חכם דוד ניטו

המאבקים האינטלקטואליים והרקע ההיסטורי בקהילת לונדון

חכם דוד ניטו (1728–1654) מייצג את אחת הדמויות המרתקות והמשפיעות ביותר בתולדות ההגות היהודית בראשית העת החדשה.^{[1, 2]} כאיש אשכולות מובהק שפעל כרב, דיין, רופא, פילוסוף, אסטרונום, מתמטיקאי ומשורר, הצליח ניטו לחבר בין עולם ההלכה והמסורת לבין המהפכה המדעית והרעיונית של אירופה במאה השמונה-עשרה.^{[1, 3, 4]} פועלו התאפיין בניסיון מתמיד להוכיח את ההרמוניה המלאה בין הדת היהודית לבין החקירה המדעית האמפירית, תוך הגנה בלתי מתפשרת על הלגיטימיות של התורה שבעל-פה מול איומים מבית ומחוץ.^{[2, 4]}

ניטו נולד בוונציה למשפחה ממוצא ספרדי-פורטוגזי, אשר נמנתה עם קהילת האנוסים לשעבר (Conversos) שנמלטו מאימת האינקוויזיציה בחצי האי האיברי.^[4] אביו, פנחס (פיניאס) ניטו, גידל אותו בתוך הגטו הלבנטיני המורכב והדינמי של ונציה.^[4] סביבה תרבותית עשירה זו מיזגה מסורות אשכנזיות וספרדיות והעניקה לניטו הצעיר השכלה רב-לשונית מקיפה בעברית, ספרדית, איטלקית ולטינית.^[4] בד בבד עם לימודיו התורניים המעמיקים, פנה ניטו ללימודים אקדמיים באוניברסיטת פדובה, מן המרכזים המדעיים המתקדמים באירופה של אותם ימים, שבה השלים תואר ברפואה לאחר שהתמחה באנטומיה, פילוסופיה ומדעי הטבע.^{[2, 4]} שילוב ייחודי זה בין ידע רפואי-מדעי לבין למדנות הלכתית הפך אותו לאחד מגדולי הפולימאתים של העם היהודי באותה עת, המסוגל לגשר בין המסורת הרבנית לבין המדע האירופי העדכני.^{[3, 4, 5]}

לאחר שסיים את לימודיו, כיהן ניטו כדיין, דרשן ורופא בקהילת ליוורנו שבאיטליה, שם קנה לו שם של מלומד בעל שיעור קומה המקיים קשרים הדוקים עם אנשי רוח נוצרים סביב סוגיות אסטרונומיות וכרונולוגיות.^{[2, 4]} בשנת 1701 נקרא לכהן כחכם ורב הקהילה הפורטוגזית "שער השמיים" (Bevis Marks) בלונדון, במקומו של חכם שלמה אילייון.^{[3, 4, 6]} הגעתו ללונדון סימנה את תחילתו של עידן חדש בקהילה זו, שהוקמה מחדש תחת חסותו של אוליבר קרומוול בשנת 1656.^[4] הקהילה הלונדונית, שהורכבה ברובה מאנוסים ששבו ליהדות גלויה, נזקקה למנהיג בעל שיעור קומה שיוכל לעצב את זהותה הדתית, להשליט בה סמכות הלכתית ולהתמודד עם רוחות הספקנות והדאיזם שהחלו לנשב באנגליה של עידן הנאורות.^{[4, 7, 8]}

ועד הנאמנים של הקהילה (ה"מעמד") הציב בפני החכם החדש תנאי העסקה קשיחים, שכללו ויתור על עיסוק פעיל ברפואה, התחייבות ללימוד קבוע של מקרא עם פירוש רש"י ותלמוד, ונשיאת דרשות קבועות מדי שבועיים ובחגים.^[4] תנאים אלו נועדו להבטיח כי ניטו יקדיש את מלוא מרצו לחיזוק התשתית התורנית של הקהילה, שהתאפיינה בפערים השכלתיים עמוקים; חבריה, שגדלו כקתולים ואומנו לקרוא את הטקסט המקראי באופן מילולי, חוו שוק תרבותי ודתי עם מפגשם במערכת ההלכתית והתלמודית הרב-שכבתית.^{[4, 8]} חכם ניטו מילא תפקיד היסטורי קריטי בגישור על פערים אלו באמצעות כתיבת חיבורים תאולוגיים ופילוסופיים מתוחכמים, שהעניקו לגיטימציה רציונלית ומדעית לסמכות חז"ל.^{[2, 4, 8]}

יישוב התבונה וההלכה: פילוסופיית האלוהות והטבע

אחת התחנות הסוערות ביותר בקריירה של חכם ניטו בלונדון הייתה הפולמוס הגדול שהתעורר בעקבות דרשתו בבית הכנסת "בוויס מרקס" ב-20 בנובמבר 1703, אשר נדפסה בשנת 1704 כחיבור בספרדית תחת הכותרת "Della Divina Providencia" ("על ההשגחה האלוהית, או הטבע האוניברסלי, או הטבע המטביע").^{[2, 4]} בדרשה זו ביקש ניטו להתמודד עם אחת הסכנות הרוחניות הגדולות של תקופתו – הדאיזם, אשר רווח מאוד באנגליה באותם ימים בהשפעת הגילויים המדעיים החדשים.^{[2, 4]} הפילוסופיה הדאיסטית הציגה את היקום כמכונה אוטומטית הפועלת על פי חוקי פיזיקה קבועים, ואת אלוהים כ"שעון על" שיצר את העולם והותיר אותו לפעול בכוחות עצמו, ללא התערבות או השגחה פרטית מתמדת.^[4]

כדי למוטט השקפה מכניסטית זו, הכריז חכם ניטו בדרשתו כי האלוהים והטבע הם היינו הך, והטבע אינו אלא האלוהים עצמו.^{[4, 12]} הוא הסביר כי המונח המודרני "טבע" (Nature) הוא מושג מטעה שאין לו אחיזה אמיתית במקורות היהדות, ובפועל, כל התופעות הנחשבות כ"טבעיות" – כגון ירידת גשמים, צמיחת עשב ותנועת גרמי השמיים – אינן אלא פעולות ישירות של ההשגחה האלוהית השולטת בכל פרט ופרט בבריאה.^{[4, 5, 12]} לביסוס דבריו הסתמך ניטו על פסוקי תהילים, ובמיוחד על הפסוק "המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר" (תהילים קמ"ז, ח'), המדגיש כי האל עצמו מפעיל את כוחות השמים והארץ באופן בלתי אמצעי, ללא תיווך של חוקי טבע אוטונומיים.^{[4, 12]}

נוסח הדרשה עורר התנגדות עזה בקרב קבוצה מחברי קהילתו, ובראשם אחד מפרנסי הקהילה, יהושע צרפתי.^[4] המתנגדים האשימו את חכם ניטו בספינוזיזם (פנתיאיזם או אתאיזם במונחי אותה תקופה), כלומר בזיהוי כופר של האל עם החומר הפיזי של היקום וביטול הטרנסצנדנטיות של הבורא.^{[2, 3, 4]} חוקרים רבים מצביעים על כך שחלק מן המאשימים היו למעשה שבתאים בסתר, אשר ניצלו את ההזדמנות הזו כדי לערער על סמכותו ההלכתית של הרב החדש שהתנגד להם בחריפות.^[6] המחלוקת איימה לקרוע את הקהילה לגזרים, גלשה לגידופים והטלת חרמים, ואף הגיעה לכדי פנייה משפטית ליועץ המשפטי לממשלה באנגליה.^{[4, 12]}

כדי להגן על עצמו ועל משנתו, פרסם ניטו מהדורה מורחבת של החיבור בצורת דיאלוג בין שתי דמויות, ראובן ושמעון, המבהירות את עקרונות ההשגחה והיחס שבין הבורא לעולם.^{[4, 12]} בחיבור זה חידד ניטו את ההבחנה הפילוסופית היסודית שלו, המבוססת על המושגים:

• Natura Naturans (הטבע המטביע / היוצר): האלוהות ככוח הפועל, המנהיג והמחיה את היקום באופן תמידי. זוהי ההגדרה הנכונה של אלוהים לפי חכם ניטו, המייצגת את ההשגחה האלוהית הפעילה.^{[2, 4]}
• Natura Naturata (הטבע המוטבע / הנוצר): החומר הפיזי והבריאה הגשמית עצמה, שהם נבראים ואינם אלוהים.^{[2, 4]} ניטו הדגיש כי בניגוד לשפינוזה, הוא מעולם לא זיהה את אלוהים עם החומר הנברא, אלא החזיק בעמדה התאולוגית המסורתית של אלוהים טרנסצנדנטי המשגיח באופן אימננטי על עולמו.^{[2, 4]}

לבסוף, כדי לפתור את המשבר ההנהגתי, פנה ועד הקהילה בשנת 1705 לבוררות חיצונית של אחד מגדולי פוסקי הדור, חכם צבי אשכנזי באמסטרדם.^{[2, 3, 4]} חכם צבי עיין בכתבים והוציא פסק הלכה מפורסם (שו"ת חכם צבי, סימן י"ח), שבו זיכה את חכם ניטו זיכוי מלא ושיבח אותו על משנתו.^{[2, 3, 4]} חכם צבי קבע כי דבריו של ניטו עולים בקנה אחד עם עיקרי האמונה היהודית המסורתית, וכי הטענה לפיה הכל מתנהל בהשגחתו הישירה של הבורא ואין "טבע" עצמאי היא יסוד אמונת הייחוד.^{[1, 4]} פסיקה זו שיקמה את מעמדו של ניטו בלונדון, השתיקה את מתנגדיו וביססה את סמכותו הרוחנית הבלתי מעורערת.^{[4, 12]} מאוחר יותר, כפי שנראה בתולדות המחשבה היהודית, ציין הרב משה אביגדור עמיאל כי הרעיון לפיו אנו מכירים את האלוהים מתוך הטבע הוא אחד מן "השקרים המוסכמים", שכן כל מה שאנו מכנים "טבע" אינו אלא מונח לשוני שנועד "לשבר את האוזן".^[1] החיבור זכה לעניין מחודש במאה העשרים ואחת ותורגם לראשונה לאנגלית על ידי וולטר היליגר בשנת 2018.^[6]

הגנת התורה שבעל-פה: ספר מטה דן (כוזרי שני)

חיבורו המונומנטלי והמפורסם ביותר של חכם דוד ניטו הוא ספר "מטה דן", המכונה גם "כוזרי שני", אשר נדפס בלונדון בשנת 1714 בעברית עם תרגום והערות בספרדית.^{[2, 4, 9]} החיבור מעוצב במתכונת דיאלוגית מוקפדת, המדמה את מבנה הספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי מהמאה האחת-עשרה, ומציג ויכוח פילוסופי ער בין מלך כוזר לבין החבר, נציג היהדות הנאמנה.^{[4, 9]} בחירה ספרותית ורעיונית זו נועדה לפנות ישירות אל נפשם של חברי הקהילה הספרדית-פורטוגזית באותה עת, אשר רבים מחבריה חוו קשיים עצומים בהסתגלות למערכת ההלכתית והתלמודית הרב-שכבתית.^{[4, 8]} בספרות המחקר מובהר כי אף על פי שהספר מציג חזית פולמוסית נגד הקראים ההיסטוריים, קהל היעד האמיתי שלו היה אותם אנוסים ששבו ליהדות, וכן דמויות ספקניות ורדיקליות דוגמת אוריאל אקוסטה וברוך שפינוזה, אשר ערערו על עצם הלגיטימיות של המסורת התלמודית.^{[1, 4, 6]}

ההתמודדות עם שחיקת המסורת בקרב קהילות אלו לא הייתה ייחודית ללונדון; היא שיקפה דפוס רחב יותר של נדידת אנוסים שנאלצו לאזן בין רציונליזם של עידן הנאורות לבין מסורת אבות, אתגרים שחזרו על עצמם גם בקהילות הספרדיות הראשונות שהוקמו באותה עת ביבשת אמריקה, בערים כמו ניופורט שברוד איילנד וצ'רלסטון שבדרום קרוליינה.^[4] חכם ניטו חילק את חיבורו לחמישה ויכוחים עיקריים, שנועדו לבסס את אמיתותה של התורה שבעל-פה מתוך נקודת מבט היסטורית, פילוסופית, פסיכולוגית ומדעית.^{[1, 5, 9]}

כדי לבסס את סמכותם של חז"ל, שילב ניטו בחיבורו דיונים נרחבים בתחומי האסטרונומיה, הגיאומטריה והמכניקה הניוטונית.^{[2, 4]} שילוב זה היווה מהלך רטורי מתוחכם: במקום לתבוע מחברי קהילתו אמונה עיוורת בלבד, הוא הוכיח כי חכמי התלמוד שלטו במדעים המדויקים של תקופתם, ובכך העלה את קרנם של חז"ל בעיני המשכילים החדשים שנטו לזלזל במסורת.^{[2, 4]} החיבור זכה להערצה עצומה לאורך הדורות ונדפס במהדורות רבות, ובהן מהדורה בולטת במאה העשרים (מוסד הרב קוק, 1958) שכללה הקדמה מאת הרב יהודה לייב מימון וביוגרפיה מקיפה מאת ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות.^{[2, 4]}

המאבק בשבתאות ובסטייה הדוקטרינרית: ספר אש דת

חלק בלתי נפרד מפועלו ההנהגתי של חכם ניטו היה המאבק העיקש והבלתי מתפשר בשבתאות ובמינויות דתיות שאיימו על לכידותו ואורתודוקסיותו של העולם היהודי בראשית המאה השמונה-עשרה.^{[2, 3, 4]} המאבק התמקד בעיקר בדמותו של המנהיג השבתאי הנודד נחמיה חייא חיון (בערך 1730–1668), אשר הפיץ ברחבי אירופה תאולוגיה קבלית חריגה המבוססת על תורתו של שבתי צבי ושל אברהם מיכאל קרדוזו, תוך ניצול תמימותם של אנוסים לשעבר שלא החזיקו בכלים תאולוגיים מורכבים לזיהוי כפירה.^{[2, 4, 13]} חיון ניסה להחדיר את רעיונותיו תוך השענות על פרשנות מעוותת של חיבורי קבלה קלאסיים, ואף הטיח האשמות כפירה במקובלים ופילוסופים מוסמכים, ובהם המקובל הספרדי-הולנדי רבי אברהם כהן דה-היררה.^[1]

בתגובה לסכנה זו, ובעקבות הזמנה מפורשת של ה"מעמד" בלונדון שהיה מודאג מחדירת רעיונות אלו לקהילתו, חיבר ופרסם חכם ניטו בשנת 1715 את ספרו הפולמוסי "אש דת".^{[1, 2, 4]} הספר נכתב בעיקר בעברית ולווה בתוספת תרגום לספרדית, והוא מעוצב בצורה של שני ויכוחים תאולוגיים נוקבים נגד כת ש"ץ ומשנתו של חיון.^{[1, 4, 14]} בחיבור זה פעל ניטו להגנת הפילוסוף-המקובל דה-היררה והפריך את טענות הכפירה שהטיח בו חיון.^[1]

כדי להתמודד עם התאולוגיה השבתאית שהציגה דואליזם מסוים בתוך האלוהות, השתמש ניטו בטיעונים קוסמולוגיים מובהקים כדי להוכיח את נצחיותו, אחדותו המוחלטת ואי-גשמיותו של האל.^{[2, 4]} הוא הציג את היהדות כדת המבוססת על עקרונות תאיסטיים רציונליים ואוניברסליים המשותפים גם לנצרות ולאסלאם, ובכך רתם את הרציונליזם של עידן האורות כדי למוטט את המיסטיקה האנרכיסטית השבתאית.^[4] מהלך זה התכתב עם המאמצים הלאטיטודינריים של הכנסייה האנגליקנית באנגליה באותה תקופה, אשר פעלה באופן דומה כדי לדכא "התלהבות דתית" (religious enthusiasm) ומשיחיות שקר לטובת סדר חברתי ותבונה דתית.^[4] הספר זכה להסכמות נלהבות מצד חכמי הדור, ובהם חכם צבי אשכנזי, דבר שסייע לחזק את הקשרים ההדוקים של ניטו עם רבני איטליה (כגון קהילת מנטובה) ויצר חזית התנגדות ספרדית-אשכנזית מאוחדת נגד השבתאות.^[4]

מדע, אסטרונומיה ומדע הכרונולוגיה בשירות ההלכה וההסברה

כשרונו המדעי המובהק של חכם ניטו בא לידי ביטוי מוחשי במחקריו בתחום הכרונולוגיה והאסטרונומיה השימושית.^{[2, 4]} בליוורנו שבאיטליה רכש ניטו מיומנות רבה בניהול ויכוחים מדעיים והשוואתיים עם מלומדים נוצרים סביב סוגיות של לוחות שנה וחישובי זמנים.^[4] פירותיהם של מחקרים אלו כונסו בחיבורו האיטלקי "Paschologia" (או "Pascalogia"), אשר נדפס בקלן בשנת 1702 והוקדש לקרדינל פרנצ'סקו מריה דה מדיצ'י במטרה לקדם הבנה תרבותית ודתית הדדית.^{[2, 3, 4]}

בספר זה ערך ניטו ניתוח היסטורי ומתמטי מפורט של הטעויות שהצטברו בלוחות השנה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והכנסייה הרומית-קתולית מאז ועידת ניקיאה הראשונה (שנת 325 לספירה) ועד לשנת 1692.^{[3, 4]} הוא הוכיח באופן אסטרונומי את השיבושים שנוצרו במעבר בין הלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני בכל הנוגע לקביעת מועד חג הפסחא הנוצרי, והעמיד מולם את הדיוק האסטרונומי המתמטי יוצא הדופן של לוח השנה העברי, המשלב בין מחזור השמש למחזור הירח בדיוק מרבי.^{[2, 4]}

עם הגעתו ללונדון, השתמש ניטו בידע האסטרונומי שרכש כדי לפתור בעיה הלכתית-מעשית חמורה.^[4] יהודי הקהילה, שהיו רגילים לאקלים ולזמנים של ארצות הים התיכון, התקשו לקבוע את זמני כניסת השבת ויציאתה בקווי הרוחב הצפוניים של אנגליה, שבהם אורך היום משתנה באופן קיצוני בין עונות השנה וזמני הדמדומים ארוכים במיוחד.^[4] ניטו היה הראשון שחישב וקבע באופן מדעי את זמני כניסת השבת ויציאתה עבור קו הרוחב של אנגליה, ובכך מנע חילול שבת ובלבול הלכתי.^{[3, 4]}

בשנת 1717 פרסם את לוח השנה הרב-שנתי "בינה לעתים" (בספרדית: "Repertorio de los Ros-Hodes, Fiestas, y Ayunos"), אשר הקיף את השנים 1718 עד 1800 וכלל טבלאות מפורטות של מולדות, ליקויי חמה ולבנה, זמני זריחה ושקיעה וזמני תפילות.^{[2, 7]} לוח זה שימש כמדריך הרשמי והבלעדי של הקהילה היהודית בלונדון עד למאה התשע-עשרה.^{[2, 4]}

בראשית לוח השנה שילב ניטו נספח כרונולוגי מרתק המונה את השנים שחלפו מאז בריאת העולם, המבול, לידת משה רבנו וחורבן בתי המקדש, ולצידם ציין במדויק את מספר השנים שחלפו מאז גירוש היהודים מאנגליה, צרפת, ספרד ופורטוגל.^[7] הכללת אירועים היסטוריים טראומטיים אלו בלוח השנה שימשה ככלי חינוכי רב-עוצמה לבניית זיכרון היסטורי משותף עבור האנוסים לשעבר, תוך הדגשת רציפות קיומו של עם ישראל על אף הרדיפות.^[7]

סמכותו המדעית של חכם ניטו משכה את תשומת ליבם של מלומדים נוצרים והבראיסטים באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'.^[7] בין היתר, עמד בקשר עם ההבראיסט הנודע ג'ון קובל (John Covel), נשיא קולג' כריסט בקיימברידג', אשר פנה אליו בהצעה לשתף פעולה בהוצאת חיבורים מדעיים וכרונולוגיים נוספים.^[7] ניטו קיים גם קשרים עם הביבליוגרף הגרמני הנודע יוהאן כריסטוף וולף, דבר המעיד על מעמדו המכובד ברפובליקת המכתבים האירופית.^{[2, 3]}

מבחינה פילוסופית-אפיסטמולוגית, החזיק ניטו בגישה פתוחה למדע; הוא ראה בתגליות המדעיות, כולל האפשרות של קיום חיים בכוכבי לכת אחרים וההבנה כי הכוכבים הם שמשות המאירות עולמות רחוקים, ביטוי להשגחה האלוהית ולא איום עליה.^[4] עם זאת, כאשר המדע החדש איים לפגוע בפשט המקרא באופן שלא ניתן ליישוב – כמו במקרה של המודל ההליוצנטרי שהתנגש עם תיאור נס יהושע בגבעון – העדיף ניטו להציב גבול ברור, סירב לאמץ את ההליוצנטריזם ובחר לשמור על פשט הכתובים, ובכך הדגים סינתזה סלקטיבית וזהירה בין מדע לאמונה.^[4]

אפולוגטיקה והפולמוס הבין-דתי: המענה לארכיבישוף מקראנגנור

זירה נוספת שבה הפגין חכם ניטו את כוחו כפולמוסן מחונן ואמיץ הייתה הגנת עם ישראל והתורה מפני מתקפות תאולוגיות נוצריות ישירות.^{[2, 3]} המקרה הבולט ביותר קשור באירוע הטראומטי של האוטו דה פה שנערך בליסבון ב-6 בספטמבר 1705, שבו הועלו על המוקד יהודים אנוסים שנתפסו בשמירת מצוות בסתר.^{[10, 11]} באותו מעמד נשא הארכיבישוף מקראנגנור דרשה משפילה ונוקבת המופנית אל קורבנות האינקוויזיציה הנידונים למוות, שבה הטיף להם לנטוש את דתם האומללה והציג פרשנות כריסטולוגית חד-צדדית של פסוקי התנ"ך כדי להוכיח את אמיתות הנצרות.^{[2, 10, 11]}

חכם דוד ניטו לא יכול היה לעבור בשתיקה על פגיעה זו בכבודם של חללי עמו.^{[10, 11]} הוא חיבר מענה חריף, מפורט ומעמיק לדרשה זו, אשר פורסם בעילום שם תחת הפסדונים "קרלוס ורו" (Carlos Vero) ונדפס לאחר מותו בשנת 1729 תחת הכותרת "Respuesta al Sermon" ("תשובה לדרשה").^{[2, 6, 10, 11]} בחיבור זה פירק ניטו אחד לאחד את טיעוניו של הארכיבישוף, הפגין בקיאות יוצאת דופן במקורות המקראיים והראה כי הפרשנויות הנוצריות לפסוקי התנ"ך מבוססות על תרגומים שגויים, הוצאת דברים מהקשרם ועיוות פשט הכתובים.^[2]

ניטו ביסס מחדש את הצדקת נכונותם של היהודים למסור את נפשם על קדושת השם, והציג את האינקוויזיציה הנוצרית לא כביטוי של חסד אלוהי אלא כמנגנון אכזרי וחסר מוסר הנוגד את ערכי הדת והאנושיות.^{[10, 11]} כחלק מביסוס האמונה היהודית והפרכת הטענות הנוצריות, עשה ניטו שימוש ייחודי ונדיר בקרב תאולוגים יהודים בטיעון ה"קונסנזוס גנטיום" (הסכמת כלל האומות).^{[2, 4]} הוא טען כי קיומם של עקרונות יסוד המשותפים לכלל הדתות האנושיות הגדולות – כמו קיומו של אלוהים, מושג השכר והעונש והנצחיות של הנשמה – מוכיח את אמיתותם האוניברסלית של עיקרי אמונה אלה, ומעמיד את התביעות הכנסייתיות הייחודיות של הנצרות באור מופרך.^{[2, 4]} החיבור תורגם מאוחר יותר לאנגלית בשנת 1845 על ידי משה מוקאטה תחת הכותרת "The Inquisition and Judaism", והפך לנכס צאן ברזל של ספרות הוויכוח והאפולוגטיקה היהודית בבריטניה.^{[10, 11]}

יצירות נוספות, אחרית ימיו ומורשתו

חכם דוד ניטו חיבר מספר חיבורים נוספים בעברית ובספרדית שחלקם נותרו בכתב-יד או שולבו בקבצים שונים. בין יצירותיו הבולטות ניתן למנות את:

Los Triunfos de la Pobreza (ניצחונות העוני): פואמה פנגירית שנדפסה בשנת 1709, המהללת את העוני ומדגישה את חשיבות העמידה בניסיונות החיים מתוך אמונה.^[6] החיבור תורגם לאנגלית לראשונה בשנת 2018 על ידי וולטר היליגר.^[6]

שער דן: אנציקלופדיה ראשונה מסוגה על כל התלמוד הבבלי, שבה ביקש ניטו לארגן את כל מושגי התלמוד וערכיו בצורה אלפביתית ומתודית.^[1] כפי הנראה, ניטו לא הספיק להשלים חיבור מונומנטלי זה לפני מותו.^[1]

• שאלות ותשובות: ניטו השיב לשאלות הלכתיות רבות, וכמה מתשובותיו נכנסו לקובץ השו"ת "פרי עץ חיים" של חכמי ישיבת "עץ חיים" המפורסמת באמסטרדם, עמה קיים קשרים תורניים רצופים.^[1]
• שירה לעת מצוא: ניטו עסק בכתיבת שירה ליטורגית ואירועית, וכמה משיריו הוכנסו לקובץ השירים "קול עוגב".^[1]

חכם דוד ניטו נפטר בלונדון ב-10 בינואר 1728 (כ"ח בטבת ה'תפ"ח) ונטמן בבית העלמין היהודי הישן ("וילהו") במייל אנד.^{[3, 6]} בנו, חכם יצחק ניטו, ירש בהמשך את מקומו כחכם של הקהילה, אך עם מותו של האב בא אל קיצו תור הזהב של ההנהגה התורנית-מדעית בלונדון.^{[6, 7]} במהלך שאר המאה השמונה-עשרה, התמודדה הקהילה עם מגמות התבוללות וירידה דמוגרפית, מה שהותיר את שנות כהונתו של ניטו כיוצאות דופן ובלתי נשכחות.^[7]

דמותו של חכם ניטו זכתה להערצה עצומה לא רק מצד בני דורו כחכם צבי אשכנזי, אלא גם מצד גדולי הדורות הבאים ובהם החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), ששיבח את חכמתו המופלגת וספריו.^{[5, 6]} מורשתו של חכם ניטו נותרה כסמל של שילוב הרמוני בין עולם ההלכה והתלמוד לבין פילוסופיה ומדע מודרניים, מודל שהעמיד את ההגנה על התורה שבעל-פה על יסודות רציונליים איתנים וסייע לשמר את שלמותה של מסורת ישראל בפתחה של העת החדשה.^{[2, 4, 8]}