רבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון)

מדריך בנושא המקור

דוח זה סוקר את פועלו של רבי אברהם אבן דאוד, הראב"ד הראשון, ומתאר אותו כדמות מגשרת שביקשה להגן על היהדות הרבנית במאה ה-12 מפני איומים אינטלקטואליים ופוליטיים. הטקסט מבהיר את ייחודו כאבי הרציונליזם האריסטוטלי ביהדות, תוך הבחנה בינו לבין חכמים אחרים בעלי כינוי זהה, ומנתח את "המפעל הכפול" שלו: ביצור הסמכות ההיסטורית של מסורת חז"ל באמצעות "ספר הקבלה" אל מול הקראים, וביסוס הרציונליות של האמונה בחיבורו הפילוסופי "האמונה הרמה". באמצעות סקירת קורות חייו וניתוח הגותו, המקור מציג את הראב"ד כחלוץ שסלל את הדרך לרמב"ם על ידי שילוב בין מדעי הטבע לתיאולוגיה, תוך שמירה על "רציונליזם מוגבל" המכיר בעליונות האמונה במקום שבו התבונה האנושית נעצרת. בסופו של דבר, היצירה מצטיירת כמכלול אפולוגטי אחדותי שנועד להוכיח כי התורה והחכמה אינן סותרות, אלא משלימות זו את זו.

תקציר מנהלים

דוח זה מציג ניתוח מקיף של פועלו ומשנתו של רבי אברהם אבן דאוד הלוי (הראב"ד הראשון, 1110–1180). הוא ממוקם כדמות מפתח אינטלקטואלית במאה ה-12, אשר זיהתה איום כפול על היהדות הרבנית: איום פנימי מצד הקראות שערערה על סמכות התורה שבעל פה, ואיום חיצוני מצד האתגר הרציונליסטי של הפילוסופיה האריסטוטלית והלחצים הפוליטיים של עולם משתנה.

בתגובה, פיתח הראב"ד הראשון מפעל הגנה דו-ראשי. הציר הראשון, המתבטא בחיבורו ההיסטוריוגרפי "ספר הקבלה", נועד לבצר את הסמכות ההיסטורית והרציפות של המסורת שבעל פה. הציר השני, המתבטא בחיבורו הפילוסופי "האמונה הרמה", ביסס לראשונה בהגות היהודית את הרציונליות של האמונה על יסודות אריסטוטליים שיטתיים. דוח זה ינתח את שני הצירים הללו לא כיצירות נפרדות, אלא כמכלול אינטלקטואלי אחד, אפולוגטי וקוהרנטי, שנועד להגן על היהדות הרבנית ולהכין אותה לאתגרי המודרניות של ימי הביניים.

מבוא: זיהוי והבהרה – הראב"ד הראשון במקומו הראוי

רבי אברהם אבן דאוד הלוי (הראב"ד הראשון) היה איש אשכולות ספרדי – פילוסוף, היסטוריון ואסטרונום – שחי ופעל בשיאה של תקופת תור הזהב בספרד, אך גם בשעת משבר קיומי עמוק.^{[1, 2]} פועלו מייצג צומת קריטי במחשבת ישראל, שבו ההגנה על המסורת פגשה לראשונה באופן שיטתי את הפילוסופיה האריסטוטלית.

הכרח קריטי בפתח הדיון הוא פתרון הבלבול הסמנטי סביב הכינוי "הראב"ד". בלבול זה אינו רק טכני; הוא מטשטש קטבים מנוגדים בתולדות המחשבה היהודית. הכינוי "הראב"ד" משמש לפחות לשלוש דמויות מרכזיות, שהשתיים המפורסמות שבהן – הראשון והשלישי – מייצגות עמדות עולם הפוכות. הראב"ד הראשון, רבי אברהם אבן דאוד, הוא האב-המייסד של הרציונליזם האריסטוטלי ביהדות.^[3] לעומתו, הראב"ד השלישי, רבי אברהם בן דוד מפוסקייר, הוא מבקרו החריף ביותר של הרציונליזם (בדמות השגותיו על הרמב"ם) ומגן המיסטיקה והמסורת הפרובינציאלית.^{[4, 5]}

כדי לבסס את הדיון על קרקע יציבה, הטבלה הבאה מבהירה את ההבחנות החיוניות:

טבלה 1: הבחנה בין שלושת ה"ראב"דים"

דוח זה יתמקד באופן בלעדי בראב"ד הראשון. התזה המרכזית שתוצג היא כי הראב"ד הראשון זיהה במאה ה-12 איום כפול על היהדות הרבנית: איום מבית (ערעור הקראים על סמכות המסורת) ואיום מבחוץ (אתגר הפילוסופיה והרדיפות הפוליטיות). בתגובה, הוא יצר מפעל הגנה דו-ראשי: "ספר הקבלה" ביצר את הסמכות ההיסטורית של המסורת, ו"האמונה הרמה" ביסס את הרציונליות הפילוסופית שלה. שני החיבורים אינם יצירות נפרדות, אלא מכלול אפולוגטי אחד ומחושב.

פרק א: האיש ותקופתו – בין הפטיש המוסלמי לסדן הנוצרי

קורות חיים והטראומה המכוננת

רבי אברהם אבן דאוד נולד בקורדובה, ספרד המוסלמית, סביב שנת 1110.^{[1, 6]} הוא היה נצר למשפחה מיוחסת, נכדו של המלומד רבנו יצחק בן אלבלאיה.^[1] חייו התנהלו בלב המרכז האינטלקטואלי של תור הזהב, אך תקופה זו הגיעה לסיומה האלים עם עליית שושלת האלמוהדים (המוואחידון).

האלמוהדים היו תנועה דתית מוסלמית קנאית שכבשה את צפון אפריקה ודרום ספרד, ובכלל זה את קורדובה. הם ביטלו את "חוזה עומר" שאיפשר ליהודים ולנוצרים להתקיים כבני חסות ("ד'ימי"), והציבו בפני היהודים ברירה חד-משמעית: התאסלמות, מוות או גירוש. טראומה זו היא האירוע המכונן בחייו של הראב"ד הראשון. הוא נמלט על נפשו מקורדובה ומצא מקלט בטולדו, שהייתה כעת תחת שלטון נוצרי.^[1]

הבריחה מטראומת הרדיפות הדתיות של האלמוהדים עיצבה עמוקות את תפיסתו ההיסטוריוגרפית. כתיבתו אינה אקדמית-צוננת אלא תגובה תיאולוגית נלהבת לאירועי זמנו. ב"ספר הקבלה" הוא מנתח את ההיסטוריה במונחים של שכר ועונש אלוהי המתרחש בזמן אמת.^[7] הוא משבח באופן יוצא דופן את אלפונסו השביעי, מלך קסטיליה הנוצרי שקיבל את הפליטים היהודים מטולדו, ומכנה אותו "מלך מלכים" ו"מלך צדק".^[7] הוא רואה בעלייתו של אלפונסו ובהצלחתו הצבאית נגד המוסלמים גמול אלוהי חיובי על סובלנותו, ועונש ישיר לאלמוהדים חסרי הסובלנות.^[7] בכך, ההיסטוריוגרפיה שלו הופכת לכלי להבנת הצדק האלוהי בפוליטיקה של זמנו.

פועלו בטולדו וסופו הטראגי

בטולדו, שהפכה למרכז תרבותי תוסס של מפגש בין-דתי, מצא הראב"ד הראשון כר פורה לפעילותו. הוא היה בקיא בכל חכמה ומדע, ומוזכר במקורות כאסטרונום, בנוסף להיותו פילוסוף והיסטוריון.^{[1, 2]}

סופו של הראב"ד הראשון לוט בערפל מסוים, אך המסורת המרכזית, המופיעה בין היתר ב"שבט יהודה", גורסת כי הוא מת על קידוש השם בטולדו בשנת 1180.^{[1, 5, 6]} על פי המסופר, מלך ספרד (ככל הנראה יורשו של אלפונסו) ניסה לכפות עליו להמיר את דתו. הראב"ד סירב, "קידש את השם ברבים", והוצא להורג.^[1]

ישנה אירוניה טראגית עמוקה במסלול חייו. הוא ברח מרדיפות המוסלמים הקיצוניים (האלמוהדים) ומצא מקלט בטוח אצל המלך הנוצרי אותו הילל כ"מלך צדק".^[7] אולם בסופו של דבר, הוא מצא את מותו כמרטיר דווקא תחת שלטון נוצרי בעיר מקלטו, טולדו.^[1] הדבר מסמל את השבריריות הקיומית של הקהילות היהודיות בספרד של ימי הביניים, ואת התנועה המתמדת בין פטרונות לרדיפות קטלניות בשני העולמות, המוסלמי והנוצרי.

פרק ב: "ספר הקבלה" – עיצוב ההיסטוריה כמעשה פולמוסי

היסטוריוגרפיה כמגננה: ביסוס שלשלת המסורת

חיבורו המרכזי הראשון של הראב"ד, "ספר הקבלה", אינו כרוניקה היסטורית גרידא, אלא טקסט מכונן של תודעה היסטורית יהודית, שמטרתו העיקרית היא אפולוגטית ופולמוסית.^{[1, 8]} הראב"ד מצהיר על כוונותיו בבירור בהקדמתו: "כתבנוהו להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו ז"ל חכמי המשנה והתלמוד כולם מקובלים".^[8]

הטענה המרכזית של הספר היא שהתורה שבעל פה, על כל מרכיביה (משנה ותלמוד), עברה בשלשלת רציפה, דקדקנית ובלתי נקטעת, "איש מפי איש", ממשה רבנו ועד חכמי זמנו, כגון ר"י מיגאש ורבו של הראב"ד, ר' ברוך אלבלאיה.^{[1, 8]} מטרתו היא להוכיח שהתלמוד "נתפשט בכל ישראל וקבלוהו... ועליו אין להוסיף ואין לגרוע".^[8]

הפולמוס נגד הקראים: היסטוריה ככלי נישול

האויב הישיר מבית, שנגדו מכוון החיבור, הוא היהדות הקראית.^{[1, 8]} האסטרטגיה שהראב"ד נוקט נגדם אינה בעיקרה תיאולוגית-פרשנית (כפי שעשה רס"ג), אלא היסטוריוגרפית.

הקראים טענו שהיהדות הרבנית היא חידוש מאוחר שסטה מן המקרא הטהור. הראב"ד הבין שכדי להביס טענה זו, אין די בוויכוח פרשני; עליו להוכיח שהיהדות הרבנית היא היחידה המחזיקה בלגיטימיות היסטורית רציפה. "ספר הקבלה" בונה נרטיב היסטורי מדוקדק של מסירה, המדגיש את הסמכות העוברת מדור לדור. כתוצאה מכך, כל קבוצה שאינה נמצאת בתוך שלשלת הזהב הזו (קרי, הקראים) מוצגת אוטומטית כסטייה, כחידוש מאוחר, כפרישה וכ"בדא מליבו".^[9] "ספר הקבלה" משתמש אפוא בהיסטוריה ככלי לנישול הקראים מכל לגיטימיות היסטורית.

בנקודה זו, ההשוואה לגישת הרמב"ם, בן זמנו הצעיר, מאלפת.^[9] הרמב"ם, בפירושו למשנה (אבות א, ג), תולה את מקור הסטייה בצדוק וביתוס, תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, שפעלו מתוך טעות תיאולוגית קדומה (הבנה שגויה של רעיון השכר והעונש). לעומת זאת, הראב"ד ב"ספר הקבלה" תולה את מקור הסטייה (או לפחות את התחדשותה וחיזוקה) בדמותו של ענן בן דוד, שפעל בתקופת הגאונים. הראב"ד מייחס את פרישתו של ענן לא למניע תיאולוגי טהור, אלא למניעים אישיים ופוליטיים: "טינא [קנאה] שהייתה בלבו" לאחר שלא מונה לראש הגולה, ולכן "עמד להסית את ישראל מעל קבלת חכמים".^[9]

ההבדל בגישות משמעותי: הרמב"ם רואה בקראות כפירה רעיונית עתיקה. הראב"ד מציג אותה כסטייה היסטורית מאוחרת שנוצרה מפוליטיקה פנימית. בכך, גישתו של הראב"ד הופכת את הקראות לאירוע היסטורי קונקרטי שניתן להצביע עליו כ"פרישה" מהזרם המרכזי האותנטי, ובכך היא יעילה יותר ככלי פולמוסי-היסטורי.

הנספחים: הרחבת הפולמוס נגד הנצרות

הפולמוס של הראב"ד אינו מוגבל לקראים בלבד. כמי שחי ופעל בטולדו הנוצרית, הוא זיהה שגם הנצרות מאתגרת את הלגיטימיות ההיסטורית של היהדות הרבנית. שני הנספחים ל"ספר הקבלה" נועדו להתמודד עם חזית שנייה זו.^[8]

"תולדות מלכי ישראל בבית שני": חיבור זה, המבוסס על "ספר יוסיפון ועוד ספרים", נועד במפורש "להוכיח את אמיתת בואו של המשיח ולסתור את שיטת הקראים והנוצרים".^[8]

"זכרון דברי רומי": חיבור זה עוסק בתולדות רומי, ומטרתו היא "להוכיח את שיטת חכמי ישראל בענין לידת ישו הנוצרי ועוד".^[8]

באמצעות נספחים אלו, הראב"ד מרחיב את מפעלו ההיסטוריוגרפי. הוא משתמש בהיסטוריה כדי לערער על הנרטיב הכרונולוגי והמשיחי של הנצרות, בדיוק כפי שהשתמש בה כדי לערער על הלגיטימיות של הקראות.

פרק ג: "האמונה הרמה" – ייסוד האריסטוטליזם היהודי

חידוש וראשוניות: המהפכה הפילוסופית

אם "ספר הקבלה" היה החזית ההיסטורית, "האמונה הרמה" (במקור בערבית: "אלעקידה אלרפיעה" – 'האמונה הנעלה') היה החזית הפילוסופית.^{[3, 10]} חיבור זה מוכר במחקר כ"חיבור האריסטוטלי היהודי הראשון".^{[3, 10]}

מעמדו כ"ראשון" הוא קריטי. הראב"ד פעל לפני הרמב"ם, ולמעשה סלל עבורו את הדרך. הפילוסופיה היהודית שקדמה לו, דוגמת זו של רס"ג, התבססה בעיקר על אסכולת ה"כלאם" (תיאולוגיה ספקולטיבית מוסלמית). האריסטוטליזם, כפי שעובד על ידי פילוסופים מוסלמים דוגמת אבן סינא ואבן באג'ה, הציב אתגר חדש, שיטתי ומשכנע הרבה יותר. הראב"ד היה הראשון שהעז להתמודד עם אתגר זה חזיתית, לא על ידי דחייתו, אלא על ידי אימוצו ו"גייורו". הוא ביקש להוכיח כי ניתן "לאחוז בשתי ידיו שתי נרות", כפי שהוא מתאר זאת: "בימינו אש דת ובשמאלו נר חכמתו".^[1] "האמונה הרמה" הוא הניסיון השיטתי הראשון להדליק את שני הנרות הללו יחד, ולהראות שהאמונה היהודית מתאימה לפילוסופיה האריסטוטלית.^[1]

המקור הערבי של החיבור אבד, אך הוא נשתמר בשני תרגומים עבריים מימי הביניים ^{[3, 10]}: הראשון, תרגומו של שלמה אבן לביא, הנקרא "האמונה הרמה", והשני, תרגומו של שמואל מטוט, הנקרא "האמונה הנישאה".^[10]

מבנה החיבור כטיעון פילוסופי

מבנה הספר, המחולק לשלושה "מאמרים" (חלקים), הוא כשלעצמו טיעון פילוסופי רדיקלי.^{[1, 11]}

• מאמר ראשון: היסוד הפיזיקלי ("בחכמת הטבע ומה שאחריה") הראב"ד פותח, לא בציטוטים מן התורה, אלא בדיון אריסטוטלי טהור על מושגי יסוד בפיזיקה ובמטאפיזיקה: עצם ומקרה, חומר וצורה, סוגי המקרים וכו'.^{[1, 11]} סדר זה הוא מהפכני. הראב"ד קובע למעשה כי הקורא היהודי חייב ללמוד את יסודות המדע והמטאפיזיקה האריסטוטלית לפני שהוא יכול לגשת כראוי להבנה שכלית של אלוהים והאמונה. הפילוסופיה הופכת לשער ההכרחי לתיאולוגיה.
• מאמר שני: היסוד התיאולוגי (עיקרי הדת) רק לאחר ביסוס התשתית הפילוסופית, הראב"ד עובר לדון בענייני דת ואמונה. מאמר זה מציג שישה "עקרים" או "שורשים" של האמונה, ובו הוא מיישם את הכלים האריסטוטליים מהמאמר הראשון על סוגיות תיאולוגיות מרכזיות.^{[1, 11]}
• מאמר שלישי: היסוד האתי ("ברפואה הנפשית") החיבור נחתם בדיון אתי על מידות הנפש וריפויה.^{[1, 11]} בכך, הראב"ד מחבר את המהלך כולו בחזרה אל התכלית המעשית. הוא טוען כי המטרה הסופית של המפעל הפילוסופי (מאמר א') והתיאולוגי (מאמר ב') היא להביא את האדם לתיקון המידות ולחיים אתיים (מאמר ג'), שהם-הם מטרתה העליונה של התורה. בטיעון זה הוא סוגר מעגל וקובע כי "כל מה שעסקה בו הפילוסופיה כבר מצוי בתורה".^[1]

פרק ד: ניתוח תיאולוגי של "האמונה הרמה" (מאמר שני)

ליבת התיאולוגיה של הראב"ד הראשון מוצגת במאמר השני של "האמונה הרמה". מאמר זה בנוי סביב שישה עיקרים (או שורשים) ^{[1, 11]}:

• שורש האמונה: מציאות האל (הוכחה באמצעות מושג ה"מניע הראשון" האריסטוטלי).
• אחדות ה': שלילת הגשמות והריבוי.
• תארי ה': דיון בתארי הפעולה ושלילת תארי העצם (מהלך המבשר את גישתו של הרמב"ם).
• פעולות ה' (נבואה): הצגת הנבואה כתהליך רציונלי-שכלי המושפע מהאל.

השגחה פרטית.

בחירה חופשית.

מתוך מכלול זה, שתי סוגיות מפתח מדגימות את שיטתו הייחודית של הראב"ד ואת גבולות האריסטוטליזם שלו.

בריאה מול קדמות העולם

הפילוסופיה האריסטוטלית, כפי שהובנה בימי הביניים, טענה לקדמותו הנצחית של העולם, בסתירה לעיקר האמונה היהודי של בריאה "יש מאין". כאן אנו עדים לנקודת השבר הראשונה, שבה הראב"ד מציב גבול ברור לפילוסופיה. הוא מגן בנחרצות על עיקרון הבריאה "יש מאין", ודוחה את טענת הקדמות. יתרה מזאת, הוא קובע במפורש: "וכן אין לנו להרהר אחר הבריאה שהיא יש מאין".^[1] זוהי קביעה חשובה: הראב"ד הוא רציונליסט, אך לא רציונליסט טוטאלי. כאשר מסקנה פילוסופית (קדמות) סותרת עיקר אמונה מוחלט (בריאה), הוא דוחה את הפילוסופיה ומציב סייג להמשך החקירה הרציונלית בנושא.

הפרדוקס הגדול: ידיעה אלוהית ובחירה חופשית

הסוגיה המורכבת והמפורסמת ביותר במשנתו היא הניסיון ליישב את הידיעה המוחלטת של האל (ידיעת העתידות) עם הבחירה החופשית של האדם.^[1] זוהי בעיית הליבה של האחריות האתית, שהיא יסוד התורה כולה.

הראב"ד מנסח את הבעיה במלוא חריפותה, אך פתרונו אינו פילוסופי-רציונלי, אלא אנטי-פילוסופי במובן מסוים.^[1] ראשית, הוא תוקף בחריפות את מי שמנסה לפתור את הסתירה באמצעים רציונליים פשטניים: "מי שמקשה זה... שוטה גמור, ולמה לו להכניס עצמו בספקות ובשיקולים כאלה".^[1] שנית, הוא מציג פתרון פידאיסטי (מבוסס אמונה) המכיר במגבלות התבונה האנושית: "אלא תשובתו, מי יוכל לחקור סתרי עליון".^[1] שלישית, הוא קובע שהידיעה האלוהית אינה מאותו סוג של ההבנה האנושית ("שאין הידיעה שלו כהבנה שלנו"), ולכן, אף שהאל יודע, "אין אנו מוכרחים".^[1] לבסוף, הוא מגיע למסקנה שיש לקבל את שני העקרונות (ידיעה ובחירה) כאמיתיים, גם אם החיבור ביניהם נסתר מאיתנו, ועל כן יש "להניח דבר זה לאלוקים".^[1]

זוהי נקודה מכרעת. הראב"ד משתמש בכלים פילוסופיים חדים כדי לנסח את הבעיה באופן המדויק ביותר, ואז, במקום לפתור אותה פילוסופית (כפי שינסה הרמב"ם ב"מורה נבוכים"), הוא קובע שהפתרון נמצא מחוץ ליכולת התבונה האנושית. הוא פילוסוף המכיר במגבלות הפילוסופיה, ומעדיף לקבל פרדוקס אמוני מאשר לוותר על אחד משני יסודותיו (הידיעה האלוהית או הבחירה האנושית).

פרק ה: סינתזה ומורשת – בין "התאמה" ל"מזיגה"

משנה אחת, שני פנים: המפעל הכפול

כאשר בוחנים את מכלול יצירתו של הראב"ד הראשון, מתגלה מפעל הגנה אחד, בעל שני פנים משלימים. "ספר הקבלה" ו"האמונה הרמה" אינם שני ספרים נפרדים העוסקים בנושאים שונים, אלא שני חלקים של אותה אסטרטגיה אפולוגטית.

"ספר הקבלה" ביצר את הסמכות ההיסטורית של התורה שבעל פה. הוא ענה על האתגר הקראי וסיפק תשובה לשאלה: "ממי קיבלנו?".

"האמונה הרמה" ביצר את הסמכות הרציונלית של התורה שבעל פה. הוא ענה על האתגר הפילוסופיה האריסטוטלית וסיפק תשובה לשאלה: "האם מה שקיבלנו הגיוני?".

יחד, שני החיבורים יצרו הגנה היקפית על היהדות הרבנית, הן כלפי פנים (מול הקראים) והן כלפי חוץ (מול הנצרות והפילוסופיה).

המבשר והיורש: הראב"ד הראשון והרמב"ם

אי אפשר להבין את מפעלו של הרמב"ם מבלי להכיר את הראב"ד הראשון שקדם לו. הראב"ד הראשון היה המבשר והחלוץ שסלל את הדרך לפרויקט האריסטוטלי היהודי. עם זאת, קיים הבדל מהותי בשיטתם.^[12]

הראב"ד הראשון ביצע "הקבלה והתאמה".^[12] הוא הניח את נר התורה ונר החכמה זה לצד זה.^[1] הוא הראה שהם אינם סותרים, אך לא תמיד מיזג אותם לחלוטין. כפי שראינו, כשהתגלתה סתירה חזיתית (בבריאה או בבחירה החופשית), הוא העדיף את התורה והכיר במגבלות התבונה.^[1]

הרמב"ם, לעומתו, שאף ל"מזיגה חדשה" וסינתזה שיטתית וטוטאלית.^[12] הרמב"ם ינסה להראות שהתורה היא הפילוסופיה במיטבה, ושהפילוסופיה היא הדרך היחידה להבנת התורה. הוא ינסה לפתור את פרדוקס הידיעה והבחירה באמצעים רציונליים, ולא יסתפק בקביעה שזהו "סוד עליון".

מסקנה: חשיבותו העצמאית של הראב"ד הראשון

מורשתו של הראב"ד הראשון חורגת מהיותו רק "מבשר הרמב"ם". הוא הוגה דעות דגול וחשוב בזכות עצמו. הוא היה החלוץ שהעז להתמודד עם האתגר האריסטוטלי באופן ישיר ושיטתי. "ספר הקבלה" שלו הפך לאבן יסוד בהיסטוריוגרפיה היהודית, וכל הכרוניקות המאוחרות (כמו "שלשלת הקבלה") הסתמכו עליו ישירות.^[1]

ב"האמונה הרמה", הוא קבע מודל ייחודי של "רציונליזם מוגבל" – שימוש מקסימלי בתבונה, תוך הכרה כנה ואמיצה במגבלותיה אל מול עיקרי האמונה. בכך, הוא הציע מודל שונה, ואולי בר-קיימא לא פחות, מזה של הרמב"ם, לאיזון הנצחי בין אמונה ותבונה. פועלו הכפול עיצב מחדש את ההגנה על היהדות הרבנית והכין את הקרקע למאה ה-12 להתבסס כשיא של המחשבה היהודית בימי הביניים.