הרב שאול ישראלי

הגאון הרב שאול ישראלי (תרס"ט–תשנ"ה / 1909–1995) ניצב כאחד מעמודי התווך של הפסיקה ההלכתית והמחשבה הציונית-דתית במאה העשרים.^{[1, 2, 3]} דמותו הרב-גונית גישרה על פני פערים גיאוגרפיים, היסטוריים ורעיוניים: מעולם התורה הליטאי השקוע בלימוד מחתרתי תחת עול הקומוניזם, דרך הנהגה רוחנית חלוצית בכפר החקלאי, ועד לפסגת הפסיקה הממלכתית כדיין בבית הדין הרבני הגדול וכראש ישיבת "מרכז הרב".^{[1, 3, 4]} משנתו התורנית לא הצטמצמה לפתרון בעיות נקודתיות, אלא הציבה מסד תיאורטי-הלכתי שלם, מעין "מטא-הלכה" ריבונית, המאפשרת לתורת ישראל להוות מורה דרך מעשי ומדיני לעם יהודי השב לארצו.^[3]

ילדות, בחרות ו"נס העלייה": מעולם התורה הליטאי אל ישיבת מרכז הרב

שאול ישראלי נולד בכ"ה בתמוז ה'תרס"ט (14 ביולי 1909) בעיר סלוצק שבבלארוס, לרב בנימין איזראעליט, שכיהן כרב ואב בית דין של העיירה קוינדוב בפלך מינסק, ולרבנית חוה.^{[1, 4]} ילדותו ובחרותו עוצבו בצל המשטר הקומוניסטי הנוקשה והרודד.^[4] אביו, שהתעקש להמשיך להרביץ תורה חרף האיסורים השלטוניים החמורים, נתפס ונשלח על ידי הסובייטים לסיביר, שם אבדו עקבותיו, בעוד אמו נרצחה לימים בידי הנאצים.^[4]

למרות התנאים הקשים, למד בתלמוד תורה ובישיבה קטנה בסלוצק תחת הנהגתם של גדולי התורה הליטאים, הגאון הרב יחזקאל אברמסקי וראש הישיבה הגאון הרב איסר זלמן מלצר.^[4] עם סגירת הישיבה בסלוצק על ידי היבסקציה, עבר למינסק ולמד במחתרת אצל הרב יהושע צימבליסט מהורודנא.^[4] בתקופה זו הוחל צו שלטוני במינסק שהתיר רק ל"בעלי מקצוע" להישאר בעיר; כדי לשרוד ולהמשיך בלימודיו, למד הרב ישראלי את מלאכת הסנדלרות, בעוד ראשו ומחשבותיו נותרו שקועים בעולמה של גמרא ("הוויות אביי ורבא").^[4] בהמשך, הצטרף לקבוצת בחורים שלמדו במחתרת בבית הכנסת "משכיל לאיתן" אצל הרב אברהם אליהו מייזס (מי שהיה לימים מראשי נטורי קרתא בירושלים).^[4] הרב ישראלי ייחס חשיבות מכרעת לתקופה זו, בציינו כי הרב מייזס היה זה ש"העמיד אותו על רגליו" מבחינה לימודית ומתודולוגית.^[4]

בשנת ה'תר"צ (1930), לנוכח הידוק טבעת החנק הסובייטית, עבר למוסקבה בניסיון להגר באופן חוקי.^[4] משנכשלו הניסיונות, החל לתכנן מילוט חשאי ולא-חוקי יחד עם חברו ללימודים במינסק, הרב דוד סולומון (לימים רבה של כפר אברהם), והרב אברהם שדמי (לימים ראש כולל "בית זבול" וחתנו של הגרי"מ חרל"פ).^[4] בשל סכנת החיים הכרוכה בחציית הגבול, פנו השלושה לגאון הרב יעקב קלעמעס במוסקבה כדי שיכריע בעבורם באמצעות עריכת "גורל הגר"א".^[4] הגורל נפל על פסוק מקראי מפורש מספר דברים:

"פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דברים א’, ו’) ^[4]

בעקבות התרת הספק הדרמטית, יצאו השלושה לדרך ובכ"ג בשבט ה'תרצ"ג (1933), באישון ליל כשהם עוטים סדינים לבנים להסוואה מפני השלג, חצו את נהר פרוט הקפוא בגבול פולין.^[4] הם נתפסו על ידי משמר הגבול הפולני ונלקחו למעצר באיום גירוש חזרה לברית המועצות – גזר דין מוות בטוח.^[4] בעיצומו של המשבר, פנו במכתב למרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים.^[4] הראי"ה קוק פעל מיד, פנה באופן אישי לנציב העליון הבריטי והשיג בעבורם סרטיפיקטים (אישורי כניסה).^[4] עד לעלייתם בפועל, למד הרב ישראלי בישיבת מיר המעטירה בפולין.^[4]

בתחילת שנת ה'תרצ"ד (1934) עלה ארצה והחל את לימודיו בישיבת מרכז הרב.^[4] הראי"ה קוק זיהה מיד את גאונותו הפנומנלית ובחר בו להיות אחד משלושת הבחורים המובחרים (יחד עם הרב יהודה גרשוני והרב דוד חנזין) לפניהם היה מרצה ומכין את שיעורו הכללי בטרם מסירתו לישיבה.^[4] במקביל, קשר נפשי ולימודי עמוק נרקם בינו לבין הגאון הרב יעקב משה חרל"פ, שלמד עמו בחברותא קבועה.^[4] בשנת ה'תרח"צ (1938) קיבל הרב ישראלי סמיכה לרבנות מהרב חרל"פ, ובאותה שנה נסע לפולין ונשא לאישה את בת-דודתו, בת שבע לבית בורגנסקי.^[4]

תקופת כפר הרא"ה: הלכה חלוצית והתוויית דרכה של תורה באדמת הארץ

עם הסמכתו, מונה הרב ישראלי לכהן כרבו של המושב החקלאי החלוצי כפר הרא"ה (הקרוי על שם הראי"ה קוק).^[4] הרב ישראלי קבע את מושבו בכפר וכיהן בו במשך כ-28 שנים.^[4] בתקופה זו פיתח דגם חסר תקדים של חיי תורה קהילתיים השזורים בעבודה חקלאית יצרנית.^[4]

החקלאות המודרנית בארץ ישראל הציבה שאלות הלכתיות חלוציות וסבוכות, שלא נמצא להן מענה מפורש בספרות הפוסקים המסורתית בגולה.^[3] הרב ישראלי שקד על פתרון הבעיות מתוך המקורות הראשוניים, תוך שילוב הבנה מדעית מעשית והתייעצות צמודה עם אגרונומים ומומחים.^[4] בין הנושאים המרכזיים שפתר היו:

• חליבה בשבת: מציאת פתרונות הלכתיים וטכנולוגיים המונעים איסור דאורייתא של מפרק, תוך מניעת צער בעלי חיים וקריסה כלכלית של הרפת הדתית.^[4]
• כלאי זרעים והרכבות אילנות: התמודדות עם שיטות הזריעה המודרניות, כגון סוגיית זריעת בקיה ושבולת שועל יחד כמספוא.^{[3, 4]}
• הלכות שמיטה: גיבוש פתרונות מעשיים לשמירה על חקלאות יהודית בשמיטה בלא למוטט את ההתיישבות החדשה.^{[3, 4]}

את שיעוריו ופסיקותיו ההיסטוריות בעניינים אלו העלה בספרו החלוצי "ארץ חמדה".^{[1, 3, 4]} חלקו הראשון של הספר נחתם סמלית ביום ה' באייר ה'תש"ח (יום הכרזת המדינה), כביטוי להכרה כי התקומה המדינית דורשת קודקס הלכתי-חקלאי ריבוני.^{[3, 4]} בזכות פסיקותיו אלו, הוכר הרב ישראלי כבר-סמכא המוביל במדינת ישראל למצוות התלויות בארץ, ועמד במשך שנים רבות בראש הוועדה הייעודית של הרבנות הראשית לנושא זה.^{[3, 4]}

במקביל לפועלו החקלאי, כיהן כר"מ ולימד את השיעור הגבוה בישיבת כפר הרא"ה שנוסדה בשנת 1940.^[4] באותה עת, פנה אליו הרב יהושע יגל, ראש מדרשיית נעם, בבקשה לבסס את מקצוע "מחשבת ישראל" כחלופה אינטלקטואלית ראויה עבור בני הנוער הדתי מול רוחות הסוציאליזם, המרקסיזם והחילון הלאומי של אותם ימים.^{[3, 4]} הרב ישראלי נעתר לאתגר, הגדיר את תוכנית הלימודים, פעל להכרת המשרד בה כמקצוע חובה לבגרות, וחיבר עבורה את האנתולוגיה המובילה "פרקים במחשבת ישראל" המשמשת עד היום כחיבור יסוד חינוכי.^{[1, 3, 4]}

פרק ייחודי ופחות מוכר מתקופה זו היה כוונתו של הרב ישראלי לייסד ישיבה חקלאית מעשית, מתוך חזון לחבר חיבור אורגני שלם בין הלימוד העיוני הגבוה ביותר לבין עבודת האדמה והתיישבות הספר.^[5]

שיבה לירושלים: דיינות, ראשות הישיבה והנהגה ממלכתית

בתחילת זמן חורף ה'תשי"ט (1959), לנוכח גידול משמעותי במספר התלמידים בישיבת מרכז הרב ופטירתו של הר"מ הרב יעקב כלאב, פנו תלמידי הישיבה לראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק, בבקשה לתגבר את הצוות הלימודי.^[4] הרצי"ה שלח את התלמידים לכפר הרא"ה להפציר ברב ישראלי לבוא וללמד בישיבה.^[4] הרב ישראלי היסס בתחילה, מתוך ענווה ויראת כבוד, באומרו: "שנים עוסק אני בהלכה, שיעור כללי בישיבה זה משהו אחר, זה למדנות...".^[4] לבסוף נעתר, ובמשך ל"ו (36) שנים מסר את השיעור הכללי המרכזי בישיבה.^[4]

ענוותנותו העמוקה ורעד הקודש שחש כלפי רבותיו התבטאו בשיעורו הראשון בישיבה (בבניינה הישן ב'בית הרב').^[4] כאשר ביקשו ממנו התלמידים לעלות לדוכן ליד ארון הקודש, עלה הרב ישראלי שלוש מדרגות, נשק לפרוכת, ואז ירד מדרגה אחת מטה באומרו: "במקום שהרב קוק עמד אינני יכול לעמוד".^[4]

בשנת ה'תשכ"ה (1965) מונה לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, ובעקבות כך עבר להתגורר בעיר.^[4] בבית הדין הגדול כיהן לצדם של ענקי התורה הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף, וזכה להערכתם העצומה.^[3] גדולי התורה החרדים ראו בו פוסק בעל שיעור קומה נדיר ואף ניסו להוביל מהלך למינויו כרב הראשי לישראל.^{[3, 5]} הרב ישראלי כיהן כדיין עד צאתו לגמלאות בשנת ה'תש"ם (1980).^[4] במקביל, כיהן כחבר במערכת הפירוש המדעי-תורני לתנ"ך "דעת מקרא".^[4]

לאחר פטירתו של הרצי"ה קוק בשנת ה'תשמ"ב (1982), מונה הרב ישראלי לראש ישיבת מרכז הרב לצדו של הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.^[4] בתקופה זו התפרסם בשיחותיו ודרשותיו הממלכתיות בעצרות יום ירושלים, שביטאו השקפה ציונית-דתית איתנה ובלתי מתפשרת.^[4]

משנתו הממלכתית: הגדרת המדינה כ"מלכות ישראל"

פועלו הציבורי של הרב ישראלי קיבל תנופה מיוחדת עם הקמת המדינה בשנת ה'תש"ח (1948).^[4] יחד עם קבוצת רבנים בולטים, הקים את "חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי", שנועד לתת מענה הלכתי מוסמך לשאלות המעשיות של המדינה החדשה.^{[1, 4]} הוא כיהן כדובר הארגון וערך את ביטאונו המפורסם "התורה והמדינה", שהפך לבמה המרכזית לבירור הלכות ציבור, ביטחון פנים, קואליציה ומיסוי.^{[1, 3]} בנוסף, הוא זה שעיצב את נוסח התפילה ליום העצמאות והנהיג את כינוסי 'ירחי כלה'.^[4]

בליבת משנתו הממלכתית ניצבה הגדרה הלכתית מהפכנית של מדינת ישראל המודרנית ^[3]:

המעבר מקהילה פרטית למסגרת כלל-ישראלית

הרב ישראלי הדגיש כי הקמת המדינה סימנה את יציאתו של עם ישראל ממסגרות קהילתיות דוגמטיות בגולה אל מסגרת כלל-ישראלית ריבונית.^[3] לפיכך, מצוות יישוב הארץ והחלת הריבונות עליה אינן מצוות אישיות פרטיות בלבד, אלא מצוות ציבוריות השייכות לרשות הרבים הלאומית.^[3]

מעמד השלטון הדמוקרטי

במאמרו המכונן משנת תש"ח, קבע הרב ישראלי כי מדינת ישראל מוגדרת הלכתית כ"מלכות ישראל" לכל דבר ועניין.^[3] לשיטתו, אין צורך במלך נמשח על מנת להחיל דיני מלכות, שכן שלטון דמוקרטי נבחר יונק את סמכויותיו הממלכתיות וההלכתיות מכוח הסכמתו של "כלל ישראל".^[3] מאמר זה מנחה עד היום את הפוסקים והחוקרים הדנים בסמכותו ההלכתית של השלטון בישראל.^[3]

הפסיקה הרב-תחומית

הרב ישראלי ניחן בכושר פסיקה מקיף בכל מקצועות התורה.^[3] במאמרו של הרב יעקב אריאל הושווה הרב ישראלי ל"רופא כפרי" – כזה הנדרש לשלוט שליטה מוחלטת ובו-זמנית ברפואה כללית, כירורגיה, אבחון וטיפול, ללא פריבילגיה של התמחות צרה.^[3] כך שלט הרב ישראלי בעיון התלמודי, בדיני ממונות, בהלכות שבת ואיסור והיתר, לצד המצוות התלויות בארץ והלכות צבא ומדינה.^[3]

סמל מובהק לפסיקתו הממלכתית הרב-תחומית היה הובלת פסק הדין העקרוני (אליו הצטרפו הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו) המקבל את הגדרת המוות המוחי-נשימתי כמוות גמור על פי ההלכה.^[3] פסיקה נועזת ורפואית זו אפשרה נטילת איברים להשתלה להצלת חולים מסוכנים, והיוותה גשר דרמטי בין ההלכה הקלאסית למדע הרפואי המודרני.^[3]

הלכות שמיטה: אוצר בית דין כ"דרך המלך" לכתחילה

אחד הנושאים בהם התבטאה משנתו החקלאית-ממלכתית של הרב ישראלי באופן המובהק ביותר היה היחס לשמיטה, ובפרט המחלוקת ההיסטורית בין מנגנון "היתר המכירה" לבין מוסד "אוצר בית דין".^{[6, 7]}

בעוד שהיתר המכירה מבוסס על הערמה משפטית המפקיעה באופן זמני את בעלות היהודי על השטח על מנת לעקוף את איסורי השמיטה (דבר שגרר ביקורת הלכתית נוקבת מצד פוסקים כגון הנצי"ב והחזון איש בשל איסור "לא תחנם" ומכירת קרקע בארץ) ^[6], הרב ישראלי ראה במוסד אוצר בית דין את הפתרון הראוי והעדיף לכתחילה.^[7]

הרב ישראלי ביסס את פסיקתו על מספר עקרונות תיאורטיים ומעשיים:

הגדרת מהות השמיטה

העיקרון היסודי של שנת השמיטה הוא שלילת הבעלות הפרטית והחלת מושג ההפקר על הארץ.^[7] עקרון זה מתקיים באופן מלא ומהודר כאשר החקלאי מעביר את ניהול שדותיו לידי בית הדין הפועל כשליח הציבור.^[7] בית הדין אינו סוחר בפירות (דבר האסור בשמיטה), אלא גובה מן הצרכנים אך ורק את דמי ההוצאות והטיפול.^[7] לכן, קבע הרב ישראלי כי "אוצר בית דין הוא המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה... הוא לא פתרון דחוק, אלא דרך המלך לכתחילה".^[7]

פטור מביעור

בהתבסס על שיטת הרמב"ן, פסק הרב ישראלי כי פירות המכונסים באוצר בית דין אינם טעונים חובת ביעור (החלה על פירות פרטיים כאשר כלה לחיה מן השדה), שכן פירות אלו כבר מוגדרים כמבוערים מן הבית ונמצאים ברשות הציבור.^[7]

בזכות פעילותו המאומצת והסברתו ההלכתית, חלה תמורה משמעותית בהתיישבות החקלאית הדתית ^[7]:

• בשמיטות עברו נטו קיבוצים דתיים לחתום על "היתר מכירה" מחשש להפסדים כלכליים, אך בהדרכתו הצטרפו 10 קיבוצים דתיים מובילים למסגרת של "אוצר בית דין".^[7]
• מגמה זו יצרה קידוש השם רב והובילה להוזלת מחירי הפירות והירקות בשנת השמיטה, בניגוד לטענות המשווקים הפרטיים.^[7]

סוגיית קיביה ומוסר מלחמה בהלכה

תקרית קיביה בשנת 1953 (מבצע שושנה), שנערכה כתגובה לרצח משפחה יהודית בכפר יהוד על ידי מסתננים ערביים, עוררה פולמוס בינלאומי וציבורי נרחב בשל פגיעה באוכלוסייה אזרחית ובטף.^[8] הרב ישראלי פרסם בקובץ "התורה והמדינה" מחקר הלכתי מונומנטלי בשם "תקרית קיביה לאור ההלכה", המהווה עד היום את החיבור היסודי והמקיף ביותר של משפט המלחמה ומוסר הלחימה היהודי בעת המודרנית.^{[3, 8]}

הרב ישראלי ביצע ניתוח הדרגתי ונוקב של סוגיית הפגיעה באזרחים חפים מפשע תוך הבחנה חדה בין משפט פלילי ואישי לבין משפט מלחמתי וממלכתי ^[8]:

א. אחריות האוכלוסייה המעודדת והמסייעת לטרור

הרב ישראלי חקר האם ניתן להטיל אחריות פלילית קולקטיבית על אוכלוסיית הכפר התומכת במחבלים.^[8] הוא דן במדרש בראשית רבה (ל"ד, י"ט) הקובע כי בדיני בני נוח יש שליחות לדבר עבירה ברציחה (כלומר, השוכר או המשלח לרצוח חייב מיתה בבית דין).^[8] הוא פירש את מחלוקתם של בעל "משפט המלוכה" (הרב איסר זלמן מלצר) וה"משנה למלך", הדנים האם החיוב הוא מדין "שליחות" ממש או מדין "גרם".^[8]

הרב ישראלי הכריע כדעת הרמב"ם שחלק על המדרש וסבר שאין שליחות לדבר עבירה בבני נוח.^[8] לפיכך, אין לחייב מיתה אוכלוסייה אזרחית שרק מעודדת טרור באופן פסיבי.^[8] כמו כן, הוא דן במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בעניין חובת "דינים" בבני נוח (מעשה שמעון ולוי בשכם).^[8] הרמב"ם סבר שאנשי שכם היו חייבי מיתה משום שלא שפטו את שכם בן חמור, ואילו הרמב"ן סבר שלא נהרגים על ביטול חובת דינים אלא משום שהיו רשעים ועובדי עבודה זרה.^[8] הרב ישראלי פסק להלכה כי לא ניתן לפגוע באוכלוסייה אזרחית רק משום שנמנעה מלבער את המחבלים מתוכה, שכן הימנעות זו עשויה לנבוע מאונס ומפחד לחייהם.^[8]

עם זאת, כאשר האוכלוסייה מעניקה סיוע אקטיבי ומקלט למפגעים, חל עליהם דין "רודף בגרם" (בהתבסס על סברת ה"אור שמח").^[8] כל האוכלוסייה הבוגרת המעניקה סיוע פיזי וצבאי נחשבת הלכתית כרודפת ומותר לפגוע בה להצלת הציבור, אך הגדרה זו אינה תקפה בשום אופן לגבי ילדים.^[8]

ב. פגיעה בחפים מפשע בדין הפרטי מול הדין הממלכתי

הרב ישראלי דן בגמרא במסכת בבא קמא העוסקת בשאלתו של דוד המלך האם מותר להציל עצמו בממון חברו.^[8] לפי רש"י הדבר אסור, ולפי התוספות והרא"ש הדבר מותר (ונפסק בשולחן ערוך סימן שנ"ט שמותר להציל אך חייב לשלם על הנזק).^[8] בעיקרון, אדם אינו רשאי להציל את חייו על ידי רציחת חברו ("מאי חזית דדמא דידך סומק טפי").^[8] לכן, בפעולה פרטית, מותר לפגוע במחבלים (מדין רודף), אך אין שום היתר הלכתי לפגוע בילדים חפים מפשע המצויים בקרבתם, שכן פגיעה בילדים אלו מהווה רציחה ישירה באונס.^[8]

ההתייחסות משתנה לחלוטין כאשר הפעולה מוגדרת כפעולה מלחמתית רשמית של המדינה ^[8]:

חוקיות המלחמה ("דינא דמלכותא")

ההיתר לפתוח במלחמה (אשר מעצם טבעה גוררת שפיכות דמים ופגיעה באזרחים) נובע מהסכמה משפטית בינלאומית בין עם לעם, המוגדרת הלכתית כ"דינא דמלכותא".^[8]

מלחמת מצווה ומלחמת נקמה

הרב ישראלי קבע בצורה נחרצת כי מלחמה במפגעים ובטרוריסטים המצויים בהתקפה מתמדת נגדנו (אף אם הם עושים הפסקות לנוחיותם) מוגדרת כ"מלחמת מצווה" לכל הדעות.^[8] מלחמה נגד צוררי ישראל הנסוגים על מנת לחזור ולפגוע מוגדרת כ"מלחמת נקמה", שהיא מצווה ונוהגים בה דיני מלחמה מלאים.^[8]

דין חפים מפשע במלחמה

במלחמה אין חובה לדקדק בדקויות מבצעיות שיסכנו את הלוחמים על מנת למנוע פגיעה עקיפה באזרחי אויב, שכן זהו טיבה של מלחמה ש"נספה בה צדיק עם רשע".^[8] האחריות המוסרית לחיי האזרחים והילדים שנפגעו באורח עקיף מוטלת במלואה על המפגעים המשתמשים בהם כמגן אנושי.^[8]

סייג חמור למוסר הלחימה

הרב ישראלי הדגיש באופן שאינו משתמע לשני פנים כי גם במסגרת מלחמה, חל איסור חמור לפגוע ישירות ובכוונה תחילה בילדים ובטף, ועל כן חובה מוסרית ומבצעית להשתדל ולהישמר מכך ככל הניתן.^[8]

תלמידיו, מוסדותיו והוקרתו

לצד ספריו הרבים, מורשתו של הרב ישראלי חיה ופועמת באמצעות תלמידיו המובהקים המכהנים כראשי ישיבות, דיינים ורבני ערים, וממשיכים להוביל את עולם ההלכה והמשפט הממלכתי.^{[1, 3]}

תלמידיו הבולטים

• הרב יעקב אריאל: לשעבר רבה של רמת גן ומבכירי פוסקי הציונות הדתית.^[1]
• הרב דוב ליאור: לשעבר רבה של קרית ארבע-חברון ומראשי הפוסקים.^[1]
• הרב יוסף כרמל: ראש כולל "ארץ חמדה" ואב בית דין.^{[1, 9]}
• הרב יהודה הלוי עמיחי: ראש מכון התורה והארץ.^[1]
• הרב משה הררי: מחבר סדרת ספרי ההלכה הפופולרית "מקראי קודש".^[1]
• הרב יהושע מגנס: מר"מי ישיבת מרכז הרב.^[1]

מכון "ארץ חמדה"

בשנת ה'תשמ"ז (1987) הקים הרב ישראלי את כולל ומכון "ארץ חמדה" ללימודי דיינות בירושלים, והיה נשיאו ומתווה דרכו הרוחנית.^{[4, 9]} המכון הוקם בברכתו של ראש הישיבה הרב אברהם שפירא, ובמטרה לאגד את עילוייה של הציונות הדתית ולהצמיחם לגדולי תורה ודיינים שיובילו את בתי הדין בישראל.^[9] בסגל המכון העמיד הרב ישראלי תלמידי חכמים מן השורה הראשונה, בהם הגאון הרב זלמן Nechemia Goldberg, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב מרדכי גרינברג, הרב מנחם בורשטיין והרב ישראל רוזן.^[9] לאחר פטירתו, עמדו בנשיאות המכון הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נחום רבינוביץ', ובהמשך מונה לעמוד בראשו תלמידו הרב יעקב אריאל, בעוד הרב יוסף כרמל מכהן כראש הכולל.^[9]

הכרה והוקרה ציבורית

על פועלו הכביר ויצירתו התורנית הענפה זכה הרב ישראלי בפרסים ובאותות הוקרה ממלכתיים יוקרתיים.^{[1, 4]}

סיכום ומסקנות

הגאון הרב שאול ישראלי ייזכר בהיסטוריה ההלכתית של עם ישראל כאדריכל המשפטי של הריבונות היהודית המתחדשת.^[3] בעוד שהגלות אילצה את עולם ההלכה להתכנס לד' אמות של הפרט והקהילה המקומית, הרב ישראלי הוביל תמורה מחשבתית ופסיקתית עמוקה, שהחזירה לתורה את ממדה הממלכתי-הלאומי.^[3]

תרומתו המשולשת – פיתוח ההלכה החקלאית המודרנית דרך "אוצר בית דין" ומצוות הארץ ^{[3, 7]}, ביסוס מעמד המדינה ורשויותיה כ"מלכות ישראל" מבחינה משפטית ^[3], וניסוח משנת מוסר לחימה והגנה לאומית עקבית ^[8] – הניחה את היסודות לחיים דתיים-לאומיים יוצרים וריבוניים בארץ ישראל. מורשתו הכתובה, מוסדותיו ותלמידיו הרבים מהווים עדות חיה לפועלו של ענק רוח שהשכיל לחבר שמיים וארץ, למדנות ליטאית עמוקה וחלוציות ציונית מעשית.^{[1, 3, 4, 5]}