תורת הקבלה

אדולף פראנק (Adolphe Franck, 1810–1893) מהווה את אחד מעמודי התווך של ההגות היהודית-צרפתית ושל הפילוסופיה האקדמית בצרפת של המאה התשע-עשרה ^{[cite: 1, 2]}. פראנק נולד בליוקור (Liocourt) שבמחוז מוזל (לורן לשעבר) למשפחה יהודית מעוטת אמצעים בת שמונה ילדים, שבה גדל לצד אחיו ואחיותיו אדל, גבריאל שנפטר בצעירותו, מינט, ותאומיו איזידור וז'רום ^{[cite: 3, 4]}. בנעוריו יועד פראנק למסלול הרבנות והתחנך אצל הרב המובהק מרדכי (מרשאן) אנרי, תוך שקידה על לימודי תלמוד וספרות רבנית עשירה ^{[cite: 2, 5]}. אולם, בשל קשיים בהשגת מלגת לימודים להמשך הכשרתו הרבנית, פנה באופן זמני ללימודי רפואה, ומשם המשיך אל עולם הפילוסופיה הכללית, שבו מצא את ייעודו המקצועי הראשי ^{[cite: 2, 5, 6]}.

בשנת 1832 רשם פראנק הישג היסטורי חסר תקדים כאשר היה ליהודי הצרפתי הראשון שזכה במקום הראשון בבחינות ה"אגרגסיו" (agrégation) היוקרתיות בפילוסופיה, והשלים באותה שנה את תואר הדוקטור שלו ^{[cite: 1, 3, 6]}. הצלחתו זו פתחה בפניו דלתות במוסדות החינוך המובילים בצרפת; הוא לימד בדואיי, בנאנסי ובוורסאי, ובהמשך מונה לפרופסור בקולז' שארלמאן בפריז ^{[cite: 5, 6]}. פראנק זכה לתמיכתו המלאה של הפילוסוף הנודע ויקטור קוזן (Victor Cousin), אשר שימש לו כפטרון רוחני ואקדמי, וסייע לבחירתו המוקדמת, בגיל 33 בלבד, כחבר באקדמיה למדעי המוסר והמדינה (Académie des Sciences Morales et Politiques) בשנת 1844 ^{[cite: 1, 5, 7, 8]}. בשנת 1856 מונה לפרופסור למשפט הטבע והעמים בקולז' דה פראנס, קתדרה שבה החזיק עד לפרישתו בשנת 1887, אז ירש אותו הפסיכולוג המודרני תאודול ריבו ^{[cite: 1, 3, 5, 9]}.

פראנק לא הגביל את פועלו למגדל השן האקדמי, אלא היה מעורב עמוקות בחיי הציבור היהודיים והכלליים בצרפת, שחוו גאות דמוגרפית ואינטלקטואלית בעקבות האמנציפציה של שנת 1791 ^{[cite: 8, 10]}. הוא שימש כסגן נשיא הקונסיסטוריה היהודית המרכזית בפריז ^{[cite: 5, 11, 12]}, והיה שותף מייסד מרכזי בהקמת ארגון "כל ישראל חברים" (Alliance Israélite Universelle) בשנת 1860 ^{[cite: 13, 14]}. כמו כן, כיהן כנשיא "החברה ללימודים יהודיים" (Société des Études Juives) החל משנת 1888 ^{[cite: 1, 5, 7]}, וכיהן כנשיא הליגה הלאומית נגד האתאיזם, במסגרתה ערך את הביטאון "La Paix Sociale" מתוך מחויבות עמוקה להגנה על תפיסת המוסר הרוחנית ^{[cite: 5, 6, 15]}. מעורבותו החברתית הרחבה באה לידי ביטוי גם בתפקידו כרפורטור של ועדה מטעם המכון הצרפתי שעסקה בבחינת שיטות ההוראה והחינוך של חירשים-אילמים בשנת 1861 ^{[cite: 16]}.

משנתו התורנית וחקר הקבלה בראי המדע

חיבורו המפורסם ביותר של פראנק, אשר ביסס את מעמדו בעולם המחקר ההיסטורי, הוא "La Kabbale ou la philosophie religieuse des Hébreux" (הקבלה, או הפילוסופיה הדתית של העברים), שראה אור לראשונה בשנת 1843 ^{[cite: 1, 5, 7]}. באותה עת, היחס הרווח בקרב חוקרי "חכמת ישראל" (Wissenschaft des Judentums) בגרמניה ובצרפת כלפי הקבלה היה יחס של זלזול ודחייה; הם נטו לראות בה שילוב של אמונות טפלות ומאגיה שחורה המעכבת את השתלבות היהודים בעולם המודרני ^{[cite: 17]}. פראנק הציע אלטרנטיבה מחקרית ותאולוגית נועזת, כאשר הציג את הקבלה כ"לב והנשמה" של היהדות, וכמערכת פילוסופית-מטאפיזית נעלה שנוצרה מתוך דחף פנימי של הוגים יהודים לחירות אינטלקטואלית ולעצמאות מחשבתית מול הממסד הרבני הנוקשה ^{[cite: 7]}.

עם זאת, המחקר המודרני הציג תמונה מורכבת וביקורתית יותר כלפי מתודולוגיית העבודה של פראנק בספרו זה. כפי שעולה מניתוחים מאוחרים, היכרותו המקורית של פראנק עם מקורות הקבלה היהודיים בשפת המקור (עברית וארמית) הייתה מוגבלת למדי ^{[cite: 7]}. פראנק ביסס את מרבית ידיעותיו על תרגומים ולמידה של כתבי קבלה נוצריים ועל מחקריהם של היבראיסטים נוצרים בני המאות הקודמות, כדוגמת הברון קנור פון רוזנרוט (Knorr von Rosenroth) ומחברו של החיבור המונומנטלי Kabbala Denudata ^{[cite: 2, 7]}. השוואה של חיבורו לחיבורים בני זמנו מלמדת כי הוא לא נשא את אותו משקל מדעי-פילולוגי קפדני שאפיין, למשל, את מחקרו המונומנטלי של פרנץ יוזף מוליטור (Franz Joseph Molitor) הגרמני, אשר העמיק בצורה נרחבת יותר במקורות הראשוניים ^{[cite: 18]}.

פראנק הקדיש חלק נרחב מספרו לשאלת האותנטיות והתארוך של הטקסטים הקבליים המכוננים ^{[cite: 17, 19, 20, 21]}. הוא יצא להגן על קדמוניותם של ספר יצירה וספר הזוהר, תוך שהוא מפתח תיאוריה השוואתית מקיפה בדבר מקורותיהם ^{[cite: 19, 21, 22]}. לטענתו, רעיונות היסוד של הקבלה עוצבו במהלך שבעים שנות גלות בבל, שם ספגו היהודים את השפעתה העמוקה של התאולוגיה הפרסית של אמונת האמגושים והזורואסטריות, שהייתה אז בשיא פריחתה ^{[cite: 19, 22, 23, 24]}. פראנק הסביר כי השימוש בפרשנות האלגורית והסימבולית של הקבלה ("Kabbalah Symbolica") איפשר למנהיגי הגולה לאמץ רעיונות קוסמולוגיים מורכבים מבלי ליצור התנגשות חזיתית עם פשט חוקי משה ^{[cite: 22]}. הוא הדגיש כי הקבלה אינה העתק גרידא של הדת הפרסית, שכן המקובלים החליפו את הדואליזם הפרסי הקיצוני (המאבק הבלתי פוסק בין כוחות הטוב והרע) בתפיסה מוניסטית מוחלטת המעמידה את אלוהים כסיבה הבלעדית וכחומר של כל ההאצלה המטאפיזית ביקום ^{[cite: 22, 23, 25]}.

הבחנה מרכזית נוספת במשנתו התורנית של פראנק נוגעת ליחסו המבחין בין הקבלה הקדומה לבין זו המאוחרת ^{[cite: 2, 26]}. בעוד שהוא העריץ את ספר הזוהר וראה בו ביטוי לפילוסופיה דתית בריאה ומקורית, הוא התייחס בביטול מוחלט למקובלים המאוחרים ובייחוד לאסכולת צפת של המאה השש-עשרה, בראשות רבי משה קורדובירו ורבי יצחק לוריא (האר"י) ^{[cite: 2, 26]}. פראנק ראה בהם מפרשים נטולי מעוף ומקוריות שהחלישו את עוצמתו של הטקסט הזוהרי והוסיפו לו הזיות אישיות ^{[cite: 2, 26]}. הוא הרחיק לכת עד כדי פתולוגיזציה של השיטה הלוריאנית, ותיאר את רעיונותיה הקוסמולוגיים המורכבים (כמו צמצום ושבירת הכלים) כ"חלומות של מוח חולה" (aegri somnia vana), המבטאים נסיגה מן המחשבה המטאפיזית הרציונלית אל עבר עולם של דימויים מעורפלים ^{[cite: 2]}.

הגותו המשפטית והפוליטית: זכויות הפרט, הגנה עצמית חברתית ותפיסת הלאומיות

משנתו המשפטית של פראנק, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו המרכזי "Philosophie du droit pénal" (פילוסופיה של המשפט הפלילי, 1864), הציגה עמדה פילוסופית מתקדמת ומקורית במיוחד ביחס לתקופתו ^{[cite: 5, 6]}. פראנק שלל מכול וכול את עקרון הגמול והכפרה (expiation) כבסיס המוסרי לענישה הפלילית, ודחה את התפיסה המסורתית לפיה תפקיד החוק הוא "להשיב רעה תחת רעה" או להעניש את החוטא לשם נקמה מוסרית ^{[cite: 6]}. תחת זאת, הוא הציב את עקרון ההגנה העצמית של החברה ("droit de conservation") כבסיס הלגיטימי היחיד לענישה ^{[cite: 6]}. לטענתו, לחברה יש זכות מוקנית להגן על עצמה מפני כוחות המאיימים להחריב את המבנה החברתי והמוסרי שלה, וזהו המקור המוסרי הבלעדי לשלילת חירותו של הפרט ^{[cite: 6]}. הפילוסוף הצרפתי אלפרד פוייה (Alfred Fouillée) שיבח תיאוריה זו, וציין כי היא מהווה פריצת דרך נועזת ומקורית בהשוואה לתורותיהם של קאנט, קוזן, גיזו ודוכס דה ברוגלי, וכן בהשוואה לגישות התועלתניות והרפואיות הצרות של אותה עת ^{[cite: 6]}.

המחשבה הפוליטית של פראנק הושפעה עמוקות מהליברליזם של ג'ון לוק, אשר הדגיש את ערכו של הפרט כאדון לגורלו המוסרי והפוליטי ^{[cite: 15]}. כחלק מהדור השני של הפילוסופים הספיריטואליסטים בצרפת, שכלל גם את פול ז'אנה וז'ול סימון, ניסה פראנק לאזן בין עקרונות החירות האינדיבידואלית לבין שימור הסדר המוסרי-דתי ^{[cite: 15]}. תפיסה זו נשאה אופי שמרני מסוים; פראנק ושותפיו סברו כי אין לפתור אי-שוויון כלכלי באמצעות כפייה ממשלתית או פגיעה בזכות הקניין הפרטי, אלא יש להפנות את המאמץ לפתרונות מוסריים וולונטריים כגון צדקה, חמלה וחינוך רוחני ^{[cite: 15]}. מטרתו הייתה לעצב חברה חופשית שבה היחיד פועל מתוך הכרה מוסרית פנימית ולא מתוך יראת השלטון ^{[cite: 15]}.

ביטויה של זהות מורכבת זו בא לידי ביטוי מובהק גם ביחסו של פראנק לשאלת הלאומיות היהודית וארץ ישראל ^{[cite: 29]}. בחיבורו המאוחר "Nouvelles Études Orientales" (1896) הגדיר פראנק את ירושלים כ"עיר אידיאלית שקיימת רק בעבר ובעתיד, בזיכרון ובתקווה" ^{[cite: 29]}. עמדה זו משקפת את השקפת עולמם של אנשי האמנציפציה הצרפתים בני הזמן, אשר ראו ביהדות שליחות מוסרית-אוניברסלית ולא פרויקט פוליטי-טריטוריאלי מוגדר ^{[cite: 10, 33]}. עבור פראנק, שיבת ציון לא נתפסה כתוכנית פעולה מדינית מעשית (בניגוד לתנועות הלאומיות המוקדמות שצמחו באותה עת), אלא כסמל רוחני של שאיפה לצדק עולמי ושלמות מוסרית המנחה את העם היהודי בארצות פזוריו ^{[cite: 29]}.

השפעה היסטורית: המעבר לפילוסופיה אזוטרית והפולמוס המודרני

השפעתו היסטורית של פראנק חרגה בהרבה מגבולות האקדמיה והתאולוגיה הממסדית, והגיעה אל תוך העולם של האזוטריקה המערבית של סוף המאה התשע-עשרה ^{[cite: 34, 35]}. אף שפראנק כתב את מחקרו מתוך עמדה רציונליסטית וספיריטואליסטית מובהקת ^{[cite: 17]}, ספרו La Kabbale הפך לטקסט מכונן עבור הזרמים האוקולטיסטיים באירופה ^{[cite: 7]}. תיאוסופים ואזוטריקנים בולטים, ובראשם התיאוסופית המפורסמת הלנה בלוואצקי והמקובל הנוצרי אליפז לוי, שאבו מספרו של פראנק השראה רבה ^{[cite: 34, 35, 36, 37]}. בלוואצקי אימצה בחום את התיזה של פראנק בדבר המקור הפרסי-בבלי של הקבלה, והשתמשה בה כדי לטעון שהקבלה היהודית היא גלגול מאוחר ומשובש של "קבלה מזרחית" עתיקה וטהורה הרבה יותר, השייכת למסורת פרימורדיאלית גלובלית ^{[cite: 36]}.

תהליך זה של ניכוס רעיוני נותח בצורה מעמיקה במאה העשרים על ידי חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום ^{[cite: 35]}. שלום, שהסתייג מהאוקולטיזם המערבי וראה בו עיוות של המקורות היהודיים, הצביע על פרדוקס היסטורי המגולם במושג "אי-הבנה פורייה" (productive misunderstanding) ^{[cite: 7, 35]}. לפיו, דווקא מתוך הפרשנויות המוטות והקריאות המשובשות של חוקרים אזוטריים את ספרו של פראנק, צמחו כיוונים תרבותיים ויצירתיים חדשים שהותירו חותם בלתי נמחה על המחשבה המודרנית ^{[cite: 35]}.

סיכום ומסקנות

אדולף פראנק מייצג באופן מובהק את הניסיון המורכב של האינטלקטואל היהודי בעידן הפוסט-אמנציפציה הצרפתי להחזיק בזהות כפולה: מחד גיסא, הוגה דעות פטריוטי וספיריטואליסט המשתלב בצמרת האקדמית והמשפטית של הרפובליקה ^{[cite: 1, 2, 38]}, ומאידך גיסא, מגן נלהב על המורשת הדתית והפילוסופית של עמו ^{[cite: 5, 27]}. חקירתו החלוצית את הקבלה לא רק שסללה את הדרך לביסוס הדיסציפלינה האקדמית של חקר המיסטיקה היהודית, אלא גם פתחה פתח בלתי צפוי להפרייה הדדית בין עולם המחקר הרציונלי לבין זרמי התחייה האזוטריים באירופה ^{[cite: 7, 34, 35]}. אף שהמתודולוגיה שלו – ובמיוחד הישענותו על מקורות נוצריים משניים – זכתה לביקורת נוקבת מצד חוקרים מאוחרים יותר ^{[cite: 7]}, פועלו האינטלקטואלי נותר עדות מרתקת לשלב מכונן בעיצוב המחשבה היהודית המודרנית ^{[cite: 27, 32]}.