הרב יוסף משאש

ההיסטוריה היהודית במאה העשרים מתאפיינת במפגש טעון, ולעיתים קרובות משברי, בין עולם המסורת וההלכה לבין תהליכי המודרניזציה, החילון והלאומיות הריבונית ^{[cite: 1, 2]}. בלב תמורות אלו בולטת דמותו רבת-ההוד של הרב יוסף משאש (המוכר בכינויו היו"ם), מגדולי חכמי מרוקו ופוסקיה בדורות האחרונים ^{[cite: 1]}. כדיין, פוסק, דרשן, משורר, סופר וצייר, הציג הרב משאש מודל מנהיגותי ייחודי המשלב נאמנות עמוקה למסורת ההלכתית יחד עם רציונליזם ספרדי-מיימוני, תעוזה בפסיקה, ופתיחות אינטלקטואלית ואמנותית יוצאת דופן לאתגרי המציאות המשתנה ^{[cite: 1, 2]}. פועלו התורני התפרס על פני חמישה עשורים ובשלוש מדינות שונות – מרוקו, אלג'יריה ומדינת ישראל ^{[cite: 1, 2]}. בכל אחת מתחנות אלו הותיר חותם בל ימחה על עיצוב גבולות הקהילה וההלכה ^{[cite: 1, 2]}.

תחנות חייו ועיצוב זהותו כמנהיג ופוסק

נתיב חייו הגיאוגרפי והתרבותי של הרב יוסף משאש השפיע באופן ישיר על עצמאותו המחשבתית ועל נכונותו להתמודד עם מציאות חברתית דינמית ^{[cite: 1, 2]}.

תקופת הגידול והצמיחה במקנס

במחקר הביוגרפי וההיסטורי קיימת אי-הסכמה מסוימת בנוגע לשנת לידתו של הרב משאש; בעוד חלק מן המקורות הציבוריים והקהילתיים מצביעים על שנת 1900 (תר"ס) כשנת לידתו ^{[cite: 1]}, עבודות מחקר אקדמיות מבוססות קובעות כי נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת תרנ"ב (1892) ^{[cite: 2, 3]}. הוא נולד למשפחת רבנים מיוחסת ששורשיה בספרד, בן לרבי חיים משאש ולמרת שמחה לבית גנו ^{[cite: 1, 2]}. אמו נפטר בהיותו כבן שלוש בלבד, ואביו, שהיה ממנהיגי הקהילה הבולטים, דיין וחסיד, קנה שם של קדוש וקברו הפך למוקד עלייה לרגל ^{[cite: 2]}.

על אף שנאלץ לסייע בפרנסת משפחתו מגיל צעיר באמצעות כתיבת שטרות וחוזים בבית הדין, הקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה ^{[cite: 2]}. בגיל עשרים היה שותף להקמת ישיבת "בית אל ועץ החיים" שנוסדה ביוזמת הרב זאב הלפרין (המכונה "מארי החזק מציון"), שם למד מפי חכמי מקנס הבולטים, בהם האחים רבי אהרון ורבי מכלוף אסודרי, רבי מרדכי עמאר, רבי ידידיה טולידאנו ורבי יצחק סבאג ^{[cite: 2]}. בגיל 32 הוסמך רשמית לדיינות על ידי רבי רפאל אנקאווא, הרב הראשי הראשון של מרוקו ^{[cite: 2]}. המסורת הספרדית-רציונליסטית של מקנס הניחה את היסודות לגישתו העצמאית והמשוחררת כפוסק הלכה ^{[cite: 2]}.

הרב משאש ניחן בנפש פיוטית ואמנותית מובהקת, והיה בקי בחכמת הלשון, בשירה ובציור ^{[cite: 4, 5]}. ביטוי ייחודי לכישרונותיו אלו ניתן לראות בחתימתו המליצית, שבה נהג לחתום את שמו בחריזה: "עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש" ^{[cite: 4]}. הרב עצמו ביאר את פשר החתימה במכתביו, והסביר כי המונח "דוק" מתייחס לשמיים (על פי ישעיהו מ', "הנוטה כדוק שמים"), המונח "חוג" מתייחס לארץ ("היושב על חוג הארץ"), והפועל "אשש" פירושו ייסד (על פי ישעיהו ט"ז, "לאשישי קיר חרשת") ^{[cite: 4]}. בכך הגדיר עצמו כעובד לאל שברא את השמיים וייסד את הארץ ^{[cite: 4]}. דמותו הרב-גונית זכתה להערצה עצומה בקרב בני דורו; בן דודו של אביו, רבה הראשי של ירושלים הגר"ש משאש, הפליג בשבחו ותיארו כ"אחד מן הרמתיים... סבא דמשפטים... הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר" ^{[cite: 1, 5, 6]}.

תקופת כהונתו בתלמסאן באלג'יריה

בשנת 1924 נקרא הרב משאש לשמש כרבה הראשי וכדיין של קהילת תלמסאן באלג'יריה ^{[cite: 1, 2, 3]}. קהילה זו הייתה נתונה תחת השפעה צרפתית עמוקה והתמודדה עם תהליכי חילון מואצים ופריקת עול מצוות ^{[cite: 1, 2]}. הריחוק הפיזי ממרכזי התורה הגדולים של מרוקו העצים את תחושת הבדידות והאתגר המנהיגותי שלו, אך מנגד העניק לו מרחב פעולה חופשי לעיצוב פסיקה מקורית ובלתי תלויה ^{[cite: 2]}. בתקופה זו מצא משענת רוחנית בדמותו של קודמו בתפקיד, הרב חיים בלייח, שהיה תלמיד חכם בעל גישה רציונליסטית מובהקת ופתיחות מתונה להשכלה ולמודרנה ^{[cite: 2]}.

החזרה למקנס והעלייה למדינת ישראל

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, נקרא הרב משאש לשוב למרוקו כדי לכהן כרב ודיין ראשי בעיר הולדתו מקנס, לצד הרב יהושע בירדוגו והרב רפאל ברוך טולידאנו ^{[cite: 1, 2]}. שם מונה לנשיא בית הדין הגבוה לענייני שררה והיה שותף פעיל במועצת רבני מרוקו, אשר תיקנה תקנות חברתיות והלכתיות חדשניות במטרה לגשר בין משפט התורה למציאות המשתנה ^{[cite: 2]}.

בשנת 1962, מתוך שאיפה ציונית עמוקה לחונן את עפר הארץ ולבנותה לאור חזון הנביאים, עלה הרב משאש לישראל ^{[cite: 1]}. בתחילה לא קיבל על עצמו תפקיד ציבורי והקדיש את עתותיו לכתיבה ולעריכת ספריו ^{[cite: 1]}. אולם בשנת 1963 מונה לרבה הראשי של העיר חיפה ומחוז הצפון كله ^{[cite: 1]}. בתפקידו זה התמודד עם אתגרי החילון במדינת ישראל הריבונית, פעל לקרב את העולים החדשים בפריפריה, והוביל קו פסיקה מאחד ומקרב שהתבסס על ראיית "כלל ישראל" כמשפחה אחת ^{[cite: 1, 2]}.

משנתו המטא-הלכתית: "הדין, השכל והזמן"

התשתית המטא-הלכתית של הרב יוסף משאש מבוססת על שלושה עמודי תווך שהגדיר בעצמו: הדין, השכל והזמן ^{[cite: 2, 7]}. לשיטתו, הכרעה הלכתית אינה יכולה להתקבל מתוך ניתוק מוחלט מנסיבות התקופה ומדעת האדם, אלא עליה לשקף סינתזה הרמונית בין מקורות הדין היבשים לבין התנאים הכלכליים, החברתיים והנפשיים של הדור ^{[cite: 2, 7]}.

תורת המצוי אל מול תורת הרצוי: מודל שלושת המעגלים

בניגוד למגמות של בדלנות, החמרה והסתגרות שאפיינו את האורתודוקסיה באירופה ואשר החלו להכות שורשים גם בארץ ישראל, הציג הרב משאש השקפת עולם הלכתית מכילה המבוססת על "תורת המצוי" ^{[cite: 2, 8, 9]}. הוא סירב להציב רף דתי אוטופי המרחיק את הרוב המכריע של הציבור, והעדיף להתמקד בקירוב הלבבות ובקיום הדרגתי של המצוות ^{[cite: 2, 8]}. במסגרת זו, חילק את המערכת המצוותית לשלושה מעגלים קונצנטריים ^{[cite: 2]}:

• המעגל הבסיסי: מצוות ומנהגים אינטואיטיביים הנובעים מתוך "הניצוץ היהודי" וקשר הדורות, שהציבור מקיים מאליו ללא צורך באכיפה או כפייה ^{[cite: 2]}.
• המעגל השני ("פת ותבשיל"): מצוות הליבה היסודיות שעליהן עומד עצם קיומו של הבית היהודי – אמונה, שמירת שבת בסיסית, כשרות, טהרת המשפחה וחינוך הילדים ^{[cite: 2]}. זהו התחום המרכזי שבו נדרש המנהיג להשקיע את מרב מאמציו החינוכיים וההסברתיים ^{[cite: 2]}.
• המעגל השלישי ("קינוח"): דקדוקי הלכות, חומרות משנה ופרטים משניים שנועדו ליחידי סגולה בלבד ואינם מהווים לחם חוקו של ההמון בעידן המודרני ^{[cite: 2]}.

הרב משאש ביקר קשות רבנים אשר הרעישו עולם על פרטי הלכות זניחים השייכים למעגל ה"קינוח", תוך שהם מסכנים את זיקתו של הציבור למעגל ה"פת ותבשיל" ^{[cite: 2]}. הוא סבר כי בדור של תמורות תרבותיות כה עמוקות, הפיתויים החיצוניים חזקים כל כך עד שיש לראות ביהודים שאינם שומרים מצוות במלואן כ"אנוסים" ולא כרשעים או כמומרים להכעיס ^{[cite: 2, 3]}. גישה זו מנעה את התפצלות הקהילה ושמרה על שלמותה ^{[cite: 7, 8]}.

מקרה המבחן של קצבי תלמסאן

פסיקתו המפורסמת בפרשת הקצבים בתלמסאן מדגימה הלכה למעשה את יישום המודל המטא-הלכתי שלו ^{[cite: 3, 7]}. הרב גילה כי קצבי העיר מחללים שבת בפרהסיה על ידי פתיחת חנויותיהם ביום המנוחה, אך מאידך גיסא מקפידים באדיקות על כשרות הבשר והשחיטה ^{[cite: 3, 7, 10]}. על פי פסק השולחן ערוך, מחלל שבת בפרהסיה מאבד את נאמנותו ההלכתית ואין לסמוך על כשרות הבשר שהוא מוכר ^{[cite: 3, 7]}.

בעוד שפוסקים מחמירים היו שוללים לאלתר את תעודות הכשרות של אותם קצבים ^{[cite: 7]}, הבין הרב משאש כי צעד כזה יביא לאסון קהילתי: הציבור הרחב ימשיך לקנות מהם בשר ויכשיל עצמו באכילת טרפות, הקהילה תתפצל לקבוצות יריבות ותהליכי ההתבוללות יואצו ^{[cite: 7]}. לאחר שיחות אישיות עם הקצבים, בחר הרב להעניק להם כשרות ולהתיר לקנות מהם בשר ^{[cite: 7]}.

הסברו ההלכתי והפסיכולוגי התבסס על ההנחה כי אותם קצבים מקבלים על עצמם את האחריות השמיימית על חטאיהם האישיים בשבת, אך אינם מוכנים בשום אופן לפגוע בזולת ולהאכיל יהודים אחרים בשר טרף ^{[cite: 3, 7]}. באמצעות מתן אמון ביושרם הפנימי, מנע הרב שבר דתי וחברתי עמוק והציב את הפשרה הקהילתית כאידיאל דתי ראשון במעלה ^{[cite: 7, 8]}.

פסיקות הלכתיות בולטות ופולמוסיהן

גישתו הרציונליסטית והעצמאית של הרב משאש הובילה אותו לפסוק שורה של פסקים מהפכניים, אשר חלקם עוררו סערה רבה בקרב עמיתיו הפוסקים בדורו ובדורות הבאים ^{[cite: 1, 7, 11]}.

פטור נשים נשואות מכיסוי ראש בעידן המודרני

אחת הפסיקות המקוריות והנועזות ביותר של הרב משאש עוסקת בחובת כיסוי הראש לנשים נשואות ^{[cite: 2, 11, 12]}. בתשובתו הידועה בספרו "אוצר המכתבים" (חלק ג, סימן אלף תתפד), קבע הרב כי בימינו אין עוד חיוב הלכתי אמיתי לנשים נשואות לכסות את שער ראשן בצאתן לרשות הרבים ^{[cite: 11, 12]}.

הרב משאש ביסס את חידושו על ניתוח המקורות במסכת כתובות (דף עב ע"א), שם מבחינה הגמרא בין "דת משה" (חיוב דאורייתא) לבין "דת יהודית" (מנהגי הצניעות של בנות ישראל) ^{[cite: 11]}. הוא הוכיח כי מן התורה ("דת משה") החיוב המקורי הוא אך ורק ששער האישה לא יהיה פרוע, מפוזר ומנוול, ודרישה זו מתמלאת כאשר השער אסוף, קלוע ומסודר היטב (בדומה לכיסוי חלקי המכונה "קלתה") ^{[cite: 11]}. מאידך גיסא, החובה לכסות את השער כולו נובעת מ"דת יהודית" – קטגוריה הלכתית המבוססת לחלוטין על המוסכמות החברתיות ומנהגי הצניעות המשתנים של נשות ישראל בכל דור ודור ^{[cite: 11, 12]}.

הרב משאש טען כי מאחר שבימינו רוב בנות ישראל, כולל נשים הגונות ושומרות מצוות, הסכימו ללכת בגילוי ראש ואין הן רואות בכך שום פריצות או חוסר צניעות, הרי שהמנהג החברתי השתנה מן היסוד ^{[cite: 11]}. שערן של נשים נשואות הפך להיות דומה לשערן של הבתולות, שאינו נחשב לערווה משום שהציבור רגיל לראותו מגולה ^{[cite: 11]}. על כן, לשיטתו, האיסור פקע מעיקרו ואין להוקיע נשים ההולכות בגילוי ראש ^{[cite: 11]}.

תשובה זו עוררה פולמוס נוקב ^{[cite: 11]}. בן דודו, הרב שלום משאש (בספרו תבואות שמש), דחה מכול וכול אבחנה זו וקבע כי חובת כיסוי הראש היא איסור תורה מוחלט שאינו תלוי במנהג חברתי משתנה ^{[cite: 11]}. פוסקים אחרים טענו כי הרב משאש ערבב בין הגדרת שער כערווה לעניין קריאת שמע לבין חובת הצניעות האינסטינקטיבית של האישה ^{[cite: 11, 12]}. עם זאת, הרב אורי שרקי ואחרים ציינו כי אף שאין לפסוק כך הלכה למעשה, יש בפסק זה כדי ללמד זכות על רבניות ונשים רבות שהקלו בכך, ובשעת הדחק הגדולה יש על מי לסמוך ^{[cite: 11, 12]}.

היתר שימוש בחשמל ביום טוב

פסק הלכתי מפורסם נוסף של הרב משאש נוגע להתרת הדלקת וכיבוי אור חשמל וגפרור ביום טוב ^{[cite: 7, 13]}. במרוקו נהגו יהודים רבים להקל בכך, אך עם עלייתם ארצה נתקלו בהתנגדות עזה מצד פוסקים מקומיים שראו בכך חילול יום טוב גמור ^{[cite: 7, 13]}.

הרב משאש לא הסתפק בעיון במקורות הספרותיים אלא פעל בשיטתיות מדעית: הוא נפגש עם חשמלאים ואנשי מקצוע כדי להבין את המנגנון הפיזיקלי של זרם החשמל ^{[cite: 7]}. לאחר שנוכח כי אין בהדלקת החשמל משום יצירת אש חדשה (המוליד) אלא רק המשכת זרם קיים, וכי פעולת הכיבוי אינה יוצרת פחם, קבע כי הדבר מותר לחלוטין ביום טוב ^{[cite: 7, 13]}. הוא הדגיש כי מניעת השימוש בחשמל פוגעת באופן ישיר ב"שמחת החג" ^{[cite: 13]}.

בניגוד לפוסקים אחרים (כמו הרב שלום משאש והרב יצחק חזן) שחששו מפני "מדרון חלקלק" שבו הציבור הרחב לא יבחין בין יום טוב לשבת ויבוא לידי חילול שבת, הביע הרב יוסף משאש אמון מלא בקהל שידע להבחין בין הקודש לקודש ולא יטעה לחלל שבת ^{[cite: 13]}.

ריכוז שיטתי של פסיקות והנהגות הלכתיות יומיות

מתוך כתביו ובעיקר מתוך החיבור ילקוט שמ"ש המרכז את פסיקותיו, עולה משנה הלכתית מפורטת, מתונה ורציונליסטית המעניקה עדיפות עליונה למנהג המקורי של חכמי ספרד ומרוקו על פני חומרות מאוחרות ^{[cite: 5]}.

להלן ריכוז של פסיקותיו הבולטות בתחומי החיים השונים:

ציונות, ריבונית יהודית וגאולת ישראל

עבור הרב יוסף משאש, הקמת מדינת ישראל לא הייתה רק מקלט בטוח ליהודים הנרדפים, אלא התגשמות נבואית מושלמת של חזון הגאולה – "אתחלתא דגאולה" ^{[cite: 1, 14, 15]}. יחסו החם והנלהב לציונות ולמדינה בא לידי ביטוי בשורה של פסקים והנהגות ציבוריות נועזות ^{[cite: 14, 16]}.

יום העצמאות וברכת ההלל

הרב משאש פסק כי יש לחגוג את יום העצמאות כיום טוב גמור בהלל ובברכה, תוך קביעת סדר תפילה חגיגי ^{[cite: 5, 16]}. הוא אף יצר הקבלות וסימנים בלוח השנה בין ימי חג הפסח לימי חג העצמאות כדי להעניק ליום זה מעמד של מועד תורני קבוע ^{[cite: 2]}. פסיקתו של הרב יוסף משאש בנדון (כפי שפורסמה באוצר המכתבים חלק ג, סימן אלף תשסט) שימשה מקור הלכתי מרכזי עבור קרובו, הרב שלום משאש, שנטה אף הוא לפסוק שיש לברך על ההלל ביום העצמאות, אם כי בהמשך מיתן את פסיקתו לציבור הרחב בשל פסקיו של הגר"ע יוסף ^{[cite: 5]}.

קיצור הקינות בליל תשעה באב

אירוע דרמטי הממחיש את השקפתו הגאולית התרחש בבית הכנסת שלו בחיפה בליל תשעה באב ^{[cite: 15]}. כמקובל בקהילות מרוקו, ישבו המתפללים על הרצפה בחשכה והחלו באמירת הקינות הארוכות על חורבן הבית ^{[cite: 15]}. זמן קצר לאחר תחילת התפילה, קם הרב משאש ממקומו וקבע בנחישות:

"עד כאן קינות. אנחנו באתחלתא דגאולה" ^{[cite: 15]}.

לשיטתו של הרב, במציאות שבה עם ישראל חזר לארצו, קיבץ את גלויותיו והקים ריבונות יהודית עצמאית, אין זה ראוי להמשיך ולהתפלש באבלות קיומית וטוטאלית המותאמת לחשכת הגלות ^{[cite: 15]}. הוא לא ביטל את אבלות תשעה באב לחלוטין, שכן הגאולה עדיין בעיצומה ואינה שלמה, אך דרש להתאים את מינון הצער למציאות הנסית של ימינו ^{[cite: 15]}.

קדושת חיילי צה"ל ושלמות הארץ

הרב משאש רחש כבוד עצום לחיילי צבא הגנה לישראל וראה בהם אנשי קודש המוסרים את נפשם על הגנת הכלל ^{[cite: 14]}. באחת הפגישות עם קבוצת חיילים שביקשה את ברכתו, ניגש הרב למזוזת פתח ביתו, ובמקום לברכם בנוסח הרגיל, הניח את ידו על המזוזה ובירך בשם ומלכות: "ברוך אתה ה'... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", מתוך ראיית החייל העברי כנס חי ומוחשי של שיבת ציון ^{[cite: 14]}.

לצד זאת, החזיק הרב בעמדה לאומית תקיפה בנוגע לשלמות הארץ ^{[cite: 5, 16]}. כשנשאל לגבי האפשרות של נסיגה טריטוריאלית מחלקי ארץ ישראל במסגרת הסכמים מדיניים, השיב באופן נחרץ כי קיים איסור תורני מוחלט להעביר אף שעל מאדמת המולדת לשלטון זר ^{[cite: 5, 16]}.

המפעל הספרותי המלא

הרב יוסף משאש הותיר אחריו מורשת כתובה ענפה הכוללת 33 ספרים המקיפים את כל מקצועות התורה והרוח ^{[cite: 1]}. להלן סקירה מפורטת של יצירתו הספרותית:

• שו"ת מים חיים (שני כרכים): יצירתו ההלכתית המרכזית הכוללת את תשובותיו ההלכתיות המרכזיות מתקופות כהונתו באלג'יריה, מרוקו וישראל, המסודרת על פי סדר שולחן ערוך אורח חיים ^{[cite: 1, 4, 17]}.
• שו"ת מים קדושים: כרך השאלות והתשובות על חלק יורה דעה, הדן בהלכות איסור והתר, כשרות, נדרים ואבלות ^{[cite: 4, 17]}.
• שו"ת מים טהורים: כרך השאלות והתשובות על חלק אבן העזר, העוסק בדיני אישות, קידושין וכתובות ^{[cite: 4, 17]}.
• שו"ת מים קרים: כרך השאלות והתשובות על חלק חושן משפט, העוסק בדיני ממונות, נזיקין וסכסוכים אזרחיים ^{[cite: 4, 17]}.
• אוצר המכתבים (שלושה כרכים): קובץ מונומנטלי המכיל 1,949 אגרות ותשובות הלכתית, הגותיות וציבוריות, המהווה תעודה היסטורית ראשונה במעלה לחיי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובישראל ^{[cite: 1, 4, 18]}.
• נחלת אבות (שמונה כרכים): פירוש רחב יריעה על מסכת אבות, המשלב דרשות לשבתות ולמועדים, משלים וסיפורים מחז"ל ומחיי היום-יום ^{[cite: 1, 4, 18]}.

מנחת יוסף / מגד שמיים / תולדות הדרשות: קובצי דרשות והגות פרשנית שנשא הרב לאורך שנות כהונתו ^{[cite: 1, 2, 4]}.

• נר מצווה: חיבור מקיף על חג החנוכה ומנהגיו בהלכה ובאגדה, המשלב פיוטים ושירים מקוריים ^{[cite: 2, 4, 18]}.
• זבח תודה: חיבור הלכתי מפורט העוסק בדיני שחיטה ובדיקה ^{[cite: 4, 17]}.
• גרש ירחים: מחקר הלכתי-היסטורי מעמיק העוסק בכתיבת שמות פרטיים בגיטין באלג'יריה ובמרוקו ^{[cite: 1, 4, 17]}.
• שבט סופר ועט סופר: קובץ המרכז נוסחאות שטרות, כתובות ודיניהם המשפטיים ^{[cite: 4, 17]}.
• ויזכור יוסף: פירוש על הגדה של פסח, הכולל תיאורים היסטוריים של נסי הצלה בקהילת מקנס ודרשות לחודש ניסן ^{[cite: 1, 4]}.
• בגדי ישע: דרשות ופירושים לחג הסוכות, להושענות ולתיקוני הטל והגשם ^{[cite: 4]}.
• מגן אברהם: חיבור תיאולוגי שנועד להגן על דרכו של רבי אברהם אבן עזרא מפני השגותיו של הרמב"ן ^{[cite: 4]}.
• תפארת בנים אבותם: מחקר גנאלוגי מקיף אודות שושלת משפחתו של הרב לאורך הדורות ^{[cite: 4]}.

סיכום

הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל מייצג טיפוס ייחודי של מנהיגות הלכתית שחיברה בין עולם המסורת והקהילה לבין תמורות הזמן והמודרנה ^{[cite: 1, 2]}. פסיקתו העצמאית והאמיצה, המעניקה עדיפות עליונה לשכל הישר, למנהג המקורי ולצרכי השעה של הציבור, מציבה מודל חלופי להקצנה ולבדלנות הדתית ^{[cite: 2, 7, 8]}. דרכו התורנית מלמדת כי ההלכה אינה מערכת קפואה של חומרות מנותקות, אלא שפה חיה ומקרבת המסוגלת להכיל את כל חלקי העם, לחגוג את נס הריבונות היהודית בארץ ישראל, ולשמור על שלמות החברה והמשפחה מתוך אמונה פנימית עמוקה ^{[cite: 2, 8, 14, 15]}.