבאיות, התיישבותיות ומשפטיות בעולם הזה היו בעלות משמעות ישירה בעולמות העליונים.^{[1, 2]} בין אם מדובר בפיצוץ מסגד על הר הבית כדי לקטוע את היניקה הרוחנית של האסלאם, ובין אם מדובר בכינוס בית דין הלכתי שיפסוק כי עם ישראל זכאי לגאולה – המציאות החומרית נתפסה בעיניו כהשתקפות של כוחות רוחניים שיש לפעול בהם בכל הכלים הזמינים.^{[1, 2]}
• הסניגוריה המוחלטת כחובה ליטורגית: תפיסתו את תפקיד שליח הציבור כמי שמחויב לחלוטין ללימוד זכות ולמניעת קטרוג על עם ישראל, לצד מילותיו האחרונות בהן הציע עצמו ככפרה על הכלל, מדגישות כי ראה באהבת ישראל ערך מטאפיזי עליון.^[2] חרף עמדותיו התקיפות והרדיקליות בענייני לאום ומקדש, עולמו הפנימי היה חדור חמלה ורצון לשמש מגן ומליץ יושר לכל יהודי באשר הוא.^[2]
• שמרנות הלכתית קיצונית אל מול אקטיביזם מהפכני: בעוד שבפעילותו הציבורית והלאומית פעל בדרכים מהפכניות ויוצאות דופן (חברות במחתרת, חילוץ נערות ושימוש בקמעות), בפסיקתו ההלכתית ובסדרי התפילה שלו גילה שמרנות קיצונית וסירוב מוחלט לשנות כמלוא הנימה ממסורת הדורות של זקני ירושלים.^[2] שילוב זה מלמד כי המהפכנות שלו לא נבעה מרצון לפרוץ גבולות, אלא להפך – מתוך מחויבות עמוקה ואבסולוטית לצו האלוהי ולחזון המקדש ההיסטורי של העם היהודי.^{[1, 2]}