הסבא מנובהרדוק

תולדות חייו של רבי יוסף יוזל הורוביץ ומסלול התפתחותו הרוחנית

רבי יוסף יוזל הורוביץ, המוכר כ"סבא מנובהרדוק", נולד בשנת תר"י (1850) בעיירה פלונגיאן שבליטא (במקורות מסוימים מוזכרת לידתו בשנת תר"ח בעיירה קורטוביאן) לאביו הגאון רבי שלמה זלמן הורוביץ (או זיו), שהיה רב העיירה.^{[1, 2, 3, 4]} בנערותו ניכר רבי יוסף יוזל בכשרונות מזהירים ולמדניים.^{[2, 4]} בגיל שמונה עשרה נישא לבת העיירה שווקשנה, אולם בין אירוסיו לנישואיו נפטר חותנו, ועול פרנסת המשפחה המורחבת – ובכלל זה אחיות אשתו – הוטל במלואו על כתפיו הצעירות.^{[2, 4]} מתוך מחויבות למשפחתו פנה לעסוק במסחר ונסע לעתים קרובות לרגל עסקיו לעיר הנמל קליפדה (ממל).^{[2, 4]} שם, במפגש מקרי אך גורלי, פגש את מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט.^{[2, 4]} לשאלתו של רבי ישראל במה הוא עוסק, השיב רבי יוסף יוזל כי עליו לפרנס את משפחתו.^[2] רבי ישראל שיכנע אותו לקבוע את רוב זמנו ללימוד תורה והזמין אותו לשיעור מוסר, מפגש אשר שבה את לבו והובילו לנטוש כליל את עולם המסחר ולהתמסר לתורה ולמוסר בכולל שהקים רבו בקובנה.^{[2, 5]} בהמשך למד והיה מתלמידיהם של רבי אברהם שינקר ורבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם".^{[2, 3, 5]}

מתוך שאיפה להתנתקות מוחלטת מהעולם הגשמי ומפיתוייו, גזר רבי יוסף יוזל על עצמו פרישות קיצונית והסתגר בבית קטן בסלובודקה למשך שנה ותשעה חודשים, מבלי להניח לאיש להיכנס.^{[2, 5]} פרישות זו עוררה ביקורת מצד "הסבא מקלם" שגילה את מקום מושבו, והוכיח אותו כי בימים של משבר רוחני אסור לאדם להסתגר לבדו אלא עליו לצאת ולהשפיע על העולם.^{[2, 4, 5]} רבי יוסף יוזל קיבל את דברי רבו, חזר לציבור והחל לערוך מסעות בקהילות יהודיות שונות, בהן הקים בתי מדרש המשלבים לימוד גמרא ומוסר במימון הנדיב עובדיה לחמן מברלין.^{[2, 5]} בשנת ה'תרנ"ו (1896) ייסד את ישיבת נובהרדוק בעיר נובהרדוק שבפלך מינסק.^{[4, 6]} הישיבה החלה עם עשרה תלמידים בלבד, ובתוך חודשים ספורים מנתה כחמישים בחורים.^{[2, 6]} גישתה המוסרית עוררה התנגדות עזה מצד גורמים בעיר שדרשו לסגור את המוסד ופנו לרב העיר, הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (בעל "ערוך השולחן"), אך הוא ופרנסי העיר העניקו גיבוי מלא לישיבה.^{[2, 6]} בעשר שנותיה הראשונות שימש רבי אליהו דב ברקובסקי כמשגיח, ובשנת 1899 הגיע מספר התלמידים למאתיים.^[6] בשנת 1908, עם פטירת הרב אפשטיין ומחלוקת עזה שפרצה בעיר סביב ירושת משרת הרבנות, העביר ראש הישיבה שני שלישים מהבחורים לעיר ז'יטל כדי למנוע מהם לקחת חלק בעימותים הפוליטיים, והם חזרו רק לאחר ששככה המחלוקת.^{[2, 6]} בשנת 1912 נחנך עבור הישיבה בניין חדש בן שתי קומות.^[6]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מחשש מהשפעות החילון וההשכלה שהיו נפוצים תחת שלטון גרמניה, עקרה הישיבה להומל וסניפים נוספים נפתחו בבוברויסק, מאזיר, אורשה ורוסטוב על הדון.^[6] בהומל למד רבי יוסף יוזל קבלה במשך חודשיים עם המקובל רבי שלמה אלישיב (בעל ה"לשם").^[5] בשנת 1919 עבר לקייב כדי לסייע לפליטים הרבים שזרמו לעיר בתנאים קשים.^{[2, 5]} בעקבות התפרצות מגפת הטיפוס בעיר, טיפל רבי יוסף יוזל במסירות נפש בחולים, נדבק במחלה ונפטר בי"ז בכסלו תר"פ (9 בדצמבר 1919).^{[5, 6]} לימים הועלו עצמותיו לירושלים והוא נטמן בהר המנוחות.^{[2, 3, 4]} מורשתו הציבורית והמשפחתית הונצחה דרך חתניו הבולטים: רבי אברהם יפה'ן, ראש ישיבת נובהרדוק; רבי רפאל אלתר שמואלביץ, רבה של סטוצ'ין (אביו של רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר); רבי ישראל יעקב ליובצ'נסקי, משגיח בישיבת אהל תורה בברנוביץ; ורבי ראובן סילבר (שליוואנסקי).^[3]

לאחר פטירתו, המשיכה הרשת לפעול תחת השלטון הסובייטי, תוך שהיא סובלת מרדיפות קשות מצד ה"יבסקציה".^{[5, 6]} ראש הישיבה בהומל ועשרה בחורים נאסרו ונשלחו לעבודות פרך, דבר שהוביל להחלטה נועזת בשנת 1921 להבריח את כל תלמידי הרשת מעבר לגבול הפולני בעיצומה של מלחמת פולין-ברית המועצות.^[6] רבי אברהם יפה'ן נסע לקייב למרות סכנת הדרכים כדי לחזק את התלמידים, ובכסליו תרפ"א נערכה בהומל אסיפה ראשונה ללא ה"סבא", שבה קיבל על עצמו רבי אברהם את ההנהגה הרוחנית של התנועה שזכתה לפריסה אדירה בפולין ובארץ ישראל.^{[5, 6]}

החזון האידאולוגי: "להעמיד יהודים שלמים" ופתרון השבר הרוחני

רעיונו המרכזי של רבי יוסף יוזל הורוביץ התבסס על השאיפה להעמיד יהודים שלמים ברוחם ובנפשם, המכירים את חוקי הבורא ותורתו, בעלי לב ישר המחפשים את "הנקודה האמיתית" בכל מעשיהם.^[5] עליהם להיות גיבורי רוח, עזי נפש ואמיצי רצון, ששום רוח סערה שבעולם אינה יכולה להזיזם ממקומם.^[5] רבי יוסף יוזל זיהה כי בעבר העולם והישיבה השלימו זה את זו, אך עם הזמן נפערה תהום עמוקה בין הקודש לחול, ואש הקודש וההתלהבות הצטננה גם בתוך הישיבות עצמן.^[5]

הפתרון שהציעה נובהרדוק לשבר זה היה הרמת קרנן של הישיבות והחזרת כוחן לימי קדם, כפי שהיה בתקופת הזהב של גלות בבל בסורא ובפומבדיתא.^[5] הדרך להשגת מטרה זו דרשה התמסרות מוחלטת של בני הישיבה ללימוד התורה ולמצוותיה, תוך אימוץ דרכי מוסר המקיפות את כל תחומי החיים מתוך שאיפה ליצור עולם מיוחד של תורה שממנו ייבנה ויושפע העולם כולו.^[5] בבסיס תפיסה זו עמדה שלילת השכל האנושי הטבעי; רבי יוסף יוזל סבר כי שכלו של האדם משמש ככלי להרחקתו מעבודה עצמית אמיתית באמצעות תירוצים ונגיעות אישיות, ועל כן על האדם להכניע את שכלו בכל דרך אפשרית ולעבוד על המידות בצורה מעשית ופיזית.^{[2, 6]}

המתודולוגיה החינוכית: סדרי הלימוד והעבודה המעשית בוועדים

החינוך בישיבות נובהרדוק הציג התמדה יוצאת דופן ושילוב הדוק בין לימוד תורה אינטנסיבי לעבודת מוסר מעשית.^[5] סדרי הלימוד, כפי שהתנהלו בישיבת ביאליסטוק – שהייתה הגדולה מבין ישיבות התנועה – מאופיינים ברצף של שעות לימוד ממושכות לתוך הלילה.^{[5, 6]}

סדר היום בישיבת ביאליסטוק

הישיבה הייתה מאורגנת בוועדים שנוהלו על ידי גדולי התלמידים המצוינים בחינוך ובעבודת המוסר, בהם רבי ניסן פוטאשינסקי, רבי אייזיק גראייבסקי, רבי אהרן אוגולניק, רבי יעקב זלדין ורבי יצחק אלחנן ואלדשאן.^[5] תהליך החינוך נחלק לשני תחומים מרכזיים: עבודה עיונית במוסר שכללה רכישת ידיעות בספרי ראשונים כמו חובות הלבבות, הרמב"ם, רבנו יונה, מפרשי המקרא הראשונים כאבן עזרא ורמב"ן ולימוד מדרשים; ועבודה מעשית בשטח המידות ויראת השמיים לפי תקופות השנה.^[5]

עבודת המידות המעשית בוועדים לפי תקופות השנה

ספר "מדרגת האדם": מפעל הכתיבה וסדר הלימוד החודשי

חיבורו המרכזי של רבי יוסף יוזל, "מדרגת האדם", מכיל את תמצית משנתו הרוחנית של זרם נובהרדוק.^[5] תהליך יצירת הספר החל כאשר תלמידיו של רבי יוסף יוזל חשו צורך להעלות את שיחותיו על הכתב.^[5] רבי יוסף יוזל היה משמיע את מאמריו, ותלמידים מצוינים היו רושמים את דבריו בו במעמד.^[5] לאחר מכן, היה מעיין ברישומים, בוחר במי שדייק ביותר לכוון למחשבתו – לרוב רבי יצחק אלחנן ואלדשאן – ומגיה, משנה, מוסיף או גורע עד לאישור המאמר.^[5] במקרים שבהם דעתו לא הייתה נוחה מאופן הכתיבה, היה רבי יוסף יוזל כותב את העניין כולו בעצמו.^[5]

לאחר מותו של רבי יוסף יוזל, נלמדו מאמריו בקביעות ברשת ישיבות נובהרדוק לפי חודשי השנה, כאשר בכל חודש התמקד הלימוד בחוברת (מאמר) אחרת לפי מחזור שנתי קבוע.^[5]

מבנה הספר "מדרגת האדם" וסדר הלימוד החודשי

הפרקטיקה הרדיקלית: שבירת המידות, ביטחון מוחלט ושירת הגשר הצר

נובהרדוק דגלה בסדרת פעולות של 'שבירת המידות', שהידועות שבהן הן פעולות ההשפלה העצמית הפומבית.^[2] מטרת פעולות אלו הייתה לעקור מלב הלומד את החשש מביקורת הסביבה, לפגוע באגו המנופח ולפתח אדישות מוחלטת לכבודו האישי.^{[2, 7]} מסיבה זו נהגו תלמידי נובהרדוק להתלבש בכוונה תחילה בלבוש בלוי ובלתי מהודר, ולבצע פעולות שנחשבו תמוהות בעיני הבריות, כגון כניסה לבית מרקחת לשם רכישת מסמרים.^{[2, 6]}

עקרון יסוד נוסף היה הביטחון המוחלט בקדוש ברוך הוא, תוך צמצום ההשתדלות הגשמית למינימום המוחלט.^[1] רבי יוסף יוזל היה סמוך ובטוח כי חסרונותיו יתמלאו אם חפץ בכך ה', ולא טרח עבורם מאומה.^[1] דוגמה קלאסית לכך מובאת בסיפורו של רבי יוסף יוזל שישב והתבודד בבית מיוחד בלב היער ועסק בתורה.^[1] כאשר כבה נרו בהדרגה, הצטער על ביטול התורה שייגרם מכך, אך הניח את מבטחו בקדוש ברוך הוא שאם מגיע לו אור, הוא יסופק לו.^[1] על פי המסורת הנובהרדוקאית, צרכיו אכן סופקו לו מחוץ לגדר הטבע.^[2]

ההתבודדות ביערות ובמקומות מבודדים ("בדידות") הייתה נפוצה מאוד בקרב התלמידים במטרה לקנות את מידת הביטחון ולהעמיק במחשבות מוסר.^{[2, 5]} מנהג זה עורר דיונים סביב האזהרה הקבלית של האר"י ז"ל, לפיה אין ללכת יחידי למקומות שאין בהם בני אדם.^[8] על כן, הונהג בחלק מהקהילות – ובפרט בחסידות ברסלב, שקיימה זיקה רעיונית מסוימת לנובהרדוק – ללכת להתבודדות בזוגות לאותו מקום, כאשר כל אחד תופס פינה נפרדת ומתבודד בה בינו לבין קונו.^[8]

בהקשר זה, השיר הנפוץ ביותר ברשת ישיבות נובהרדוק היה "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".^[4] שיר זה חובר על ידי רבי יוסף יוזל עצמו, על פי אמרתו המפורסמת של רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן, והוא שיקף את חוסר המורא ואת הנחישות הברזלית שנדרשה מתלמידי הישיבה מול קשיי החיים ותמורות הדור.^[4]

ניתוח דיאלקטי: השוואה, ביקורת והתפשטות גאוגרפית

משנתה של נובהרדוק התפתחה תוך כדי עימות דיאלקטי מתמיד עם תפיסות מוסריות והלכתיות מקבילות בדורה, דבר שהעמיק את ייחודה וחידד את מאפייניה.^{[6, 9]}

השוואה דיאלקטית בין שיטת נובהרדוק לשיטת סלובודקה

מנגד, התנגדות עזה לשיטה זו הגיעה מצדו של הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש").^[9] החזון איש התנגד עקרונית לדרך תורת המוסר הממסדית, כמו גם לשיטת הלימוד הישיבתית שהתבססה על שיטותיהם של רבי חיים מבריסק ורבי שמעון שקופ, שכן לדעתו שיטות אלו מעצימות את מעמדו של הלומד כסובייקט עצמאי על פני כפיפותו לטקסט ההלכתי.^[9] החזון איש לא הכיר ביכולת של האדם לחולל שינוי פנימי הנובע מעצמו בלבד, ולפיכך סבר כי הדרך היחידה להתגבר על היצר היא באמצעות כפיפות מוחלטת להלכה ולימוד תורה עיוני מעמיק.^[9] החזון איש ראה בלימוד התורה כשלעצמו את המכשיר המכניע והמשבר את מידותיו של האדם, ללא צורך במערכות פסיכולוגיות חיצוניות.^[9] עם זאת, ראוי לציין כי למרות המחלוקת המחשבתית, הציג החזון איש יחס פטרוני מעשי לרשת, ובשנת תרצ"ו (1936) אף סייע להקמת כולל האברכים הנוברדוקאי "עטרת יוסף" בבני ברק (שהועתק מאוחר יותר לתל אביב) לזכרו של הסבא מנובהרדוק.^[6]

מבחינה פסיכולוגית, עבודת המידות הקיצונית של נובהרדוק גבתה לעתים מחירים כבדים.^[7] המאמץ המתמיד לקבל עלבונות ובוז הוביל חלק מהתלמידים לתחושה קשה של חוסר ערך עצמי ואובדן משמעות, דבר שפגע קשות בביטחונם העצמי ובשמחת החיים שלהם, והותיר אותם לעתים כ"שבר כלי" מרוב ביזיונות.^[7] עם זאת, חוסן הברזל שרכשו אלו ששרדו את כור ההיתוך הזה אפשר לרשת להשתקם במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולהקים רשת מסועפת של סניפים ברחבי פולין ולטביה.^[6]

סניפי רשת "בית יוסף" בפולין ובלטביה בין מלחמות העולם

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא לקץ פריחתה של הרשת באירופה.^[6] התלמידים נמלטו לווילנה ומשם נדדו לבירזש.^[6] חלקם קיבלו אשרות כניסה לארצות הברית והקימו שם סניף בראשות רבי אברהם יפה'ן, בעוד אלו שסירבו לאזרחות סובייטית נשלחו לעבודות פרך בסיביר.^[6] חלק מהנשארים באירופה, ובהם רבי יצחק אלחנן ואלדשאן, נרצחו על ידי הגרמנים.^[6] ניצולי סיביר הקימו בשנת 1946 ישיבה בלודז', ולאחר פוגרום קיילצה עלו לארץ ישראל והשתלבו בסניפים המקומיים שהוקמו כבר בשנות ה-30 ^[6]:

• ישיבת "בית יוסף" בתל אביב: הוקמה בשנת תרפ"ט (1929) על ידי רבי הלל ויטקינד, עברה לבני ברק בשנות ה-60 והפכה לכולל "בית הלל" בראשות חתנו רבי מרדכי מן, ובהמשך נפתחה במבנה ישיבה לצעירים בשם "דברי מרדכי" בראשות בנו רבי יוסף מן.^[6]
• ישיבת "בית יוסף" בבני ברק: הוקמה בשנת תרצ"א (1931) על ידי רבי מתתיהו שטיגל בסיוע רבי דוד בליאכר, ובראשה עמד רבי יעקב ישראל קניבסקי ("הסטייפלר").^[6]
• כולל "עטרת יוסף" וכולל "עץ יוסף": כולל עטרת יוסף הוקם בתל אביב ובבני ברק, ובשנות ה-40 עמד בנשיאותו רבי שמואל וינטרוב, ואחד מראשיו היה רבי שמריהו יוסף קרליץ.^[6] רבי וינטרוב שימש גם כנשיא כולל "עץ יוסף" בירושלים שבראשו עמד חתנו רבי יצחק ברנשטיין.^[6]
• ישיבת "בית יוסף-נובהרדוק" בירושלים: הוקמה בשנת תרצ"ז (1937) על ידי רבי בן ציון ברוק, ובכך חתמה את מפעל שיקומה של מורשת נובהרדוק בארץ הקודש.^[6]