רבי שמעון בר יוחאי

הוויה, הלכה ורז: משנתו הכוללת ופועלו ההיסטורי של התנא רבי שמעון בר יוחאי

מבוא: דמותו של רשב"י כמרכז הכובד של המחשבה היהודית

דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, המוכר בראשי התיבות רשב"י, ניצבת כאחת התופעות הרוחניות המורכבות והמשפיעות ביותר בתולדות עם ישראל. רשב"י אינו רק תנא מרכזי שדבריו מעטרים מאות דפים במשנה ובתלמוד, אלא הוא נתפס כדמות שחוללה מהפכה תודעתית בקשר שבין האדם לבוראו דרך גילוי פנימיות התורה והעמדתה במרכז ההוויה הקיומית.^{[1, 2]} פועלו משתרע על פני אחת התקופות הסוערות והמכריעות ביותר בהיסטוריה היהודית – המאה השנייה לספירה, תקופה שבה ניסה היישוב היהודי להשתקם מחורבן בית המקדש השני ומכישלון מרד בר כוכבא, תחת עול הגזירות הרומיות הקשות של הקיסר אדריאנוס.^{[1, 3]}

הניתוח המעמיק של משנתו מעלה כי רשב"י מייצג גישה טוטאלית המכונה "תורתו אומנותו", אשר אינה רואה בלימוד התורה רק עיסוק אינטלקטואלי או דתי, אלא מצב הווייתי מוחלט שבו התורה הופכת לכלי האומנות של הבורא בתוך העולם.^{[4, 5]} דוח זה יסקור באופן נרחב ומעמיק את תחנות חייו, את שיטתו ההלכתית המהפכנית המדגישה את הכוונה והתכלית על פני המעשה הטכני, ואת המהפכה המיסטית הכבירה המיוחסת לו דרך ספר הזוהר והחבורה הקדושה שהקיפה אותו.^{[1, 6]} דרך הבנת דמותו, ניתן לעמוד על התהליכים שעיצבו את היהדות הרבנית מחד ואת עולם הקבלה והחסידות מאידך, כשהם יונקים מאותו מעיין ראשוני של רשב"י במערה.

העיצוב המוקדם: בבית מדרשו של רבי עקיבא ומסורת יבנה

רבי שמעון נולד בארץ ישראל, ככל הנראה סביב שנת 90 לספירה בגליל, להוריו יוחאי ושרה.^{[1, 7, 8]} תקופת צמיחתו התרחשה בצל המעבר הגדול מהמרכז הרוחני ביבנה, שהוקם על ידי רבן יוחנן בן זכאי, אל המרכזים החדשים בגליל ובבני ברק.^[2] בילדותו למד בישיבת חכמי יבנה, אך הדמות שעיצבה את זהותו יותר מכל הייתה דמותו של רבי עקיבא, גדול התנאים באותה עת, ששימש לו כרב מובהק במשך שלוש עשרה שנים.^{[1, 3]}

הקשר בין רבי עקיבא לרשב"י היה עמוק וייחודי. רבי עקיבא זיהה את הפוטנציאל הרוחני הכביר של תלמידו והתבטא כלפיו בביטויים נדירים של הערכה: "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך".^{[1, 2]} רשב"י היה כה קשור לרבו עד שרבי עקיבא כינה אותו "בני".^[2] בתקופה זו, רשב"י לא רק רכש ידע הלכתי עצום אלא גם ספג את שיטתו הפרשנית של רבי עקיבא, המזהה משמעות בכל קוץ וקישוט של אותיות התורה, שיטה שהיוותה מאוחר יותר את התשתית לפירושים המיסטיים בזוהר.^[1]

התקופה שבה פעל רשב"י בצעירותו הייתה תקופת רדיפות דתיות קשות. הרומאים אסרו על לימוד התורה ועל הסמכת רבנים תחת עונש מוות, במטרה לקטוע את רצף העברת המסורת.^[2] רשב"י היה עד למותם הטרגי של 24,000 מתלמידי רבי עקיבא, ונותר כאחד מחמשת (או שבעת, לפי מקורות מסוימים) התלמידים הבודדים שעליהם נשען עתיד התורה בארץ ישראל.^{[1, 9]} הסמכתו לרבנות בוצעה במסירות נפש על ידי רבי יהודה בן בבא, אשר הקיף את התלמידים בגופו מול החיילים הרומאים ושילם בחייו על הפרת הגזירה.^{[1, 2]} גבורה זו והחיים בצל המוות עיצבו אצל רשב"י תפיסה של מסירות נפש מוחלטת לערכי הרוח.

^{[1, 2, 3, 7, 8]}

המאבק בשלטון הרומי: העימות הרעיוני והפוליטי

פועלו של רשב"י התאפיין בהתנגדות בלתי מתפשרת לתרבות הרומית ולנוכחותה בארץ ישראל. בעוד שחכמים אחרים, כמו רבי יהודה בר אלעאי, ניסו למצוא דרכי דו-קיום ולשבח את התועלת החומרית שהביאו הרומאים (כגון גשרים, שווקים ומרחצאות), רשב"י ראה במעשים אלו ביטוי של אגואיזם טהור וחוסר קדושה.^{[10, 11]}

בדיון המפורסם המתועד במסכת שבת, פתח רבי יהודה בשבח הרומאים: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו". רשב"י הגיב בחריפות: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס".^{[1, 10, 11]} תגובה זו מבטאת את הראייה של רשב"י, שאינה מסתפקת במראה החיצוני של המעשה אלא חודרת אל הכוונה והשורש הרוחני שלו. לשיטתו, קידמה חומרית שאינה משרתת תכלית אלוהית היא ריקה מתוכן ואף מסוכנת.^[3]

דבריו של רשב"י הועברו לשלטונות על ידי יהודה בן גרים, וכתוצאה מכך נגזר עליו גזר דין מוות.^{[1, 11]} אירוע זה אילץ את רשב"י לברוח ולהסתתר, תחילה בבית המדרש שם סופק לו מזון על ידי אשתו, ולאחר מכן במערה בגליל יחד עם בנו רבי אלעזר.^{[3, 10]} הבריחה למערה לא הייתה רק מילוט פיזי אלא תחילתו של תהליך התבודדות וזיכוך שהפך לאחת מאבני היסוד של תורת הסוד.^[3]

שנות המערה: טרנספורמציה של תודעה ורוח

שלוש עשרה השנים שבילו רשב"י ובנו במערה (שתים עשרה שנים ראשונות ושנה נוספת לאחר מכן) מתוארות במסורת כזמן של פרישה מוחלטת מהעולם הזה וחיים ברמה של נס.^{[3, 10]} לפי הגמרא, צמח עבורם עץ חרוב ונבע מעיין מים שסיפקו את צורכיהם הבסיסיים.^{[10, 11]} הם חיו בסגפנות קיצונית: פשטו את בגדיהם כדי שלא יבלו והתכסו בחול עד צווארם בזמן הלימוד, ורק בזמן התפילה לבשו את בגדיהם.^{[10, 11]}

תהליך זה של "התפשטות הגשמיות" אפשר לרשב"י להגיע להשגות רוחניות שאינן אפשריות בתוך שאון החיים הרגילים. במערה התגבשו, לפי המסורת הקבלית, עיקרי ספר הזוהר וסודות ההוויה.^{[3, 12]} היציאה מהמערה לאחר שתים עשרה שנים חשפה את המתח שבין עולם הרוח המוחלט לעולם העשייה הגשמי. בראותם אנשים חורשים וזורעים, תמהו רשב"י ובנו: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?".^{[10, 11]} עוצמת המבט הרוחני שלהם הייתה כה חזקה עד שכל מקום שנתנו בו עיניהם – נשרף מיד.^{[10, 13]}

תגובה זו של שמיים, שקראה להם לחזור למערה למשך שנה נוספת, מלמדת על הצורך באיזון בין האמת המוחלטת לבין המציאות האנושית.^{[10, 11]} רק לאחר השנה ה-13, כשראו את הזקן הרץ בערב שבת עם שני הדסים לכבוד "זכור" ו"שמור", נחה דעתם. רשב"י הבין שהמצוות המעשיות הן הדרך שבה העם היהודי מחבר בין חיי השעה לחיי העולם.^{[10, 11]} תובנה זו מהווה את הבסיס למשנתו המאוחרת המשלבת בין עמקות סודית למחויבות הלכתית רחבה.

משנתו ההלכתית: הפסיקה לאור הכוונה והתכלית

שיטתו של רשב"י בהלכה היא ייחודית ומבוססת על הבנת המהות הפנימית של הפעולה. בעוד שחכמים אחרים התמקדו במעשה הטכני ובתוצאה האובייקטיבית, רשב"י העניק משקל מכריע לכוונה ולמחשבה העומדת מאחורי המעשה.^{[14, 15]}

עקרון "דבר שאינו מתכוון"

אחת המחלוקות המפורסמות ביותר בתלמוד היא בין רבי יהודה לרבי שמעון בעניין "דבר שאינו מתכוון".^[14] רשב"י קבע את הכלל שדבר שאינו מתכוון – מותר. כלומר, אם אדם מבצע פעולה מותרת בשבת, וכתוצאת לוואי לא רצויה נגרמת מלאכה אסורה, הוא אינו עובר על האיסור.^{[14, 15, 16]} דוגמה קלאסית היא גרירת כיסא כבד על גבי קרקע: הפעולה היא הזזת רהיט (מותר), אך התוצאה עשויה להיות חרישת הקרקע (אסור). לשיטת רשב"י, אם האדם אינו מתכוון לחרוש – הדבר מותר לכתחילה.^{[14, 16]}

עם זאת, רשב"י מודה במקרה של "פסיק רישא" – מצב שבו התוצאה האסורה היא ודאית ובלתי נמנעת כתוצאה מהמעשה המותר.^{[14, 17]} במקרה כזה, גם ללא כוונה מפורשת, המעשה נחשב כנעשה בכוונה בשל הוודאות הגלומה בו. עקרון זה משקף את תפיסתו שאי אפשר להפריד בין המעשה לתוצאה כשהיא ברורה מאליה, אך כשיש ספק או היעדר כוונה – הממד הנפשי הוא הקובע את אופי המעשה.^[15]

מלאכה שאינה צריכה לגופה

מושג מרכזי נוסף הוא "מלאכה שאינה צריכה לגופה".^[17] לשיטת רשב"י, אדם הפטור על מלאכה כזו (למשל, חופר גומא שאינו צריך אלא לעפרה, או מוציא מת לקוברו) אינו נחשב כמי שעבר על איסור תורה, כיוון שהמלאכה לא בוצעה למטרה המהותית שלה (כפי שהייתה במשכן).^[17] רשב"י דורש "מלאכת מחשבת" – פעולה שבה יש התאמה מלאה בין המחשבה, המעשה והתכלית.^[17]

^{[4, 14, 15, 17]}

תורתו אומנותו: אידיאל הטוטאליות הרוחנית

רשב"י מזוהה יותר מכל עם המושג "תורתו אומנותו".^{[4, 5]} משמעות המושג היא שאומנותו ומקצועו של האדם הם לימוד התורה, עד כדי כך שאין לו כל עיסוק אחר בעולם.^[4] לשיטתו, אדם כזה פטור ממלאכה ומדאגות פרנסה, שכן "כשישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים".^[11]

תפיסה זו עמדה בניגוד לשיטתו של רבי ישמעאל, שסבר שיש לשלב תורה עם "דרך ארץ" (מלאכה).^[11] רשב"י שאל בלהט: "אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה... תורה מה תהא עליה?".^[11] הוא ראה בלימוד התורה כלי להמשכת אור אינסוף לתוך העולם, פעולה שמעניקה משמעות וקיום לכל הבריאה.^{[4, 18]} בחסידות הוסבר כי "תורתו אומנותו" פירושה שהתורה הפכה לכלי העבודה שלו לתיקון העולמות, והוא מאוחד איתה בדרגת "התקשרות" פנימית שאינה ניתנת להפרדה.^{[4, 18]}

השימוש המודרני במושג "תורתו אומנותו" (למשל בקשר לפטור משירות צבאי לבני ישיבות) יונק מדמותו של רשב"י, אם כי הפוסקים מדגישים שיש להבחין בין הדרגה המוחלטת של רשב"י וחבריו לבין הגדרה רחבה יותר של התמדה בלימוד המקובלת כיום.^[5]

גילוי תורת הסוד: ספר הזוהר והחבורה הקדושה

מרכז פועלו של רשב"י בעולם הנסתר הוא חיבור ספר הזוהר, המכונה "הזוהר הקדוש".^{[1, 19, 20]} על אף הוויכוחים המחקריים על מועד עריכתו (החוקר גרשום שלום ייחס את הכתיבה למשה דה-לאון במאה ה-13), המסורת הקבלית רואה ברשב"י את המקור והיוצר של התכנים שנמסרו לו ולחבורתו במעמד ה"אידרות".^{[7, 19]}

החבריא קדישא

רשב"י הקיף את עצמו בחבורה נבחרת של תלמידים, המכונה "החבריא קדישא", שהיו שותפים לסודות הגדולים.^{[6, 21]} החבורה כללה עשרה חברים (כולל רשב"י), שכל אחד מהם ייצג כוח רוחני אחר.

רשימת חברי ה"חבריא קדישא" כפי שמופיעה בזוהר:

• רבי אלעזר (בנו של רשב"י) ^[6]
• רבי אבא (ששימש כסופר וכתב את דברי רשב"י) ^[6]
• רבי יהודה ^[6]
• רבי יוסי בר יעקב ^[6]
• רבי יצחק ^[6]
• רבי חזקיה בר רב ^[6]
• רבי חייא ^[6]
• רבי יוסי ^[6]
• רבי ייסא ^[6]
• ^{[6, 9]}

המבנה והתוכן של ספר הזוהר

ספר הזוהר אינו חיבור אחד אחיד אלא קובץ של מאמרים ודרשות על התורה, המשלבים סיפורים על החבורה עם גילויים קוסמולוגיים ותיאולוגיים עמוקים.^{[12, 20]} הוא מציג את תורת הספירות (עשר הספירות), שהן עשר האצלות שדרכן הבורא מנהיג את עולמו.^[12]

אחד המשפטים המכוננים של רשב"י בנוגע לספר הוא: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי" (בחיבור זה שלך שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מהגלות ברחמים).^{[1, 22]} ציטוט זה מבטא את האמונה שללימוד פנימיות התורה יש כוח משיחי וגאולי המסוגל לשנות את המציאות ההיסטורית.

מעמדי ה"אידרא": פסגות גילוי הסוד

בתוך ספר הזוהר ישנם שני מאמרים מרכזיים הנקראים "אידרא" (מלשון גורן או מושב), שבהם התכנסה החבורה לגילויים מיוחדים.^{[6, 23]}

• אידרא רבא (האסיפה הגדולה): התקיימה בגינוניתא (גן), ובה השתתפו עשרה חברים. במעמד זה חשף רשב"י את מבנה העולמות העליונים ופרצופי האלוהות.^{[6, 23]} במהלך המעמד נפטרו שלושה מהחברים מרוב עוצמת הגילוי והדבקות.^[23]
• אידרא זוטא (האסיפה הקטנה): התקיימה ביום פטירתו של רשב"י, ובה השתתפו שבעה חברים בלבד. במעמד זה סיכם רשב"י את עיקרי תורתו וגילה את הסודות הכמוסים ביותר שלא נתגלו באידרא רבא.^{[23, 24]} זהו רגע השיא של חייו, שבו הוא מדבר על ה"עתיקא קדישא" – הדרגה הגבוהה והנסתרת ביותר באלוהות.^[24]
• האידרא זוטא מתארת מעמד מיסטי רוטט: אש הקיפה את הבית, רשב"י ישב והורה לתלמידיו את תפקידיהם: "רבי אבא יכתוב, רבי אלעזר בני ילמד בפה, ושאר החברים ידובבו בליבם".^{[23, 24]} הוא סיים את דבריו במילה "חיים", ובאותו רגע יצאה נשמתו כשהיא מאוחדת לחלוטין עם הקדוש ברוך הוא.^{[18, 23, 25]}

הסתלקותו ומורשת ל"ג בעומר ומירון

יום פטירתו של רשב"י, י"ח באייר, המוכר כל"ג בעומר, הפך ליום חג ושמחה לדורות – "יומא דהילולא דריב"י".^{[1, 26, 27]} בניגוד לימי פטירה של צדיקים אחרים המאופיינים בתענית, יום זה נחגג בשמחה עצומה, שכן בו הושלמה תורת הנסתר ונחשפה האש הרוחנית לעולם.^{[18, 26, 28]}

תולדות העלייה למירון

הציון במירון הפך למוקד עלייה לרגל המושך מאות אלפים בכל שנה.^{[1, 29]} במקור, בימי הביניים, העלייה למירון הייתה קשורה לקברי הלל ושמאי, ולוותה בתפילות ל"נס המים".^{[29, 30]} עם זאת, החל מהמאה ה-15, וביתר שאת במאה ה-16 עם עליית חכמי הקבלה של צפת (ובראשם האר"י הקדוש), התקבע המנהג לעלות לקבר רשב"י בל"ג בעומר.^{[26, 29, 30]}

האר"י הקדוש העניק משמעות קבלית עמוקה ליום זה, וציין כי רשב"י עומד על ציונו ומברך את כל הבאים לשמוח בשמחתו.^[27] המנהגים המרכזיים שהתפתחו כוללים:

• הדלקת מדורות: כזכר לאש שאפפה את ביתו של רשב"י ביום פטירתו.^{[26, 29]}
• חלאקה: תספורת ראשונה לילדים בני שלוש, מנהג שהאר"י עשה לבנו במירון.^{[28, 29, 30]}
• חי רוטל: חלוקת משקה ומזון לעולים כסגולה לישועות.^[29]
• תהלוכת ספר התורה: היוצאת מבית עבו בצפת אל מירון, מסורת שהחלה ב-1833.^[29]

^{[26, 28, 29, 30]}

חיבורים נוספים המיוחסים לרשב"י

על אף שספר הזוהר הוא המזוהה איתו ביותר, רשב"י הותיר חותם עמוק גם בעולם המדרש וההלכה הקלאסי דרך חיבורים אחרים שיצאו מבית מדרשו (דבי רבי עקיבא).^{[31, 32]}

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי

זהו מדרש הלכה על ספר שמות, השייך לאסכולה של רבי עקיבא (לעומת המכילתא דרבי ישמעאל).^{[31, 32]} החיבור לא שרד בשלמותו אך שוחזר במאה ה-20 מתוך קטעי גניזה ומובאות בספרים מאוחרים כמו "מדרש הגדול".^[32] המדרש מאופיין בדרשות המדקדקות בכל אות ובניסיון למצוא מקור הלכתי לכל פרט, ברוח שיטתו של רשב"י.^[32]

ספרי זוטא

חיבור מדרשי נוסף המיוחס לאסכולת רשב"י הוא "ספרי זוטא" על חומש במדבר ודברים.^[32] מדרשים אלו מתאפיינים בלשון ייחודית ובפסיקות הלכתיות שלעיתים חולקות על המשנה המקובלת, מה שמעיד על העצמאות המחשבתית של בית מדרשו של רשב"י.^{[31, 32]}

דמותו של רשב"י בתורת החסידות

החסידות, שרואה בעצמה המשך ישיר של תורת הקבלה, העצימה את דמותו של רשב"י והפכה אותו למודל לחיקוי עבור כל יהודי.^{[4, 18]} בחסידות חב"ד, למשל, מוסבר שרשב"י הוא "כמשה רבנו" – כשם שמשה נתן את התורה הנגלית, כך רשב"י נתן את תורת הנסתר.^[18]

מעלתו המיוחדת הייתה היכולת לחבר בין הדרגות הגבוהות ביותר של אלוקות לבין העולם הזה.^[4] בעוד שצדיקים אחרים עסקו ב"בירור בירורים" (תיקון העולם דרך הפרדת הטוב מהרע), רשב"י פעל בדרגה של "המשכת אלוקות" – גילוי האור האלוהי בתוך המציאות עצמה, כך שהעולם לא נתפס כנפרד מהבורא.^{[4, 18]} זהו סוד כוחו של הזוהר: הוא אינו רק ספר לימוד, אלא "סגולה" המטהרת את הנשמה ומחברת אותה לשורשה.^[12]

מסקנות וסיכום: האור הגנוז של הגליל

רבי שמעון בר יוחאי מייצג את המפגש הנדיר שבין המאבק הלאומי-פוליטי לבין הטרנסנדנציה הרוחנית המוחלטת. כנגד הניסיון הרומי למחוק את הזהות היהודית, העמיד רשב"י תורה שאינה תלויה במקדש או במבנה פוליטי, אלא שוכנת בתוך פנימיות הנשמה ובסודות הבריאה.^{[1, 12]}

ההישג הכביר שלו הוא הפיכת התורה ל"אומנותו" של העם היהודי – לא רק כמערכת חוקים, אלא כמציאות חיים שבה "הכל אחד".^[24] ממשנתו ההלכתית המדגישה את הכוונה ("דבר שאינו מתכוון מותר") ועד גילוי סודות האידרא זוטא, רשב"י הותיר מורשת המלמדת שהעולם הזה הוא רק מעטפת לפנימיות עמוקה וזוהרת.^{[14, 24]}

מדורות ל"ג בעומר המאירות את פסגות הרי הגליל הן עדות חיה לכך שהאש שהדליק רשב"י במערה לפני כאלפיים שנה ממשיכה לבעור בלב העם, ומסמלת את התקווה לגאולה שביסודה עומד גילוי פנימיות התורה: "בהאי חיבורא דילך... יפקון ביה מן גלותא ברחמי".^{[1, 22, 26]} פועלו של רשב"י נותר כעמוד האש ההולך לפני המחנה, המחבר בין שמיים לארץ ובין נגלה לנסתר.