יהודה בן תימא

דמותו של התנא יהודה בן תימא מהווה את אחד הצמתים המרתקים והחמקמקים ביותר במחקר הספרות התנאית וההיסטוריה של תקופת המשנה. למרות ששמו אינו מופיע בתדירות גבוהה כשל ענקי הדור כרבי עקיבא או רבי מאיר, השפעתו על התודעה היהודית הקולקטיבית, על עולם המוסר ועל יסודות סדר היום ההלכתי היא חסרת תקדים. משנתו המפורסמת במסכת אבות, הקוראת לעזות ולגבורה בעבודת הבורא, הפכה לאבן היסוד של ה"שולחן ערוך" ולמצפן רוחני עבור דורות של לומדים. מחקר זה יבקש לנתח לעומק את דמותו של יהודה בן תימא, תוך בחינת ההקשרים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, הפילוסופיים והטקסטואליים של פועלו ותורתו.

פרק א: זהותו ההיסטורית והקשרי התקופה

קביעת זמנו המדויק של יהודה בן תימא היא מלאכה מורכבת הנשענת על הצלבת מקורות פנימיים וחיצוניים. בניגוד לתנאים שתולדותיהם שזורים באירועים פוליטיים מפורשים, יהודה בן תימא מופיע לעיתים קרובות כדמות העומדת בפני עצמה, כמעט מחוץ לזמן. עם זאת, ניתוח מדוקדק של דבריו חושף שכבות של תגובה למציאות היסטורית סוערת.

תקופת הפעילות ומיקומו הכרונולוגי

הדעה הרווחת במחקר, הנתמכת בראיות פילולוגיות וטקסטואליות, ממקמת את יהודה בן תימא במאה השנייה לספירה, בתקופה שבין חורבן הבית השני לבין דורו של רבי יהודה הנשיא.^{[1, 2]} ישנם חוקרים המצמצמים את טווח פעילותו לתקופת מרד בר כוכבא ולאחריה, תקופה המאופיינת במעבר של מרכזי התורה מיהודה לגליל ובמאבק על שימור המסורת תחת גזירות השמד של אדריאנוס.^{[1, 3]}

הראיה המרכזית להיותו פועל לאחר החורבן היא התפילה המופיעה בסיום משנתו באבות: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו... שתבנה עירך במהרה בימינו".^[4] נוסח זה משקף געגוע עמוק למרכז רוחני שחרב ורצון עז לשיקומו, מה שמעיד על חיים בצל הטראומה הלאומית של אובדן המקדש. יתרה מכך, הכללתו במשנה (מסכת אבות פרק ה') לצד תנאים מאוחרים יחסית מחזקת את ההשערה כי הוא שייך לדור הרביעי או החמישי של התנאים.^{[2, 5]}

זיהוי גיאוגרפי ומקור השם "בן תימא"

שמו של התנא, "בן תימא", עורר השערות רבות בקרב גיאוגרפים וחוקרי תלמוד. הגיאוגרף יהודה זיו העלה את הסברה כי השם מצביע על מוצאו מהעיר תימא, נווה מדבר חשוב בחצי האי ערב.^[1] באותה עת, תימא הייתה תחנה מרכזית על דרך הבשמים והתקיימה בה קהילה יהודית משמעותית שהייתה בקשר עם מרכזי התורה בארץ ישראל. אם זיהוי זה נכון, הדבר מעיד על פריסתה הרחבה של השפעת החכמים גם אל מחוץ לגבולותיה הגיאוגרפיים של ארץ ישראל המנדטורית של אותם ימים.

מנגד, קיימת הצעה לזהות את יהודה בן תימא עם התנא יהודה בן דמא, אחד מעשרת הרוגי מלכות ואחיינו של רבי ישמעאל.^[4] זיהוי זה נשען על חילופי שמות הדומים פונטית במכתבי יד מסוימים ועל העובדה ששניהם פעלו באותה סביבה אינטלקטואלית של דור המרד. עם זאת, רוב החוקרים רואים ביהודה בן תימא דמות עצמאית, המאופיינת בסגנון הגותי ייחודי המשלב תמציתיות הלכתית עם עומק פילוסופי-מוסרי.

קשריו עם חכמי דורו

בתלמוד הבבלי מצוין כי יהודה בן תימא פעל לצד "חבריו", המוגדרים כ"בעלי משנה".^[2] הכינוי "חבריו" מרמז על קבוצת חכמים שהתמחתה בשימור ובעריכת מסורות תנאיות קדומות. הקשרים הללו מלמדים על היותו חלק מהנהגה רוחנית קולקטיבית שביקשה לייצב את התורה שבעל פה בעידן של חוסר יציבות פוליטית.

פרק ב: האתיקה של העזות והגבורה - ניתוח משנת "הוי עז כנמר"

המשנה במסכת אבות (פרק ה', משנה כ') היא ללא ספק גולת הכותרת של משנתו המוסרית של יהודה בן תימא. באמרה קצרה וטעונה בדימויים מעולם החי, הוא משרטט מפה פסיכולוגית של האדם המבקש לעבוד את אלוהיו בשלמות.

ארבעת בעלי החיים כארכיטיפים של התעלות

• יהודה בן תימא קובע: "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים".^{[4, 6]} הבחירה בבעלי חיים אלו אינה מקרית, והיא נועדה להמחיש את הצורך בגיוס כל כוחות הטבע האנושיים למשימה הרוחנית.
• העזות כנמר: הנמר נבחר לייצג את ה"עזות" - היכולת לעמוד מול לחץ חברתי ולעג. רבי עובדיה מברטנורא מסביר כי הנמר הוא תוצר של זיווג כלאיים בין לביאה לחזיר יער, ודווקא בשל מוצאו ה"ממזרי" הוא מתאפיין בעזות פנים יתרה למרות שאינו החזק בחיות.^[4] המשמעות המוסרית היא שהאדם נדרש לעיתים להפגין "עזות דקדושה" כדי לשאול את רבו מה שלא הבין ("לא הביישן למד") או כדי לקיים מצוות בסביבה עוינת ומלגלגת.^{[4, 7]} המהרא"ל מפראג מוסיף כי העזות היא תכונה הנדרשת כדי להתגבר על הנטייה האנושית להתבטל בפני דעת הקהל.^[4]
• הקלות כנשר: הנשר מסמל את הריחוף מעל קשיי החומר ואת היכולת להתבונן במציאות בראייה רחבה. הפירוש המרכזי קושר זאת ל"קלות" המחשבתית הנדרשת לחזרה על התלמוד. כשם שהנשר אינו מתעייף במעופו, כך הלומד צריך לשאוף למצב של "יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו", מתוך תשוקה פנימית המבטלת את תחושת המאמץ הפיזי.^[4]
• הריצה כצבי: הצבי מייצג את הזריזות הביצועית. בעוד שהנשר נמצא בעולם המחשבה והעיניים, הצבי נמצא בעולם הרגליים והמעשה. "רץ כצבי" משמעו רדיפה אקטיבית אחר הזדמנויות לעשיית מצוות, מבלי להמתין שהן יקרו בדרכו של האדם.^{[4, 7]}
• הגבורה כארי: הארי הוא סמל לכיבוש היצר. אין מדובר בגבורה פיזית המופנית כלפי חוץ, אלא בכוח רצון פנימי המאפשר לאדם להציב גבולות ברורים נגד העבירה. הגבורה היא היכולת לומר "לא" לדחפים הטבעיים כאשר הם סותרים את רצון הבורא.^{[4, 5]}

המבנה ההיררכי של הפעולה

פרשני המשנה, ובראשם ה"תפארת ישראל", מציעים לראות בארבעת הדימויים הללו חלוקה סיסטמטית של כוחות האדם. ניתן לחלקם לשתי קטגוריות מרכזיות: פעולות חיוביות (עשה) ופעולות של הימנעות (לא תעשה), וכן לפעולות פיזיות ופעולות נפשיות.^[4]

ההשפעה של חלוקה זו ניכרת עד היום בסדר היום היהודי. הטור בסימן הראשון של אורח חיים מצטט את משנת יהודה בן תימא כבסיס לכל עבודת האדם - ההתעוררות בבוקר ב"גבורה כארי" היא הצעד הראשון והכרחי לכל פעילות רוחנית אחרת.^[6]

פרק ג: הפרדוקס של העזות והבושה

מיד לאחר קריאתו של יהודה בן תימא להיות "עז כנמר", הוא מביא אמרה המזהירה מפני העזות: "הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן".^[4] סתירה לכאורה זו היא המפתח להבנת תורת המידות שלו.

עזות דקדושה מול עזות פנים

יהודה בן תימא מבחין בין המידה כשלעצמה לבין השימוש הנעשה בה. העזות היא אנרגיה גולמית; כאשר היא מופנית כלפי שמיים כדי להתגבר על מכשולים, היא חיובית ("עז כנמר"). אולם, כאשר היא הופכת ל"עזות פנים" כלפי חכמים, כלפי האמת או כלפי רצון האל, היא הופכת למידה מושחתת המביאה את האדם לגיהנום.^{[4, 6]}

עזות הפנים ניכרת בפניו של האדם, שהם "חלונות הנפש". המהר"ל מסביר כי בפנים ממוקמים חמשת החושים, ודרכם משתקפת האישיות. אדם עז פנים הוא מי שחוסם את הבושה הטבעית, שהיא הכלי של השכל והמוסר, ונותן ליצרים להשתלט על חזותו.^[4]

הבושה כיסוד הקיום הלאומי

הבושה ("בושת פנים") אינה נתפסת אצל יהודה בן תימא כחולשה, אלא כסימן מובהק ל"זרעו של אברהם אבינו". חז"ל קבעו כי כל מי שיש לו בושת פנים, מובטח לו שלא יחטא בקלות, שכן יראתו על פניו.^{[4, 6]} ה"מגן אבות" לרשב"ץ מציין קשר אטימולוגי ופילוסופי בין בושה לשכל: כאשר נשאל חכם "מהו שכל?", ענה "בושה", וכשנשאל "מהי בושה?", ענה "שכל".^[4] הבושה היא הביטוי המעשי של ההבנה השכלית של האדם את מקומו אל מול אינסוף הבורא.

קיים קשר הדוק בין תכונה זו לבין התפילה לבניין ירושלים המופיעה בסוף המשנה. לפי הברטנורא, התפילה היא מעין בקשה: "כשם שחוננתנו במידת הבושה שהיא סימן לבניך, כך זכנו לבניין ביתך".^{[4, 7]} המקדש הוא המקום שבו הבושה והיראה הופכות לחוויה קולקטיבית, והשכינה שורה דווקא במקום שבו האדם מכיר בשפלותו.

פרק ד: "משנת יהודה בן תימא" וחידת 600 סדרי המשנה

אחד האזכורים המסתוריים והחשובים ביותר בהקשר ליהודה בן תימא מופיע במסכת חגיגה (י"ד ע"א), שם מצוין כי הוא וחבריו היו בקיאים ב"שש מאות סדרי משנה".^{[2, 8]} עובדה זו מעמידה אותו בשורה הראשונה של משמרי התורה שבעל פה ומעוררת שאלות כבדות משקל על היקף הידע שהיה בידם.

הקודקס האבוד של התנאים

המשנה שבידינו היום כוללת שישה סדרים בלבד, כפי שערכם רבי יהודה הנשיא. האזכור של 600 סדרים מרמז על קיומו של ים של ידע הלכתי ומחשבתי שהיה רווח בבית מדרשו של יהודה בן תימא.^{[2, 8]} חוקרים סבורים כי סדרים אלו כללו פירוט עצום של הלכות קודשים, טהרות וניהול המקדש, נושאים שקיבלו משנה חשיבות לאחר החורבן כדרך לשמר את הזיכרון הלאומי.

בספרות הגאונים, ובמיוחד ב"מחזור ויטרי", מופיעים אזכורים ל"משנת יהודה בן תימא" כאל קובץ שהיה נפוץ ומוכר גם דורות רבים לאחר חתימת המשנה הרשמית.^[9] קובץ זה אופיין לעיתים בגרסאות שונות מאלו של רבי יהודה הנשיא, מה שמעיד על מסורת לימודית עצמאית וחזקה. רבי יוסף יעבץ מציין כי דבריו של יהודה בן תימא היו קשורים לעיתים קרובות לענייני "אוהל מועד" והקרבנות, מה שמחזק את דמותו כמי ששימר את תורת המקדש בגלות.^[8]

פסיקה הלכתית בראי הדורות

למרות שרוב משנתו אבדה, נותרו מספר פסיקות הלכתיות המיוחסות לו המאירות את דרכו הלימודית:

• הלכות פסח: בבבלי פסחים (ע' ע"א) מובאת מחלוקת לגבי קרבן חגיגה, כאשר "בן תימא" מציע עמדה ייחודית לגבי שילובו עם קרבן הפסח.^[2] עמדה זו משקפת דייקנות בפרטי העבודה בבית המקדש.
• דיני תנאים בגירושין: בתוספתא (גיטין ה', י"ב) מובא ויכוח הלכתי על תנאים בלתי אפשריים (כגון "על מנת שתעלי לרקיע"). יהודה בן תימא נוקט בעמדה עקרונית לגבי תקפותם של תנאים אלו, דיון המהווה תשתית לדיני חוזים וקידושין עד היום.^[2]
• הלכות עירובין ומחיצות: אזכורים נוספים שלו בתוספתא (עירובין ב', ו') מלמדים על מעורבותו בעיצוב המרחב הציבורי והפרטי בהתאם להלכה.^{[2, 5]}

פרק ה: מסלול חיי האדם - הפירוש הסוציו-חינוכי לאבות ה', כ"ד

אחת המשניות המצוטטות ביותר בעולם היהודי, המפרטת את שלבי ההתפתחות של האדם מגיל חמש ועד מאה, מיוחסת במקורות רבים ליהודה בן תימא.^[10] משנה זו אינה רק רשימה של ציוני דרך, אלא תורה חינוכית ופסיכולוגית שלמה.

האנתרופולוגיה של הגיל היהודי

יהודה בן תימא מציע מודל התפתחותי המשלב בשלות פיזית עם מחויבות אינטלקטואלית. הוא רואה בחיים "מסע" שבו כל תחנה מכינה את האדם לבאה אחריה.

ההתבוננות של יהודה בן תימא ממשיכה עד גיל מאה, שם הוא מתאר את האדם כמי ש"כבר עבר מן העולם". מחקרים מודרניים רואים במשנה זו את המקור המוקדם ביותר למושג ה"בר מצווה" ולחלוקת הגילאים המקובלת ביהדות.^[10] הוא מדגיש כי החינוך אינו נפסק לעולם; בגיל שמונים האדם מגיע ל"גבורה" - לא זו הפיזית של גיל שלושים, אלא גבורה רוחנית המאפשרת לו לעמוד מול קשיי הגוף ולשמור על צלילות דעת.^[10]

הקשר בין לימוד למעשה

המשנה מדגישה את המעבר המדורג מ"מקרא" (טקסט) ל"משנה" (הלכה) ועד ל"תלמוד" (עיון). יהודה בן תימא רואה חשיבות עליונה בכך שהידע לא יישאר תיאורטי. כפי שעולה מדבריו במקומות אחרים, הוא מזהיר מפני מצב שבו "חכמתו מרובה ממעשיו", שכן במקרה כזה האדם אינו יציב כעץ ששורשיו מעטים.^[5] המודל ההתפתחותי שלו נועד להבטיח שהשורשים (המעשים והמצוות) תמיד יקדימו את הענפים (הידע הלמדני).

פרק ו: פילוסופיית היחסים שבין אדם לחברו

למרות שיהודה בן תימא מזוהה לעיתים קרובות עם "עבודת השם" הדתית הטהורה, משנתו החברתית היא רדיקלית ומעמיקה לא פחות. במסורות המיוחסות לו, הוא מציב רף מוסרי גבוה ביותר ליחסים הבין-אישיים.

האסימטריה המוסרית

יהודה בן תימא מלמד כי על האדם לאמץ "משקפיים" שונים לעצמו ולזולתו. הוא דורש מהאדם להחמיר עם עצמו ולהקל עם חברו:

• אם עשית רעה קטנה לחברך - ראה אותה כגדולה (מתוך רצון לתקן).
• אם עשית טובה גדולה לחברך - ראה אותה כקטנה (כדי למנוע גאווה).
• אם חברך עשה לך טובה קטנה - ראה אותה כגדולה (הכרת הטוב).
• אם חברך עשה לך רעה גדולה - ראה אותה כקטנה (סלחנות).^[2]

גישה זו מהווה ניסיון לפרק את המנגנון האנושי הטבעי של "פנקסנות" חברתית. יהודה בן תימא מבין שהעזות הנדרשת לעבודת האל ("עז כנמר") עלולה, אם לא תרוסן, להפוך לעזות פנים ולקושי ביחסים עם בני אדם. לכן, הוא מאזן את דרישת הגבורה בדרישה לענווה מוחלטת במישור החברתי.

יראת שמיים ואהבת שמיים

הוא קורא לאדם: "אהוב את השמים, ירא מהשמים, חרד ושמח בכל המצוות".^[2] הצירוף של "חרד ושמח" הוא ייחודי; הוא מבטא את המתח הקיומי של היהודי המבצע מצווה - מצד אחד יראה ופחד מגודל המעמד, ומצד שני שמחה עצומה על הזכות לשרת את "אביך שבשמים". שמחה זו היא הדלק המניע את ה"ריצה כצבי" ואת ה"קלות כנשר".^{[4, 11]}

פרק ז: השפעות ליטורגיות וקבליות של משנתו

תפילתו של יהודה בן תימא לבניין המקדש לא נשארה רק בין דפי המשנה, אלא חדרה עמוק לתוך סידור התפילה ולמחשבה המיסטית היהודית.

"יהי רצון" - התפילה כחתימה למשנה

נוסח ה"יהי רצון" המופיע בסוף פרק ה' באבות הפך לחלק בלתי נפרד מתפילת שחרית ומסיום לימוד משניות. פרשנים מציינים כי יהודה בן תימא ביקש לחבר בין עולם המידות (עזות ובושה) לבין הגאולה הלאומית.^{[4, 6]} המהר"ל מסביר כי בניין ירושלים תלוי בתיקון המידות של עם ישראל; כאשר נהיה "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" באמת, יוסר המחסום המונע את בניין הבית.^[4]

השימוש במונח "אביך שבשמים" (בארמית: "אבוכון דבשמיא") המיוחס לו, מהווה פריצת דרך תיאולוגית. זהו ביטוי המדגיש את קרבת האל, בניגוד לדימויים של מלך מרוחק או דיין מחמיר. קרבה זו היא המאפשרת לאדם "להעיז פנים" בתפילה ולבקש את בניין העיר במהרה.^{[4, 6]}

הקשר לעולם המרכבה והסוד

האזכור במסכת חגיגה, העוסקת ברובה ב"מעשה מרכבה" ובסודות הבריאה, לגבי יהודה בן תימא וחבריו, רומז על כך שהם לא עסקו רק בהלכות יבשות אלא גם ברובדי הסוד של התורה.^{[2, 8]} הבקיאות ב-600 סדרי משנה כללה כנראה גם את המסורות הקדומות על מבנה העולמות העליונים, מה שמסביר את הדימויים של "נשר" ו"אריה" - שהם גם חיות המופיעות בחזון המרכבה של יחזקאל.

פרק ח: התקבלות משנתו בקרב הראשונים והאחרונים

משנתו של יהודה בן תימא הפכה לאבן בוחן עבור הוגי דעות ופוסקים לאורך כל ימי הביניים והעת החדשה.

הרמב"ם והאיזון הנפשי

הרמב"ם בפירושו למשנה ובחיבוריו המוסריים (שמונה פרקים) מתעכב על הקריאה להיות "עז כנמר". הוא מסביר כי האדם נדרש לעיתים להשתמש במידות "קיצוניות" כדי להגיע לאמצע המאוזן. העזות נחוצה כדי לשבור את מחסום הביישנות השלילית המונעת מהאדם ללמוד או להוכיח את חברו.^[4] הרמב"ם רואה ביהודה בן תימא פסיכולוג המכיר בצורך להשתמש בכלים "נחותים" (כמו עזות) למטרות נעלות.

המהר"ל והלאומיות הישראלית

המהר"ל מפראג רואה ביהודה בן תימא את המנסח של "הטבע הישראלי". בספרו "נצח ישראל", הוא דן בעובדה שישראל הם "עזים שבאומות". העזות הזו היא שהחזיקה אותם בגלות, אך היא גם זו שעלולה להביא לחורבן אם לא תנותב לתורה. התפילה "ותן חלקנו בתורתך" שבסוף המשנה היא, לפי המהר"ל, הדרך היחידה להפוך את העזות הקיומית לברכה.^[4]

המהרש"א וההיבט המיסטי-ליטורגי

המהרש"א, בפירושו למסכת חגיגה, מקשר בין ה"רצייה" (הריצה כצבי) לבין המצוות המעשיות של העלייה לרגל. הוא מסביר כי רגליהם של ישראל נקראו "נאוות בנעלים" (בת נדיב) דווקא משום שהן רצות לעשות רצון אביהם שבשמים, כפי שהורה יהודה בן תימא.^[11]

פרק ט: ניתוח פילולוגי וטקסטואלי של המקורות

מחקרים מודרניים, כדוגמת אלו של פרופ' שמא פרידמן, בוחנים את נוסחאות המשנה והתוספתא של יהודה בן תימא כדי לעמוד על דיוקן של המסורות.^{[12, 13]}

וריאציות בכתבי יד

קיימות מחלוקות טקסטואליות לגבי חלקה השני של המשנה באבות. ישנם כתבי יד שבהם הפיסקה "עז פנים לגיהנום" אינה מופיעה, או שהיא מיוחסת לתנא אחר.^[4] עם זאת, רוב הראשונים (כמו הרשב"ץ והמאירי) גורסים אותה כחלק בלתי נפרד ממשנתו של יהודה בן תימא, ורואים בה את האיזון ההכרחי לחלקה הראשון של המשנה.

בנוסף, הדיון ב"שש מאות סדרים" מעלה שאלות לגבי המספר "600". האם מדובר במספר טיפולוגי המציין שלמות (כמספר אותיות התורה או מספר יוצאי מצרים), או בתיאור היסטורי של קודקס הלכתי רחב שאבד? רוב החוקרים נוטים לראות בכך עדות לעושר האינטלקטואלי העצום שהיה קיים לפני הסטנדרטיזציה של המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא.^[8]

פרק י: סיכום ומסקנות - דמותו של התנא כגשר בין תקופות

יהודה בן תימא מופיע בהיסטוריה היהודית כדמות המשלבת ניגודים: עזות וענווה, בקיאות עצומה (600 סדרים) ותמציתיות מופלאה, יראה מהשמים ואהבה ל"אביו" שבשמים.

פועלו בשימור המשנה ובקביעת הכללים לעבודת השם היווה גשר קריטי בין עולם המקדש שחרב לבין עולם בתי המדרש שהחל להיבנות ביבנה ובגליל. הוא הבין שכדי לשרוד כעם ללא טריטוריה וללא מקדש, היהודי זקוק ל"עזות" פנימית שלא תתבטל בפני התרבויות הדומיננטיות (כמו רומא או יוון), אך באותה נשימה הוא חייב לשמור על ה"בושה" והמוסר הפנימי כדי לא להפוך לעז פנים ורשע.^{[4, 6]}

משנתו החינוכית על שלבי החיים יצרה מבנה חברתי יציב שליווה את עם ישראל לאורך אלפיים שנות גלות, והבטיחה שכל ילד יהודי ידע את מקומו ואת היעדים הרוחניים המצופים ממנו בכל גיל.^[10] בסופו של דבר, יהודה בן תימא הוא התנא שלימד את ישראל כיצד להפוך את כוחות הטבע החייתיים שלהם - האריה, הנמר, הנשר והצבי - לכלים של התעלות ודבקות באלוהים.

תפילתו "שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" נותרה כצוואה לדורות, המזכירה כי הלימוד והמעשה הם אלו שיביאו בסופו של דבר לגאולה השלמה ולבניין הבית הלאומי והרוחני מחדש.^[4] בעולם שבו העזות והחוצפה הופכות לעיתים קרובות לערך עליון, משנתו של יהודה בן תימא מציבה תמרור אזהרה והדרכה: העזות היא כלי שרת בלבד, והיעד הסופי הוא תמיד "לעשות רצון אביך שבשמים" מתוך ענווה ובושת פנים המוליכה לגן עדן.