בין אקטיביזם משיחי לשמרנות הלכתית: משנתו התורנית ופועלו הציבורי של הרב צבי הירש קלישר
8 דק׳ קריאה1,563 מילים
תקציר
הטקסט סוקר את דמותו הרב-גונית של הרב צבי הירש קלישר, דיין שמרן שהיה מחלוצי מבשרי הציונות במאה ה-19 בזכות שילוב נדיר בין למדנות הלכתית מסורתית להגות פילוסופית מודרנית. ציר המרכזי של החיבור מציג את תפיסת הגאולה הטבעית של הרב, אשר גרסה כי שיבת העם לארצו חייבת להתחיל באקטיביזם אנושי — הכולל רכישת קרקעות, התיישבות חקלאית ופעילות דיפלומטית — ולא בציפייה פסיבית לנס משמים. המחבר מפרט את יצירתו הספרותית, בדגש על ספרו המכונן "דרישת ציון", ובוחן את הפולמוסים התורניים הסוערים שעורר סביב סוגיות כגון ביטול מחסום "שלוש השבועות" וניסיונו המהפכני לחדש את עבודת הקורבנות. לסיכום, המקור מדגיש כיצד חזונו המעשי של קלישר הניח את התשתית הרעיונית לציונות הדתית המודרנית ועיצב את המעבר מדת של תפילה בלבד לתנועה של עשייה לאומית.
רקע ביוגרפי והקשר היסטורי
הרב צבי הירש קלישר (ח' בניסן תקנ"ה, 24 במרץ 1795 – ה' בחשוון תרל"ה, 16 באוקטובר 1874) היה מגדולי התורה הבולטים במרכז אירופה במאה ה-19, אשר חקק את שמו בהיסטוריה היהודית כאחד מ"מבשרי הציונות" המרכזיים ביותר.[1] הוא נולד בעיירה ליסה (לשנו) שבחבל פוזנה, אזור בעל אופי תרבותי ייחודי שעבר משליטה פולנית לשלטון פרוסיה בעקבות חלוקת פולין, לרב שלמה קלישר ורעייתו רחל.[1] סביבה גאוגרפית ותרבותית זו הציבה אותו בנקודת המפגש שבין עולם התורה השמרני והלמדני של מזרח אירופה לבין תהליכי המודרניזציה וההשכלה ששטפו את גרמניה ומערב אירופה.[1] בנו, אלפרד קריסטליב קלישר (Alfred Christlieb Kalischer), המשיך לפעול בגרמניה בתחומים מגוונים.[1]
את עיקר תורתו קנה הרב קלישר משני ענקי רוח ומנהיגים אורתודוקסיים בולטים: רבי יעקב לורברבוים מליסה (מחבר "נתיבות המשפט" ו"חוות דעת") ורבי עקיבא איגר, שהיה לרבו המובהק.[1] לצד שקידתו המופלגת בלימוד התלמוד והפוסקים, ניחן הרב קלישר בצימאון אינטלקטואלי רחב למדעים ולפילוסופיה.[1] הוא שלט היטב בכתבי הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים ואף העמיק בהגותם של פילוסופים כלליים ומודרניים דוגמת רנה דקארט, ברוך שפינוזה, משה מנדלסון ועמנואל קאנט.[1] שילוב ייחודי זה של למדנות מסורתית מעמיקה לצד פתיחות מחשבתית ופילוסופית אפשר לו לגבש תפיסת עולם רחבת אופקים, שלא פעם אתגרה את המוסכמות המקובלות בדורו.[1]
בשנת 1825, בגיל 29, התמנה הרב קלישר למשרת רב ודיין בעיר טורון (Thorn) שבפרוסיה.[1] הוא שימש בתפקיד זה ללא שכר במשך עשרות שנים, כאשר פרנסת משפחתו נשענה כולה על חנות קטנה שניהלה אשתו.[1] עמדה עצמאית זו מנעה לחצים קהילתיים ואפשרה לו לנהל מאבקים עיקשים להגנת האורתודוקסיה.[1] בדומה לרבו, רבי עקיבא איגר, יצא הרב קלישר למלחמה חזיתית ברפורמים המוקדמים ובמשכילים הקיצוניים שביקשו לערער את יסודות ההלכה והמסורת היהודית.[1]
היצירה הספרותית וההגותית
כתיבתו של הרב קלישר משתרעת על פני מגוון רחב של תחומים בארון הספרים היהודי, החל מפסיקה הלכתית קלאסית בחושן משפט, דרך הגות פילוסופית וקבלית, וכלה בפרשנות המקרא והגות לאומית.[1] פועלו הספרותי החל לקבל ביטוי מוחשי בשנת 1843, עת פרסם את הקונטרס "אבן בחן" על סימן פ"ט בחושן משפט, המהווה חלק מחיבורו ההלכתי הגדול "מאזניים למשפט" שיצא לאור בשלב מאוחר יותר.[1] באותה שנה ממש יצא לאור גם חלקו הראשון של ספרו "אמונה ישרה", שבו פרס את השקפותיו הפילוסופיות והקבליות על התורה.[1] נוסף על כך, הערותיו הלמדניות תחת הכותרת "צבי לצדיק" על השולחן ערוך מופיעות בחלק גדול מדפוסי השולחן ערוך המקובלים כיום, עדות למעמדו ההלכתי המרכזי.[1] בתחום הפרשנות והמועדים, פרסם בשנת 1864 בוורשה את "סדר הגדה של פסח עם ביאור יציאת מצרים", המקשר בין הנסים ההיסטוריים לתהליכי הגאולה המודרניים.[1]
גולת הכותרת של כתיבתו ההגותית-הלאומית היא הספר "דרישת ציון", שנדפס לראשונה בליק (Lyck) בשנת 1862.[2] החיבור זכה לתהודה עצומה והודפס במהדורות רבות לאורך השנים, כולל מהדורה מיוחדת ומורחבת שיצאה לאור בשנת 2002 על ידי מוסד הרב קוק בעריכת יהודה עציון.[2] מהדורה זו, שציינה 140 שנה להדפסה הראשונה ו-65 שנה לייסוד הקיבוץ הדתי טירת צבי (הנושא את שמו של הרב), איגדה יחד עם "דרישת ציון" גם את החיבורים "שלום ירושלים" ואיגרת הפנייה ההיסטורית אל הנדבן אשר אנשל רוטשילד.[2]
להלן ריכוז של כתביו העיקריים ותחומי עיסוקם:
תורת הגאולה: המעבר מציפייה פסיבית לאקטיביזם לאומי
משנתו של הרב קלישר ביחס לגאולה מבוססת על שלילת התפיסה המשיחית הפסיבית, שהייתה נפוצה מאוד בקרב הקהילות האורתודוקסיות בדורו.[3] בספרו "דרישת ציון", דחה הרב קלישר את ההנחה כי הגאולה תתרחש באופן פתאומי וניסי לחלוטין מלמעלה, ללא כל מעורבות אנושית.[3] לשיטתו, הגאולה אינה אירוע חד-פעמי אלא תהליך הדרגתי המתרחש "מעט מעט" לאורך זמן.[3] הבנה זו מעוגנת היטב בפסוקי הנביאים, במאמרי חז"ל ובספרות הזוהר, המצביעים על כך שההתעוררות הרוחנית והמעשית של בני האדם היא שמכשירה את הקרקע להתערבות האלוהית.[3]
המודל המשיחי של הרב קלישר מחלק את הגאולה לשני שלבים דיאלקטיים עוקבים.[3] השלב הראשון הוא הגאולה הטבעית, המבוססת על פעולה אנושית עצמאית ויוזמת ("התעוררות רוח נדיבים").[3] בשלב זה, עם ישראל נדרש להפגין רצון עז לשוב לארצו, לגייס משאבים כספיים, לפנות למלכויות העולם לקבלת אישורים דיפלומטיים, לעלות לארץ ישראל וליישב את שממותיה.[3] רק לאחר השלמתו של שלב זה, שבו העם מוכיח את נאמנותו המעשית לארץ באמצעות עמל כפיים חקלאי והקרבת קורבנות, יתחיל השלב השני – הגאולה הניסית.[3] בשלב השני, יתרצה האל להשכין את רוחו על עמו ולהגשים את ההבטחות המטאפיזיות של הנביאים.[3]
חלק מרכזי מתוכנית זו דרש פנייה מעשית לבעלי הון והשפעה לשם מימוש החזון.[3] בשנת תקצ"ו (1836) פנה הרב קלישר במכתב היסטורי לאשר-אנשל רוטשילד, שבו הציג את משנתו בדבר חשיבות רכישת ארץ ישראל או חלקים ממנה מידי השלטונות העות'מאניים.[3] בשנת 1839 הרחיב את מאמציו ופנה גם לשר משה מונטיפיורי בבקשה דומה לסיוע ברכישת קרקעות.[1] הרב קלישר ראה בעשירים ובנדיבים היהודים בני התקופה שליחים אלוהיים שנועדו להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל.[3]
מבנה הספר "דרישת ציון" משקף במדויק את המעבר הרעיוני מהלכה למעשה, כפי שמפורט בטבלה הבאה:
פירוק המחסום התאולוגי: פולמוס "שלוש השבועות"
ההתנגדות העיקרית לרעיונותיו של הרב קלישר בקרב הזרמים השמרניים נשענה על מדרש הלכה ואגדה המופיע במסכת כתובות (דף קי"א, עמוד א'), המפרט את "שלוש השבועות" שהשביע האל את עם ישראל ואת אומות העולם.[4] שבועות אלו אסרו על ישראל לעלות בצורה מאורגנת ויד חזקה לארץ ישראל ("שלא יעלו בחומה"), למרוד בשלטון הגויים, או לגלות ולדחוק את הקץ.[4] בעיני מתנגדי האקטיביזם הלאומי, כל פעילות יזומה ליישוב הארץ או להקמת תנועה פוליטית היוותה הפרה חמורה של שבועות אלו, ועל כן נתפסה כסכנה רוחנית ופיזית קיומית.[4]
בתגובה לטיעונים אלו, ובעיקר כמענה מאוחר יותר לשימוש המסיבי שעשו מתנגדי הציונות (כגון האדמו"ר מסאטמר) במדרש זה, פיתחו הוגי הציונות הדתית – בהמשך ישיר לקו המחשבה שסלל הרב קלישר – מערכת מורכבת של תשובות הלכתיות והגותיות המערערות על תוקפן המחייב של השבועות בזמן הזה.[4]
הטיעונים המרכזיים נגד תקפותן ההלכתית של שלוש השבועות מסוכמים להלן:
הפולמוס ההלכתי על חידוש עבודת הקורבנות
חלקו השלישי של הספר "דרישת ציון", המכונה "מאמר העבודה", הוקדש לבירור הלכתי חסר תקדים בדבר היתר הקרבת קורבנות בזמן הזה, עוד לפני בניין המקדש והתגלות המשיח.[3] הרב קלישר ביקש להוכיח כי על פי כללי ההלכה, קדושת מקום המקדש קיימת לנצח ("קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא"), ועל כן "מקריבין אף על פי שאין בית". לצורך מימוש רעיון זה, פתח הרב קלישר בסדרת מכתבים ודיונים הלכתיים עם גדולי הדור, ובראשם רבו המובהק רבי עקיבא איגר וחתנו החת"ם סופר.[1, 3, 5]
רבי עקיבא איגר העלה שלוש השגות הלכתיות מרכזיות נגד האפשרות המעשית של חידוש העבודה [5]:
- זיהוי מקום המזבח: היעדר מסורת גאומטרית מדויקת לגבי מיקום המזבח המדויק על הר הבית, דבר המונע הקרבה כשרה.
- ייחוס הכהנים: העובדה כי בדורות האחרונים אבדו שושלות היוחסין של הכהנים, ואין כיום "כהן מיוחס" שניתן להסתמך עליו בבירור.
- בגדי כהונה: הצורך ההכרחי בבגדי כהונה הכוללים פתיל תכלת וארגמן, חומרים ששיטת הפקתם המקורית מן החילזון אבדה במהלך שנות הגלות הממושכות.
הרב קלישר השיב בפירוט למכתבי רבו וביקש להוכיח כי קשיים אלו אינם מעכבים בדיעבד.[5] לשיטתו, ניתן להסתמך על חזקת הכהונה הקיימת כיום לעניין קורבנות ציבור, ואין צורך בכהן מיוחס באופן מוחלט.[5] כמו כן, הוא הציע פתרונות הלכתיים ומדידות שונות לזיהוי מקום המזבח.[5] משהציג הרב קלישר את פתרונותיו, נמנע רבי עקיבא איגר מלהמשיך בדיון מחמת זקנתו וחולשתו, והעביר את בירור השאלה לחתנו, רבי משה סופר (החת"ם סופר).[5]
בתשובתו, הפתיע החת"ם סופר כאשר צידד באופן עקרוני בניתוחו ההלכתי של הרב קלישר.[5] הוא הסכים כי טומאה הותרה בציבור, וכי היעדר כהן מיוחס או צורך בשקלי ציבור אינם מעכבים את הקרבת קורבן הפסח.[5] עם זאת, החת"ם סופר הטיל וטו מעשי על התוכנית מטעמים גאופוליטיים.[5] הוא הסביר כי מושל ירושלים מטעם האימפריה העות'מאנית הוא "קפדן גדול" השומר בקנאות על הר הבית, ולא יאפשר בשום אופן למי שאינו מוסלמי להתקרב למקום המקדש.[5]
הצעתו המהפכנית של הרב קלישר עוררה גל של התנגדות חריפה בעולם התורני, הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה הרעיונית והמיסטית.[5] להלן פירוט של עמדות המתנגדים והתומכים בפולמוס זה:
סיכום ומורשתו של חלוץ הציונות הדתית
הרב צבי הירש קלישר ייצג בדמותו שילוב נדיר ויוצא דופן של למדנות תורנית מעמיקה ושמרנות דתית בלתי מתפשרת מחד גיסא, לצד רוח מהפכנית, מקוריות מחשבתית ואקטיביזם לאומי נועז מאידך גיסא.[1, 3] מאבקו העיקש ברפורמה ובמשכילים הקיצוניים לא מנע ממנו לאמץ כלים פילוסופיים מודרניים כדי לבסס את אמונתו, וחשוב מכך – לתרגם את הציפייה המשיחית המסורתית לתוכנית פעולה פוליטית ומעשית מקיפה.[1, 3]
התעקשותו על הפיכת ארץ ישראל ל"ארץ נושבת" ופיתוחה החקלאי והכלכלי שימשה בסיס מוצק שעליו נבנתה לימים תנועת "חובבי ציון".[1, 3] פניותיו החלוציות לאשר-אנשל רוטשילד ולמשה מונטיפיורי סימנו את ראשיתה של הדיפלומטיה הציונית המודרנית.[1, 3] אף שתוכניתו המרחיקה לכת לחידוש עבודת הקורבנות לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של מרבית גדולי הדור, הפולמוס שפתח העשיר את הדיון ההלכתי וחיזק את ההבנה כי גאולת ישראל תלויה בצעדים מעשיים וב"אתערותא דלתתא".[3, 5]
מורשתו של הרב קלישר ממשיכה לפעום בלב הציונות הדתית וההתיישבות בארץ.[1] קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, שנוסד בשנת תרצ"ז (1937) ונושא בגאווה את שמו, מהווה עדות חיה וניצחת להגשמת חזונו המשלב תורה, עבודה חקלאית יצרנית ואקטיביזם חלוצי בארץ הקודש.[2]
מקורות5
- 1.צבי הירש קלישר – ויקיפדיה, he.wikipedia.org/wiki/צבי_הירש_קלישר
- 2.דרישת ציון ; שלום ירושלים ; איגרת הפניה אל אנשל רוטשילד : נספחים / הרב צבי הירש קלישר, nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990022988750205171/NLI
- 3.דרישת ציון - ויקיפדיה, he.wikipedia.org/wiki/דרישת_ציון
- 4.שלוש השבועות - ויקיפדיה, he.wikipedia.org/wiki/שלוש_השבועות
- 5.חידוש עבודת הקורבנות - ויקיפדיה, he.wikipedia.org/wiki/חידוש_עבודת_הקורבנות