רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון

פועלו ומשנתו התורנית של רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון

דמותו של רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון, המוכר גם כיוסף המערבי או יוסף מסאוטה, מהווה צומת אינטלקטואלי והיסטורי מכריע בהתפתחות הפילוסופיה וההלכה היהודית בימי הביניים. חשיבותו חורגת מעבר להיותו "התלמיד האהוב" של הרמב"ם; הוא היה הכוח המניע מאחורי כתיבת היצירה הפילוסופית החשובה ביותר בתולדות ישראל, "מורה נבוכים", ושימש כחלוץ בהפצת התורה המיימונית במרכזי התורה המזרחיים של סוריה ובבל.^{[1, 2, 3]} הבנת משנתו דורשת צלילה עמוקה אל המציאות של יהדות המגרב תחת שלטון המואחידון, ניתוח של הקשר הפדגוגי הייחודי בינו לבין הרמב"ם, ובחינה של מאבקיו הפוליטיים והדתיים מול הממסד הגאוני הישן בבגדאד.^{[4, 5, 6]}

הרקע ההיסטורי: יהדות המגרב תחת שלטון המואחידון

ראשית חייו של יוסף אבן שמעון נטועה באחת התקופות הסוערות והמורכבות ביותר עבור יהדות צפון אפריקה. הוא נולד בסאוטה (Ceuta) שבמרוקו באמצע המאה ה-12, סביב שנת 1160.^{[1, 5, 7]} תקופה זו עמדה בסימן עליית שושלת המואחידון (Almohad Caliphate), תנועה אסלאמית רדיקלית שדגלה בייחוד האל הקיצוני ובפרשנות ליטרליסטית של הקוראן, תוך הפעלת מדיניות של המרת דת בכפייה כלפי מיעוטים דתיים.^{[4, 8]}

במשך כעשרים וחמש השנים הראשונות לחייו, חי יוסף תחת שלטונו של עבד אל-מומין במציאות של "אנוסות" (Crypto-Judaism). יוסף ומשפחתו נאלצו כלפי חוץ לנהוג כמוסלמים, להימנע מקיום מצוות פומבי ואולי אף ללמוד את הקוראן, בעוד שבסתר המשיכו לדבוק בזהותם היהודית ובלמידה מסורתית של מקרא ותורה שבעל פה.^{[2, 4]} מציאות כפולה זו, שבה הקיים והנראה עומדים בסתירה מוחלטת לאמת הפנימית, עיצבה את תודעתו המוקדמת של יוסף והניחה את היסודות ל"מבוכה" האינטלקטואלית שתלווה אותו מאוחר יותר.^{[2, 4]}

הצורך להשתלב בסביבה המשכילה המוסלמית הוביל את יוסף ללמוד אצל מורים מוסלמים במקצועות הלוגיקה, המתמטיקה, האסטרונומיה והרפואה.^{[2, 4, 5]} הוא רכש שליטה מעמיקה בערבית ספרותית וכתב שירה עברית משובחת, שזכתה לשבחים מאוחרים יותר מצד משוררים כיהודה אלחריזי.^{[4, 10]} עם זאת, הפער בין הידע המדעי והפילוסופי שצבר לבין המסורת הדתית שירש יצר אצלו מתח נפשי עמוק, שדחף אותו לחפש תשובות במרכזי התורה הגלויים של מצרים.^{[4, 10]}

המפגש עם הרמב"ם והלימודים בפוסטאט

המפגש בין יוסף אבן שמעון לרבי משה בן מימון לא היה מקרי, אלא תוצאה של חיפוש מכוון. לאחר שהגיע לאלכסנדריה, החל יוסף להתכתב עם הרמב"ם, שכבר נודע אז כמנהיג ופילוסוף בעל שיעור קומה עולמי.^{[1, 2]} יוסף שלח לרמב"ם משיריו ומחיבוריו המוקדמים (כגון "Sayeth Tubiyyah ben Sidqiyyah"), תוך שהוא מביע את רצונו העז להעמיק את לימודיו תחת הדרכתו.^{[4, 5]}

הרמב"ם, שבתחילה התייחס בספקנות מסוימת לאיכות הפואטית של שירי תלמידו, זיהה במהרה את הפוטנציאל האינטלקטואלי הנדיר הטמון ביוסף.^{[1, 4]} הוא העריך לא רק את הידיעות המדעיות שהביא עמו התלמיד מהמערב, אלא בעיקר את ה"צמאון הגדול" למטפיזיקה ואת היכולת המנטלית להבין נושאים מופשטים.^{[1, 3, 4]}

יוסף עקר לפוסטאט (קהיר) ושהה במחיצת הרמב"ם תקופה קצרה יחסית, ככל הנראה בין השנים 1182 ל-1184, או מעט לאחר מכן.^{[1, 3, 5]} בתקופה זו למדו השניים יחד את עקרונות הלוגיקה והמתמטיקה, וכן העמיקו באסטרונומיה תוך לימוד ספרו של המדען המגרבי אבן אפלח (Ibn Aflah).^[5] עדות מעניינת מצביעה על כך שהשניים אף ערכו יחד כתב יד של חיבור אסטרונומי זה, אם כי נתגלעו ביניהם ויכוחים על פרשנותו, דבר המעיד על רמת העצמאות המחשבתית של יוסף כבר בשלב מוקדם זה.^[5]

הלימוד המכריע ביותר בפוסטאט עסק בכתבי הנביאים. יוסף הציג בפני הרמב"ם את קשייו ליישב את פשטי המקרא, המייחסים לאלוהים תכונות אנושיות וגופניות (אנתרופומורפיזם), עם המסקנות הפילוסופיות המחייבות את מופשטות האל ואחדותו המוחלטת.^{[4, 10]} הרמב"ם הבחין כי יוסף "נבוך" – הוא אינו מוכן לזנוח את המסורת, אך שכלו אינו מאפשר לו לקבל את פשטי הדברים כפשוטם.^{[4, 10]}

כתיבת "מורה נבוכים": היצירה שהוקדשה לתלמיד

עזיבתו של יוסף את מצרים לצרכי מסחר והתיישבות בחלב לא קטעה את הקשר הלימודי, אלא העבירה אותו לרמה חדשה. הרמב"ם החל לכתוב את "מורה נבוכים" (Dalalat al-Ha'irin) באופן מפורש כסדרת איגרות או כחיבור המיועד להשלים את חינוכו של יוסף.^{[1, 2, 3]} בהקדמה לספר, פונה הרמב"ם ישירות ליוסף ומתאר אותו כתלמיד בעל הבנה המסוגלת לקלוט רמזים ואזוטריקה.^{[1, 4]}

ההקדשה ליוסף שירתה מטרה כפולה. מצד אחד, היא אפשרה לרמב"ם לעקוף את המגבלה ההלכתית של לימוד "מעשה מרכבה" (מטפיזיקה) ליותר מתלמיד אחד בכל פעם.^{[1, 3]} על ידי הגדרת הספר כחיבור המופנה ליחיד, יכול היה הרמב"ם לטעון שהוא פועל בגדרים המותרים.^[1] מצד שני, יוסף שימש כ"קהל יעד" מוגדר שעזר לרמב"ם לכייל את רמת הדיון. העובדה שיוסף כבר שלט במדעים אפשרה לרמב"ם להתמקד בבעיות הפרשניות והפילוסופיות הסבוכות ביותר.^{[1, 3]}

למרות הקדשת הספר, יוסף לא תמיד הסכים עם כל קביעותיו של רבו. קיימת התכתבות מפורסמת שבה יוסף כותב לרמב"ם בלשון אלגורית כי הוא "נשא לאישה" את "בתו כימה" (שיטתו של הרמב"ם ליישוב התיאולוגיה והפילוסופיה), אך היא "הפנתה את פניה ממנו".^{[4, 10]} יוסף רמז כי הלימוד אולי העמיק את מבוכתו במקום לפתור אותה, במיוחד בנוגע להסבר הנבואה.^{[4, 10]} הרמב"ם השיב לו בתוכחה אוהבת, הגן על שיטתו וטען כי על התלמיד להיות צנוע יותר וסבלני בתהליך ההשגה.^{[4, 10]}

פועלו של יוסף אבן שמעון בחלב

לאחר שעזב את מצרים, התיישב יוסף בחלב שבסוריה, עיר שהייתה אז מרכז מסחרי ותרבותי משגשג תחת שלטון האיובים.^{[4, 5]} כאן התגלה יוסף לא רק כאיש ספר אלא כאיש מעשה רב-פעלים. הוא עסק במסחר בינלאומי, מסעותיו הגיעו עד לבבל ולהודו, והוא צבר עושר רב שאפשר לו חוסר תלות כלכלית מוחלט.^{[2, 5]} עצמאות זו הייתה קריטית בעיני הרמב"ם, שהטיף נגד קבלת שכר עבור לימוד תורה.^{[4, 5]}

בחלב בנה יוסף "מצודה" של ממש לתורת הרמב"ם. הוא שימש כ"ראש סדר" (Rosh Seder) בקהילה, הקים בית מדרש שבו למדו את חיבורו ההלכתי של הרמב"ם, "משנה תורה", והפך לסמכות התורנית העליונה באזור.^{[5, 10]} המוניטין שלו כרופא הלך לפניו, והוא מונה לרופא החצר של הסולטאן א-זאהיר ע'אזי.^{[2, 7]} קרבה זו למלכות העניקה לו כוח פוליטי רב, שבו השתמש כדי להגן על האינטרסים של הקהילה היהודית ולבצר את מעמד הרמב"ם מול מתנגדים.^{[4, 10]}

המשורר יהודה אלחריזי, שביקר בחלב בשנת 1217, תיאר את יוסף בשיא תהילתו. הוא כינה אותו "הנר המערבי" (Ner ha-Maaravi) והחיל עליו את הפסוק "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ".^{[4, 5, 10]} תיאור זה אינו רק מליצה פיוטית אלא עדות למעמדו האוטוריטטיבי של יוסף, ששימש כפטרון של המדעים והתורה בסוריה.^{[5, 10]}

המאבק בממסד הבבלי ו"איגרת ההשתקה"

אחד הרגעים המכוננים בפועלו התורני של יוסף אבן שמעון היה מעורבותו בראשיתה של "מחלוקת הרמב"ם". בעת ביקוריו בבגדאד, נתקל יוסף בהתנגדות עזה לכתבי הרמב"ם מצד ההנהגה המסורתית בראשות שמואל בן עלי, גאון ישיבת בגדאד.^{[1, 5]} שמואל בן עלי, שראה ברמב"ם איום על סמכות הגאונים הישנה, תקף את פסקיו ב"משנה תורה" וטען כי הרמב"ם כופר בתחיית המתים כפשוטה.^{[1, 6]}

יוסף אבן שמעון, בנאמנות ללא סייג לרבו, לא נותר אדיש. הוא כתב חיבור פולמוסי חריף בשם "איגרת ההשתקה" (Ar. Risalat al-Iskut / Heb. Iggeret ha-Hashtaqa).^{[1, 3]} בחיבור זה תקף יוסף את יומרתו של שמואל בן עלי לבקר את הרמב"ם, תוך שהוא משתמש בכישוריו הרטוריים והפילוסופיים כדי להוכיח שההתנגדות נובעת מבורות ומצרות אופקים.^[1] יוסף אף שלח לרמב"ם את כתבי הגאון והפציר בו להגיב באופן רשמי.^[1]

אף שהרמב"ם העריך את להט הקנאות של תלמידו, הוא מתח ביקורת מסוימת על סגנונו החריף של יוסף וייעץ לו לנהוג במתינות כלפי חכם מבוגר ממנו.^{[4, 10]} עם זאת, המאבק של יוסף היה קריטי; הוא ייצג את המעבר מהנהגה היררכית המבוססת על ירושה ומשרה (הגאונות) להנהגה המבוססת על השכלה פילוסופית וסמכות אינטלקטואלית.^[6] "איגרת ההשתקה" נחשבת לסנונית הראשונה של פולמוס הרמב"ם שיסעיר את העולם היהודי במשך מאות שנים.^[1]

משנתו הפילוסופית והתורנית: ניתוח חיבוריו

משנתו של אבן שמעון היא סינתזה בין הרציונליזם האריסטוטלי לבין האמונה הדתית היהודית, כפי שהותוו על ידי הרמב"ם, אך עם דגשים מקוריים משלו.

מאמר בחיוב המציאות (Ma'amar bi-Me'uyyav ha-Mezi'ut)

זהו חיבורו הפילוסופי המובהק ביותר של יוסף ששרד (בתרגום עברי של מ. לוי). החיבור עוסק בשלוש בעיות יסוד במטפיזיקה ^{[2, 4, 10]}:

• טבעו של האל כ"מחויב המציאות": יוסף משתמש בהוכחותיו של אבן סינא (Ibn Sina) כדי להפריד בין ישות שהיא הכרחית מצד עצמה לבין ישויות שהן אפשריות המציאות בלבד.^[10]
• השתלשלות העולם: דיון באופן שבו הריבוי נובע מהאחדות הפשוטה של האל.^{[4, 10]}
• חידוש העולם: יוסף בוחן את הטיעונים בעד קדמות העולם מול חידושו. בשונה מאריסטו, הוא מגיע למסקנה כי הטיעונים התיאולוגיים לחידוש העולם בזמן (Ex Nihilo) חזקים ומשכנעים יותר מבחינה לוגית, שכן הם מסבירים טוב יותר את קיומו של רצון אלוהי המבדיל בין הנבראים.^[10]

הפירוש לשיר השירים (Inkishaf al-Asrar)

יוסף כתב פירוש אלגורי מקיף לשיר השירים בערבית-יהודית.^[9] בפירוש זה הוא מציג שלוש רמות של הבנה: הרמה הליטרלית (פשט לשוני), הרמה הלאומית (היחס בין ישראל לאלוהים כפי שמופיע במדרשים), והרמה הפילוסופית.^[9] ברמה זו, שיר השירים נתפס כתיאור של השתוקקות השכל האנושי (הנשמה) להתאחד עם השכל הפועל.^{[4, 9]} פרשנות זו היא פיתוח ישיר של תורת ההכרה והמטפיזיקה המיימונית, הרואה בדבקות השכלית את התכלית העליונה של האדם.^[4]

חיבורים תלמודיים והלכתיים

למרות תדמיתו כפילוסוף, יוסף היה שקוע עמוק בעולמה של ההלכה. הוא כתב "מבוא לתלמוד" (Mevo ha-Talmud) וכן חיבור על מידות ומשקלות בתורה.^{[4, 9]} חיבורים אלו נועדו להנגיש את המתודולוגיה של התלמוד הבבלי לקהל הלומדים בסוריה, תוך שימוש בכלים מדעיים ומדויקים למדידת המצוות.^[4]

שירתו ופיוטו

שיריו של יוסף, אף שרובם אבדו, היוו חלק בלתי נפרד מזהותו. בשיר השבח המפורסם שלו לרמב"ם, הוא משווה את רבו למשה רבנו המקראי: "חכמי הזמן... מבינים פוחדים... ומשה יעלה אל האלוהים".^[7] שירה זו אינה רק מחווה אישית אלא ביטוי לתפיסתו את הפילוסוף-הנביא כדמות המתווכת בין האלוהות לאנושות.^[7]

שאלת הזהות: יוסף אבן שמעון מול יוסף אבן עקנין

במשך דורות רבים, שרר בלבול במחקר בין יוסף בן יהודה אבן שמעון לבין יוסף בן יהודה אבן עקנין מברצלונה.^{[7, 9, 10]} הבלבול נבע מהשמות הדומים, המוצא המגרבי המשותף, והעובדה ששניהם היו פילוסופים ורופאים שפעלו במחצית השנייה של המאה ה-12.^{[7, 11]}

מחקרים מודרניים (כגון אלו של שרה סטרומזה) הוכיחו מעל לכל ספק כי מדובר בשני אנשים שונים.^[1] יוסף אבן עקנין חי ופעל במרוקו (פאס) כיהודי אנוס רוב חייו, וחיבר את "טיב אל-נפוס" (מרפא הנפש), ספר אתיקה ופסיכולוגיה חשוב.^{[9, 11]} לעומתו, יוסף אבן שמעון הוא התלמיד שעבר למצרים ולסוריה, ולו הוקדש "מורה נבוכים".^{[1, 10]} ההבחנה ביניהם קריטית להבנת הדינמיקה הפנימית של חוג תלמידי הרמב"ם.^{[1, 7]}

מורשתו והשפעתו לדורות

יוסף אבן שמעון נפטר בחלב בשנת 1226, כשהוא משאיר אחריו מורשת של שילוב בין עולם המעשה לעולם הרוח.^[7] השפעתו התורנית מתבטאת בשלושה מישורים עיקריים:

• ביצור המיימוניזם: דרך מנהיגותו בחלב, הוא הבטיח שמשנת הרמב"ם לא תישאר נחלתם של בודדים במצרים, אלא תהפוך לתשתית הלימודית של קהילות שלמות בסוריה ובצפון מסופוטמיה.^[5]
• הגנה פולמוסית: עמידתו האיתנה מול שמואל בן עלי סימנה את תחילת המעבר מסמכות גאונית מסורתית לסמכות רציונליסטית, מהלך ששינה את פני ההנהגה היהודית בימי הביניים.^{[1, 6]}
• פילוסופיה מקורית: חיבורו על "מחויב המציאות" מהווה תרומה חשובה למטפיזיקה היהודית, המנסה לגשר בין הכלים של אבן סינא לבין האמונה בחידוש העולם ובחופש הרצון האלוהי.^{[2, 10]}

דמותו של יוסף אבן שמעון נותרה כסמל לתלמיד המאתגר את רבו, למנהיג המשלב רפואה ומסחר עם תורה, ולמי שבזכות מבוכתו זכה הדור כולו לאורו של "מורה נבוכים". הוא הדגים כיצד חיים של רדיפה ואנוסות יכולים להפוך למקור של יצירה רוחנית כבירה המשפיעה על דורות של נבוכים המחפשים את הדרך אל האמת.^{[1, 4, 5]}