רות המואבייה

משנתה התורנית, פועלה ההלכתי ומפעל החסד של רות המואבייה: ניתוח הרמנויטי, היסטורי והלכתי

המטען המשפחתי והתיקון ההיסטורי: מסדום ועד מואב

מגילת רות מציעה רוח רעננה וייחודית במקרא כולו.^[1] בעוד שספרי המקרא מרבים לעסוק במערכות שלטוניות, מלחמות ומאבקים תיאולוגיים רחבי היקף, המגילה מציגה גיבורה המגיעה משולי החברה – זרה, אלמנה וענייה – שמעשיה ואופייה הם שמשרטטים את דמותה האוטונומית והאסרטיבית.^[1] הבנת משנתה הרוחנית של רות דורשת צלילה אל עומק המטען הגנאלוגי וההיסטורי שאותו היא נושאת על גבה.^{[2, 3]} רות היא צאצאית ישירה ללוט, דמות מקראית בעלת פנים מורכבות.^{[2, 3]} שמו של לוט עולה בגימטריה "אדם" (45) ^[2], רמז לתחילתו הרוחנית הגבוהה כמי שהיה היחיד מבני משפחת אברהם שהצליח להיחלץ מחרן ולצעוד בעקבות דודו אל ארץ כנען.^[2] אולם, לוט סיים את דרכו בשפל עמוק כאשר בחר להתיישב בסדום – עיר שהתאפיינה בשנאת זרים קיצונית, באיסור על גמילות חסדים ובחרדה עמוקה מפני פגיעות שבמערכות יחסים.^[2]

חורבנה של סדום הוביל ללידתם של שני עמים מאוסים, מואב ועמון, מתוך מערכת יחסים של גילוי עריות בין לוט לבנותיו.^{[3, 4]} מעשה זה במערה נשא כפל פנים קיצוני ^[4]: מחד גיסא, חטא מוסרי כבד, ומאידך גיסא, ביטוי של מסירות נפש עילאית מצד הבנות שהיו משוכנעות כי העולם כולו נחרב וביקשו להציל את האנושות מכליה.^[4] חז"ל מלמדים כי מתוך אותו חושך היסטורי עתידות היו לצאת "שתי מרגליות טובות": רות המואבייה ונעמה העמונית (אשת שלמה המלך ואם רחבעם, ממשיך שושלת המלוכה).^[3]

רות, שהייתה נסיכה מואבייה ובתו של עגלון מלך מואב (שהיה נכדו של בלק) ^{[5, 6]}, מבצעת במעשיה תיקון הרמנויטי רטרואקטיבי לשושלת סדום ומואב.^{[2, 4]} בעוד לוט ברח מפני מערכות יחסים אל העבר השני של הירדן, רות עושה את התנועה ההפוכה.^[2] היא נוטשת את העושר, המעמד המלכותי והביטחון הפיזי במואב, ויוצאת למסע אקטיבי של "מציאת חן" וחיפוש קשר פגיע וקדוש בארץ יהודה.^{[2, 6]} בכך, רות מוכיחה כי המניע הראשוני של בנות לוט במערה היה מניע מתוקן ואצילי שיועד להביא המשכיות לעולם.^[4] הבחנה זו משתקפת היטב גם בדרש המדרשי על שמותיהן של שתי האחיות המואביות: ערפה נקראה כך על שום "שהפכה עורף לחמותה", בעוד שרות נקראה כך על שום "שראתה בדברי חמותה".^[5]

הדינמיקה המשפחתית והגנאלוגיה של בית אלימלך

פועלה של רות שלזור בקורותיה של משפחה מיוחסת משבט יהודה, אשר ירידתה לשדה מואב בעקבות הרעב נתפסה כבגידה לאומית ומוסרית.^{[6, 7, 8]} ראש המשפחה, אלימלך, היה בנו של נחשון בן עמינדב (נשיא שבט יהודה).^[6] השם אלימלך טומן בחובו משמעות נבואית עמוקה: "אֵלַי יבוא מלך", "אלי מלך" או "אל המלך".^[8] משפחת אלימלך הייתה קשורה בקשרי שאר בשר הדוקים עם בועז, שהיה בנו של שלמון ובן דודו של מחלון ^[6] (כאשר לפי מסורות מדרשיות אחרות, אלימלך ובועז היו אחים, ואלימלך היה דודה של נעמי).^[9]

החלטתו של אלימלך לעזוב את הארץ בשעת צרה הביאה עליו ועל בניו, מחלון וכליון, עונש איום של מות וכרת בשדה מואב.^{[6, 7, 10]} עם זאת, הניתוח התיאולוגי של חז"ל מלמד כי ירידה דרמטית זו הייתה למעשה "ירידה לצורך עלייה".^[8] אלימלך ירד למואב בלא יודעין על מנת לחלץ משם את נשמת המלכות העתידה לבקוע מתוך הכיסוי וההסתר העצום של רות המואבייה, ולהביאה אל תהליך התיקון בבית לחם.^{[3, 8]}

הגירות הכפולה ודין "גר קטן": יישוב הסתירות ההלכתיות

מעמדה ההלכתי של רות בעת נישואיה הראשונים למחלון עומד במוקדו של דיון תלמודי ומדרשי סבוך.^[7] פשט הפסוקים מעיד כי מחלון וכליון נשאו "נשים מואביות", ומפרשי הגמרא בבבא בתרא מבהירים כי הן נותרו בנוכריותן ועל כך נענשו הבעלים.^[7] בנוסף, נעמי משדלת את כלותיה לשוב "אל עמה ואל אלוהיה" ^[7]; אילו היו רות וערפה גיורות גמורות באותה העת, שידול זה היה מהווה חטא חמור של הסתה לעבודה זרה, האסור בהחלט על פי פסיקת הרמב"ם.^[7] מאידך גיסא, ספרות הזוהר שוללת מכול וכול את האפשרות שמחלון נשא גויה וקובעת: "חס ושלום שנשאה מחלון והיא גויה, אלא כשנשאה נתגיירה".^[7] יתרה מכך, ייבום רות על ידי בועז בסוף המגילה מצריך קיומה של זיקת קידושין קודמת עם מחלון, דבר התקף מבחינה הלכתית רק אם רות הייתה יהודייה בעת הנישואין.^[7]

פתרון הסתירה ההלכתית הזו מבוסס על סוגיית "גר קטן" במסכת כתובות ובתוספות במסכת נזיר.^[7] על פי ניתוח זה, רות וערפה עברו תהליך גיור ראשוני בקטנותן על דעת בית דין בעת נישואיהן במואב.^[7] על פי ההלכה, גירותו של קטין נותרת תלויה ועומדת ^[7]: עם הגיעו לבגרות, באפשרותו למחות על הגיור ולבטלו למפרע.^[7]

חלוקת המעמדות ההלכתית מוצגת בטבלה הבאה:

גישה הרמנויטית זו מסבירה גם את הדרש על דברי נעמי לרות במסגרת ההכנה למפגש בגורן: "ורחצת וסכת ושמת שמלתך עליך וירדת הגרן".^[9] חז"ל במסכת שבת קי"ג ע"ב קושרים בין הנחיות אלו לבין דיני שבת וקבלת המצוות.^{[9, 13]} דרשת הגמרא על הפסוק "שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול" מלמדת כי רות הקפידה על קדושת הדיבור וההכנה הרוחנית של השבת עוד קודם הגעתה לבועז.^{[9, 13]} רש"י מבהיר כי הרחיצה והסיכה המדוברות מסמלות את היטהרותה הסופית מעבודה זרה והתעטרותה בעול מצוות.^[9]

משנתה הרוחנית של רות בתהליך זה מושווית במדרש רות רבה לכלל הקיומי: "אם אין אדם מתקן בערב שבת, מה יאכל בשבת; ועוד: עולם זה דומה לים, ועולם שבאת ממנו דומה ליבשה".^[14] רות הבינה כי חייה בעולם הזה הם פרוזדור ו"ערב שבת" הדורשים הכנה אקטיבית, פעולות חסד ודקדוק הלכתי, כדי לזכות באוכל רוחני ובנחלה נצחית בעולם הבא.^[14]

שלוש הופעות החסד במגילה: משולש מוסרי ותיאולוגי

הקביעה כי המגילה נכתבה כולה כדי "ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" ^{[15, 16]} משתקפת במבנה ספרותי מדויק: המילה "חסד" מופיעה במגילה בדיוק שלוש פעמים.^[16] הופעות אלו מייצגות את התפתחותה של משנת החסד מרמת הפרט אל רמת הכלל, ומהעבר אל העתיד.^[15]

הטבלה הבאה מנתחת את שלוש הופעות החסד במגילה:

שלושת המופעים הללו משרטטים תנועה שבה החסד הופך מטבע התנהגותי פרטי לכוח מניע לאומי.^{[15, 16]} המושג "גומל חסד" מוגדר בחסידות כמי שרץ אחרי המקבל ומעניק לו את החסד בצורה כה מושלמת, עד שהמקבל מרגיש שהוא הנותן.^[15] רמז לכך נמצא במילה "נתן" הנקראת ישר והפוך, כדי להדגים כי הנותן לאחרים בעצם מקבל בעצמו.^[15] השכר שקיבלה נעמי (שיקום משפחתי וסיוע בגידול עובד) והשכר שקיבלה רות (הקמת שושלת המלוכה) משקפים את הסימטריה המוחלטת הזו של מעשה החסד.^[17]

פועלה ההלכתי וצניעותה בשדה: מהלכות לקט ועד "אשת חיל"

פועלה של רות בשדות בית לחם חורג מן הממד ההישרדותי הצר.^[16] המגילה מדגישה כי רות היא מנהיגה – לא מנהיגה צבאית קלאסית, אלא מנהיגה המולכת על יצריה ופועלת בתוך עולם של הלכה קפדנית.^[16] מאבקה של רות מוקדש לשני ערכים יסודיים: נחלה והמשכיות (ארץ וילד).^[16] בעולם הנתון במשבר ערכי קשה של תקופת השופטים, שבו הפירוק החברתי הוביל לניכור ואנוכיות, רות מחוללת מהלך של תיקון המעביר את החברה מחברה אכזרית ללא יחס לזולת, לחברה שבה "לכל איש יש שם, ויש שם גם למת בנחלתו".^[16]

בקיאותה של רות בדיני התורה משכה את תשומת ליבו של בועז, מנהיג הדור ושופט העם.^{[6, 9]} צניעותה המופלגת באה לידי ביטוי בהנהגותיה בשדה ^{[6, 16]}: היא הקפידה ללקט בעמידה שיבולים שהיו זקופות, וכשנדרשה להרים שיבולים מהאדמה התיישבה על הארץ כדי לא להתכופף באופן שאינו צנוע.^[6] בנוסף, היא הקפידה לקחת בדיוק שתי שיבולים שנפלו מיד הקוצר ולא שלוש, שכן על פי ההלכה שלוש שיבולים נחשבות כ"שכחה" השייכת לבעל השדה ואינן מותרות לעני.^[9]

תכונות אלו הן שהובילו את בועז להכריז עליה: "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את".^[16] בכך, רות היא האישה היחידה בתנ"ך כולו המכונה במפורש בתואר "אשת חיל" בפנייה ישירה.^[16] הנהגה זו מיישמת את הצו המוסרי המופיע במסכת סוטה י"ד ע"א בדבר הליכה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ("מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה קבר מתים... אף אתה קבור מתים").^[17] רות פועלת על פי יסוד תיאולוגי זה, ועושה חסד לא רק עם החיים (נעמי) אלא גם עם המתים (מחלון ואלימלך) על ידי דאגה להנצחת שמם ונחלתם.^{[16, 17]}

השפעה קוסמית, מעמד קהילתי והמאבק על טהרת שושלת דוד

הקשר העמוק בין מגילת רות לחג השבועות מוסבר על ידי בעל ה"משך חכמה" באמצעות ניתוח של מבנה התורה.^[18] התורה שילבה את מצוות לקט ופאה בתוך פרשת המועדות של חג השבועות (חג מתן תורה) כדי להבהיר כי המעמד הרוחני של מתן תורה אינו מתמצה בחוקים פולחניים בלבד, אלא הוא דורש "נימוסים מושכלים" של חסד, צדקה ועזרה לחלש.^[18]

ברמה ההרמנויטית, עלילת המגילה מתחילה בימי קציר שעורים (חג הפסח) ומסתיימת בימי קציר חיטים (חג השבועות).^[18] מעבר זה מסמל את המעבר הרוחני של האדם ^[18]:

• קציר שעורים ("אוכלי שעורים"): מייצג את מנחת השעורים (מאכל בהמה) המקבילה לחירות הפיזית בלבד – דאגה לצרכים החומריים והישרדותיים.^[18]
• קציר חיטים ("אוכלי חיטים"): מייצג את מנחת החיטים (מאכל אדם) המקבילה לקבלת התורה – התעלות לעולם רוחני, חברתי ואנושי שבו האדם מסוגל לפנות אל הזולת ולהבין את כאבו.^[18]

בממד הקוסמי והקבלי, גמילות החסדים המושלמת של רות נקשרת לחודש שבט (מזל דלי, שבט אשר, אות צ') ^[15], חודש שבו מתחיל לימוד התורה מתוך העץ והפירות, המבטאים את שלמות מידת ההטבה וההשפעה לאחרים.^[15]

סופה של המגילה, המפרט את שושלת היוחסין של דוד המלך, לא עבר ללא מאבקים פוליטיים והלכתיים קשים בדורות הבאים.^{[8, 19]} היותה של רות מואבייה שימשה ככלי ניגוח בידי מתנגדי דוד.^{[19, 20]} מדרשי תהילים (קי"ח ונ"ב) מתארים כיצד דואג האדומי ניסה לפסול את דוד מלבא בקהל ה' על ידי הטלת דופי בייחוסו המואבי ובטענה כי ההלכה "מואבי ולא מואבית" אינה תקפה.^{[19, 20]} דואג האדומי השתמש בלשון הרע ובסילוף הלכתי כדי לערער את כשרותו של בית ישי.^[20]

תשובת המשקל לאותו ערעור מוסרי והלכתי נמצאת בטהרת בית ישי.^[8] ישי הוליד שישה בנים צדיקים בטהרה ובקדושה עצומה, ורק כאשר נולד דוד – מתוך שלוש דורות של צדיקים מוכחים – הבינו הכול כי השושלת כולה זכה וטהורה, וכי היתר הגיור של רות המואבייה היה אמת צרופה ורצון אלוהי נעלה.^[8] דוד המלך, שנולד ונפטר בחג השבועות ^{[17, 21]}, ירש מרות זקנתו את מידת הרחמים והחסד שהפכה לתשתית של מלכותו, ובזכותה ריוה לקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.^{[5, 8, 15]}

סיכום ומסקנות

פועלה ומשנתה התורנית של רות המואבייה מגדירים מחדש את מושג השייכות והמסירות בעולם היהודי.^{[21, 22]} רות אינה רק דוגמה ומופת לגיור אמת המבוסס על מחויבות נפשית טוטאלית ^{[11, 12]}; היא מייצגת מודל מוסרי שבו החסד וההלכה שלובים זה בזה ללא הפרדה.^{[16, 21]} בדקדוק מצוות הלקט שלה ובצניעותה בשדות בית לחם, היא הראתה כי הפרטים הקטנים הם העיקר, וכי דרך ההקפדה עליהם ניתן לחולל תיקון חברתי ולאומי מקיף.^[16]

במעשיה, רות פתרה את הפחד האנושי העתיק מפני קשר ופגיעות שמקורו בסדום, וביצעה תיקון היסטורי לשושלת לוט.^{[2, 4]} המלכות בישראל, שעתידה להצמיח את מלך המשיח, אינה מבוססת על כוח שלטוני או ייחוס אריסטוקרטי מנוכר, אלא על תשתית גנטית ורוחנית של חסד, חמלה וראיית האחר, שרות המואבייה הייתה הראשונה לטבוע בהיסטוריה היהודית.^{[1, 8, 17]}