מדרש רבה

הקורפוס המדרשי "מדרש רבה": ניתוח היסטורי, טקסטואלי ופרשני של אגדת ארץ ישראל

המונח "מדרש רבה" אינו מתייחס ליחידה ספרותית הומוגנית שנכתבה על ידי מחבר אחד בנקודת זמן מוגדרת, אלא מייצג קובץ רחב ממדים של עשרה חיבורים מדרשיים שונים על חמישה חומשי תורה וחמש מגילות, אשר התגבשו לאורך תקופה של קרוב לשמונה מאות שנים.^[1] מקור השם "רבה" (גדול) נעוץ בראש ובראשונה במדרש על ספר בראשית, המכונה "בראשית רבה", שזכה לכינוי זה בשל היקפו הנרחב לעומת מדרשים קצרים יותר שהיו מוכרים בתקופת האמוראים.^[1] עם חלוף הדורות, ובעיקר בעקבות פעולת המדפיסים במאה ה-16, פשט השם על כל עשרת החיבורים שנכללו בכריכה אחת, ובכך נוצרה הקנוניזציה של "מדרש רבה" כפי שהוא מוכר כיום בעולם הישיבות ובמחקר האקדמי.^[2] דפוס ונציה משנת 1545 (ש"ה) נחשב לנקודת המפנה ההיסטורית שבה עוצב הפורמט המאגד את כל חלקי המדרש לישות ספרותית אחת, החלטה שעיצבה את דפוסי הלימוד והפרשנות של הדורות הבאים.^[2]

התפתחות המבנה והחלוקה הספרותית של חלקי המדרש

הקורפוס המדרשי נחלק לשתי קטגוריות עיקריות הנבדלות זו מזו בזמן חיבורן ובסגנונן הספרותי: המדרשים הפרשניים והמדרשים הדרשניים (ההומילטיים). המדרשים לבראשית ולאיכה נמנים עם השכבה העתיקה ביותר ומאופיינים בפירוש צמוד לפסוקים, בעוד שויקרא רבה מייצג את המודל הקלאסי של דרשה לציבור, המתמקדת בנושאים רעיוניים ומוסריים דרך פסוקי ראשי הפרשיות בלבד.^{[1, 3, 4]}

בראשית רבה: אב הטיפוס של אגדת ארץ ישראל

בראשית רבה, המכונה במקורות קדומים "אגדת ארץ ישראל" או "בראשית דרבי הושעיה רבה", נחשב למדרש העתיק ביותר בקורפוס.^[1] שיוכו לרבי הושעיה (או אושעיא) רבה נובע מהפסוק הפותח את המדרש: "רבי אושעיא רבה פתח: ואהיה אצלו אמון...", אך המחקר המודרני מדגיש כי אין בכך ראיה לכך שהוא עצמו היה העורך, אלא שהמדרש מתבסס על מסורות שרווחו בבית מדרשו.^[1] המדרש מחולק למאה פרשיות, והשערת החוקרים היא כי חלוקה זו הותאמה במקור לפרשיות הפתוחות והסתומות של התורה שהיו נהוגות באותה עת, אף על פי שקיימים הבדלים מסוימים לעומת חלוקת הפרשיות המקובלת בימינו.^[5]

הסגנון הלשוני של בראשית רבה משלב עברית משנאית עם ארמית גלילית, המאפיינת את יצירתם של אמוראי ארץ ישראל.^[7] המדרש כולל פירושים פשוטים למילים ולפסוקים, המתאימים לעיתים אף להוראה לילדים, לצד דרשות אגדיות מורכבות שהוצגו בבתי הכנסת.^[7] המהדורה המדעית של תיאודור-אלבק חשפה כי המדרש נערך סביב שנת 400 לספירה, וכי הוא משמר בתוכו פנינים לשוניות ומושגים מהעולם היווני-רומי שהיה דומיננטי בארץ ישראל באותה תקופה.^{[7, 8]}

המפנה ההומילטי בויקרא רבה

בניגוד לבראשית רבה, המדרש לספר ויקרא מייצג שינוי מהותי בתפיסת המדרש. ויקרא רבה אינו מפרש את הפסוקים בזה אחר זה באופן רציף, אלא בנוי כקובץ של 37 דרשות (הומילות), שכל אחת מהן דורשת פסוק אחד או מספר פסוקים המופיעים בראשי ה"סדרים" (יחידות הקריאה בתורה על פי המחזור התלת-שנתי הארצישראלי).^{[1, 4]} מבנה זה מעיד על כך שהחיבור אינו לקט פרשני גרידא, אלא עריכה של דרשות ציבוריות שנאמרו בבתי הכנסת.^[4]

החוקר מרדכי מרגליות, שערך את המהדורה המדעית של ויקרא רבה, קבע כי זהו מדרש ארצישראלי מובהק שאין לאחר את חתימתו מעבר לאמצע המאה החמישית.^[4] המדרש מצטיין בשימוש במשלים מפותחים ובדיונים בנושאים מוסריים וחברתיים, והוא נחשב לאחד המקורות החשובים ביותר להבנת עולמם הדתי והתרבותי של יהודי ארץ ישראל בתקופת המעבר לשלטון הביזנטי.^[4]

המבנה הספרותי של הפתיחתא: גשר בין פסוקים רחוקים

אחד המאפיינים המזהים ביותר של מדרשי רבה הוא ה"פתיחתא" (Proem) – מבנה ספרותי סגור העומד בפני עצמו ומהווה את הפתיחה של כל פרשיה.^[5] הפתיחתא פועלת במנגנון רטורי מתוחכם: הדרשן פותח בפסוק מ"כתובים" (בדרך כלל מספר תהילים או משלי), המכונה "פסוק רחוק", ומקשר אותו באמצעות סדרת דרשות, משלים ומשחקי מילים אל הפסוק הפותח את פרשת התורה הנידונה.^[5]

החוקר י. היינמן טוען כי הפתיחתאות נוצרו מתוך אינטראקציה חיה בין הדרשן לקהל שומעיו בבית הכנסת.^[5] לדבריו, הפיתולים המורכבים שהדרשן מאולץ לבצע כדי לחבר בין פסוקים שאינם קשורים לכאורה מוכיחים כי מדובר בכלי רטורי שנועד להפתיע ולעורר עניין בקרב הקהל.^[5] בבראשית רבה הפתיחתא תופסת נפח קטן יחסית מהדרשה ולעיתים קרובות היא אנונימית, אך במדרשים דרשניים יותר, כמו שיר השירים רבה, הפתיחתאות הופכות לחטיבות עצמאיות עשירות בדימויים וסיפורים המתארים את הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.^{[5, 9]} דוגמה בולטת לכך היא השימוש בדימוי המלך ורעייתו (המטרונה) או המלך ובתו, מוטיבים החוזרים בפתיחתאות של מדרש שיר השירים רבה ויוצרים רצף רעיוני וסגנוני קוהרנטי.^[9]

מדרשי רבה המאוחרים: עריכה, לקטנות והשפעת ה"תנחומא"

המדרשים לשמות, במדבר ודברים מייצגים תקופות מאוחרות יותר וסגנונות עריכה שונים בתולדות המדרש.

• שמות רבה: מחולק לשני חלקים שזמנם שונה. חלק א' (פרשיות א-יב) נחשב לקדום יחסית, בעוד שחלק ב' מאוחר בערך בחמש מאות שנה מבראשית רבה ומבוסס במידה רבה על מדרש תנחומא.^[1]
• דברים רבה: נתחבר בארץ ישראל בין המאות השישית לתשיעית.^[3] הוא מאופיין בפתיחות הלכתיות ("הלכה לאדם מישראל..."), המקשרות בין שאלה בהלכה לבין דרוש אגדי רחב, סגנון המזוהה עם חוגי מדרש "ילמדנו".^[3]
• במדבר רבה: נחשב למאוחר שבמדרשי רבה, ככל הנראה מהמאה ה-12.^[3] החיבור מורכב מחלק פרשני ארוך מאוד על פרשיות במדבר ונשא, וחלק שני הלקוח ברובו ממדרש תנחומא.^[3]

מדרשים אלו מדגימים את תהליך ה"השתמרות הדינמית" של ספרות האגדה: עורכים מאוחרים לקחו חומרים קדומים, עיבדו אותם ושילבו אותם בתוך מסגרות דרשניות חדשות כדי להתאימן לצורכי הקהילות בימי הביניים המוקדמים.

אגדת חמש המגילות: פרשנות, אלגוריה וקינה

מדרשי רבה על חמש המגילות הם יחידות ספרותיות מובחנות המשקפות את האופי המיוחד של כל מגילה:

• איכה רבה: מדרש מהתקופה האמוראית המהווה תגובה רוחנית לחורבן הבית.^[3] הוא כולל תיאורים דרמטיים של הגלות וסיפורים על דמויות מרכזיות בתקופת החורבן.
• שיר השירים רבה: מכונה גם "אגדת חזית" על שם פסוקו הראשון.^[6] המדרש מפרש את המגילה כולה באופן אלגורי כשיח של אהבה וקדושה בין האל לישראל, תוך שימוש נרחב בפתיחתאות המבוססות על פסוקי המגילה עצמם.^{[3, 6]}
• רות רבה: מדרש מהמאה השישית העוסק בשאלות של חסד, נאמנות והקמת מלכות בית דוד.^[3]
• קהלת רבה: מדרש מהמאות השישית עד השמינית, המפרש את דברי קהלת דרך עולם המושגים של חז"ל, תוך ניסיון ליישב בין הספקנות שבמגילה לבין האמונה הדתית.^[3]
• אסתר רבה: מורכב משני חלקים, כאשר החלק השני כולל שיכתוב והרחבה של סיפור המגילה, סגנון המעיד על עריכה מאוחרת יותר.^[3]

תורת המפרשים: מתנות כהונה ועד מהדורת וילנא

הפופולריות העצומה של מדרש רבה הובילה לכתיבת פירושים רבים לאורך הדורות, החל מהמאה ה-16 ועד ימינו. הפירושים נחלקו בין הניסיון לבאר את הפשט הלשוני לבין הרצון להעמיק בחידושים רעיוניים ולמדניים.

הפירושים הקלאסיים המוקדמים

הפירוש המכונה "מתנות כהונה", שכתב רבי יששכר בער הכהן כ"ץ (ברמן אשכנזי) במאה ה-16, הוא הפירוש הנפוץ ביותר.^[2] המחבר סיים את כתיבתו בשנת 1584 והוא הודפס לראשונה בקרקוב ב-1587.^[2] הפירוש מתאפיין בלשון קצרה ובריכוז בביאור מילולי ופשטי של מאמרי חז"ל.^[2] חשיבותו המיוחדת נובעת מכך שהמחבר עשה שימוש בכתבי יד לצורך הגהת נוסח המדרש, דבר שהפך את פירושו לכלי עזר חיוני לניקוי הטקסט משיבושי דפוס.^[2] עם זאת, ר' מנחם די לונזאנו מתח ביקורת על הפירוש בטענה שהמחבר לא היה בקי דיו בלשונות הלעז (יוונית ולטינית) המשובצות במדרש.^[2]

פירוש נוסף בעל חשיבות היסטורית הוא "יפה תואר" של רבי שמואל יפה אשכנזי (נפטר ב-1595).^[2] זהו ביאור רחב ומקיף מאוד שדן לעומק בסוגיות רעיוניות.^[2] בשל היקפו העצום, נעשו לו קיצורים שונים במרוצת השנים (כמו זה של מרדכי פלונגיאן) כדי שיוכל להידפס לצד הטקסט המדרשי במהדורות הנפוצות.^[2]

האסכולה הלמדנית והמחקרית של המאה ה-19

במאה ה-19, עם פריחתה של למדנות ליטא ותנועת ההשכלה, נכתבו פירושים שהביאו את המדרש לרמת ניתוח אנליטית גבוהה:

• פירוש מהרז"ו (רבי זאב וולף איינהורן): נחשב לאחד הפירושים המרכזיים והחדשניים ביותר. המהרז"ו ניחן ביכולת ניתוח חריפה, והוא עוסק רבות ביישוב סתירות בתוך המדרש ובינו לבין מקורות אחרים.^{[2, 10]} פירושיו, כדוגמת הדיון על ברכת יום השביעי ואורו של אדם הראשון, מדגימים את שיטתו המשלבת בקיאות רחבה עם ניתוח רעיוני עמוק.^[10]
• פירוש הרד"ל (רבי דוד לוריא): ממשיך דרכו של הגאון מווילנה, הרד"ל השתמש בזיכרון פנומנלי ובכתבי יד נדירים כדי להשוות גרסאות ולהגיה את נוסח המדרש.^{[11, 12]} פירושיו נשענים על בקיאות רב-תחומית בבלשנות, תולדות עם ישראל וספרות הקבלה.^[11] הוא נודע בתיקוני נוסח נועזים המבוססים על מקבילות בתלמוד הירושלמי ובספרות התנאים.^{[11, 13]}
• פירוש הרש"ש (רבי שמואל שטראשון): הגהותיו למדרש רבה דומות במהותן להגהותיו המפורסמות על הש"ס. הן מתמקדות בבירור המקורות ובתיקוני נוסח קצרים.^[14] הרש"ש הפגין פתיחות אינטלקטואלית יוצאת דופן לזמנו כשציטט בביאוריו גם מקורות משכיליים כמו משה מנדלסון ("האשכנזי") לצורך בירור לשוני.^[14]
• עץ יוסף וענף יוסף: פירושיו של רבי חנוך זונדל בן יוסף מביאליסטוק, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממהדורת וילנא.^[2] "עץ יוסף" מספק ביאור בסיסי ו"ענף יוסף" מרחיב ומביא חידושים וליקוטים ממפרשים קודמים.^[2]

מהדורות דפוס וטקסטים מדעיים

תולדות הדפוס של מדרש רבה משקפות את המעבר מפורמטים מקומיים לקודקסים המאגדים את כל ספרות האגדה.

• דפוסים ראשונים: מדרש רבה על התורה נדפס לראשונה בקושטא בשנת רע"ב (1512), ומדרש רבה על חמש מגילות נדפס בפיזרו בשנת רע"ט (1519).^[2]
• מהדורת ונציה (1545): זו המהדורה שאיחדה את עשרת החיבורים תחת הכותרת "מדרש רבה" ויצרה את המבנה המוכר לנו כיום.^[2] דפוס ונציה משנת 1566 (שכ"ו) כולל 595 דפים ונחשב לאחד הדפוסים היפים והמדויקים של אותה תקופה.^[2]
• מהדורות מדעיות מודרניות: במאה ה-20 החל המחקר האקדמי להוציא מהדורות המבוססות על כתבי יד מדויקים. מהדורת תיאודור-אלבק לבראשית רבה נחשבת לשיא של עבודה פילולוגית במדרש.^{[7, 8]} מהדורת מרדכי מרגליות לויקרא רבה (תשי"ג) שינתה את פני הלימוד בחיבור זה על ידי חשיפת הנוסח הארצישראלי המקורי.^{[4, 15]}
• מהדורות דיגיטליות: כיום המדרש זמין במגוון פלטפורמות כמו "ספריא", המציעה טקסטים מקושרים ותרגומים ^[2], ואתר "דעת" המציג מהדורה אינטרנטית מעוצבת משנת תשס"ו.^[2] מהדורת רייזמן (מסורה ארטסקרול) היא פרויקט מודרני המנגיש את המדרש בעברית מדוברת עם ביאור מקיף וסיכומי עיונים הלכתיים ומוסריים.^[16]

תובנות מסכמות על הקורפוס המדרשי

מדרש רבה אינו רק אוסף של סיפורים ואמרות, אלא הוא מייצג את "התורה שבעל פה" בהתגלמותה האגדתית. הוא משקף את המאמץ של חכמי ישראל לאורך הדורות לשמור על הקשר החי בין הקהילה לבין הטקסט המקראי, תוך התאמתו למציאות המשתנה. מהעתיקות והפשטות של בראשית רבה ועד למורכבות והאריכות של במדבר רבה, הקורפוס מהווה פסיפס של הגות, מוסר, היסטוריה ולשון.

השילוב בין הפרשנות הקלאסית (כמו מתנות כהונה והמהרז"ו) לבין המחקר הפילולוגי המודרני (כמו תיאודור ומרגליות) מאפשר ללומד בן זמננו להבין את המדרש הן כטקסט דתי מקודש והן כיצירה ספרותית מורכבת שצמחה בתוך הקשר היסטורי ספציפי.^{[2, 4, 7]} המעבר לפורמטים דיגיטליים ולמהדורות מבוארות (כדוגמת רייזמן) מבטיח כי מדרש רבה ימשיך להוות מוקד של זהות יהודית ויצירה רוחנית גם במאה ה-21.^{[2, 16]} בכך, המדרש נותר נאמן לשמו – חיבור "רבה" בהיקפו, בעומקו ובהשפעתו על התרבות היהודית לדורותיה.