הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

מבוא: הפינומנולוגיה של הרוח הגדולה

הרב יהודא ליאון אשכנזי (1996-1922), המוכר בכינויו "מניטו" (Manitou – "הרוח הגדולה" במיתולוגיה של השבטים האינדיאניים האלגונקיאניים), נמנה עם גדולי הדמויות של המחשבה היהודית והאינטלקטואלית במאה העשרים ^{[cite: 1, 2, 3]}. פועלו הרוחני, שהשתרע על פני אלג'יריה, צרפת ומדינת ישראל, מייצג ניסיון מונומנטלי לשקם את הזהות היהודית השבורה לאחר השואה ^{[cite: 1, 4, 5]}. הוא פיתח מתודולוגיה מקורית המשלבת בצורה אינטגרלית בין מסורת הקבלה הספרדית לבין הפילוסופיה המערבית המודרנית, והעמיד תורה הדוחה את הדיכוטומיות המקובלות בין דת לחילוניות, ובין קודש לחול ^{[cite: 6, 7, 8]}.

משנתו, אשר נמסרה בעיקרה בעל פה וזכתה לעדנה מחודשת בעשורים האחרונים בזכות מפעל תיעוד וכתיבה ענף של תלמידיו, מעמידה במרכזה את "משנת התולדות" ^{[cite: 3, 7, 9]}. זוהי תפיסה היסטוריוסופית הרואה בסיפור המקראי מפה פינומנולוגית של תולדות האנושות, המכוונת לקראת כינון זהות קולקטיבית המבוססת על אחווה ועל המעבר ההכרחי מזהות של גלות והתגוננות לזהות של ריבונות לאומית בארץ ישראל ^{[cite: 1, 4, 9]}.

ביוגרפיה רוחנית ותחנות חיים מעצבות

שורשים משפחתיים וגיבוש אינטלקטואלי באלג'יריה

הרב יהודא ליאון אשכנזי נולד באוראן שבאלג'יריה הצרפתית בכ"ה בסיוון ה'תרפ"ב (21 ביוני 1922) למשפחה הממזגת בתוכה שתי שושלות רוחניות אדירות ^{[cite: 3]}. אביו, הרב דוד אשכנזי, כיהן כרבה הראשי האחרון של אלג'יריה בשלהי התקופה הצרפתית, והיה נצר לרבנו אשר (הרא"ש), המייצג את עולם ההלכה והמסורת האשכנזית-ספרדית הממוסדת ^{[cite: 2, 3]}. אמו, רחל, הייתה בתו של המקובל והדיין הרב חיים טובול מאוראן, שהיה נצר ישיר למקובל רבי יוסף אבן טבול אל-מוגרבי, מתלמידיו המובהקים והמובילים של האר"י הקדוש בצפת ^{[cite: 2, 3]}. מטען גנטי ורוחני כפול זה – ההלכה האשכנזית הממוסדת מזה והקבלה הספרדית-לוריאנית מזה – עיצב את אישיותו האינטגרטיבית של מניטו ^{[cite: 2, 3, 6]}.

בנעוריו למד מניטו בתלמוד תורה "עץ חיים" באוראן ובבתי ספר ממשלתיים צרפתיים ^{[cite: 5]}. במקביל ללימודי התיכון, העמיק בלימוד התלמוד עם הרב משה פינגרהוט, רבה הראשי של אלג'יר, ורכש השכלה אקדמית רחבה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה באוניברסיטת אלג'יר ^{[cite: 2, 5]}. את הכשרתו בקבלה קיבל הן בחוג משפחתו והן במהלך השתלמות ממוקדת של מספר חודשים בעיר מרקש שבמרוקו, אצל חכמי הקבלה המקומיים ^{[cite: 2, 3]}.

[רבי יוסף אבן טבול (תלמיד האר"י)]

|

[הרב המקובל חיים טובול]

|

[הרב דוד אשכנזי (רבה של אלג'יריה)] + [רחל טובול]

|

| הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) |

| מיזוג הלכת הרא"ש עם קבלת האר"י |

שנות המלחמה והחורבן כנקודת מפנה תאולוגית

בין השנים 1939 ל-1945 הצטרף מניטו לתנועת "הצופים היהודיים בצרפת" (Eclaireurs Israélites de France – EIF), שפעלה מאוחר יותר גם כמחתרת פעילה נגד הכיבוש הנאצי ומשטר וישי ^{[cite: 2, 5]}. בתנועה זו קיבל את טוטם הצופים שלו, "מניטו", שהפך לשמו הרוחני המזוהה ביותר ^{[cite: 2, 3, 5]}. בשנת 1943, עם ביטול חוקי וישי בצפון אפריקה, גויס ללגיון הזרים של צרפת ^{[cite: 3]}. הוא שירת כלוחם בחיל הרגלים ונפצע קשות בקרבות השחרור של חבל אלזאס ^{[cite: 3, 5, 9]}.

המפגש עם צלקות השואה הגרמנית ומשטר וישי – שבמהלכו גילה כי שלטונות צרפת באלג'יריה הכינו רשימות גירוש של יהודים וכי שמו, כבנו של הרב הראשי, הופיע בראשן – חולל בעולמו תודעת חורבן עמוקה ^{[cite: 10]}. גורלו האישי נקשר סופית לטראומה זו כאשר נישא לאסתר (במבי) פפרמן, ניצולת שואה שכל משפחתה נספתה באושוויץ ^{[cite: 5, 10, 11]}. המפגש הקיומי היומיומי עם השבר של יהדות אירופה עיצב את דרכו החינוכית והוביל אותו למסקנה כי הכלים התאולוגיים הישנים אינם מסוגלים עוד להסביר את גודל השבר, וכי יש צורך בהגדרה מחודשת של הברית המוסרית והלאומית ^{[cite: 8, 10, 11]}.

תקופת פריז ובית הספר באורסיי: שיקום רוחני ואוניברסלי

לאחר תום המלחמה, בשנת 1945, היגר מניטו לצרפת והתמסר לשיקום רוחני וחברתי של הקהילה היהודית המקומית ^{[cite: 1, 5]}. יחד עם רובר גמזון (המכונה "קאסטור"), הקים בשנת 1946 את בית הספר למנהיגות יהודית באורסיי (École Gilbert-Bloch d'Orsay) שבפרברי פריז ^{[cite: 3, 5, 12]}. המוסד נקרא על שמו של ז'ילבר בלוך, קצין יהודי-צרפתי וחבר תנועת הצופים שנפל באוגוסט 1944 במהלך קרבות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני במחוז טארן ^{[cite: 12]}.

אורסיי לא היה בית מדרש שגרתי; הוא עוצב כפנימייה לסטודנטים ולאינטלקטואלים, שבה שולבו לימודי מקרא, תלמוד, עברית ומחשבת ישראל עם פסיכולוגיה יישומית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ^{[cite: 1, 9, 12]}. מניטו, שהחל כמרצה במוסד ומונה בשנת 1950 למנהלו הרוחני, הפך את אורסיי לחממה האינטלקטואלית שממנה צמחו מנהיגים והוגים בולטים כמו הפילוסוף סטפן מוזס, המדען אנרי אטלן, המחזאית ליליאן אטלן, וההוגים ארמן אבקסיס וז'ראר ישראל ^{[cite: 1, 12, 13]}.

במקביל להנהגת אורסיי, למד מניטו בסורבון פילוסופיה ואנתרופולוגיה, והיה מראשי "אסכולת פריז למחשבת ישראל" לצד עמנואל לוינס, פרופ' אנדרה נהר, ופרופ' אליאנה אמדו לוי-ולנסי ^{[cite: 1, 9, 14]}. מטרתה העיקרית של אסכולה זו הייתה להציג את תורת ישראל באמצעות שפה פילוסופית מודרנית, המקיימת דיאלוג שווה-ערך עם התרבות המערבית והאוניברסלית ^{[cite: 1]}.

מפגשים רוחניים מעצבים ומשפיעים

התפתחותו הרוחנית של מניטו הושפעה באופן מכריע משלוש דמויות מפתח, אשר ייצגו שלוש גישות מובחנות ויצרו יחד את הסינתזה הייחודית של משנתו:

• [הסינתזה ההגותית של מניטו]
• |

| | |

[יעקב גורדין] [מר שושני] [הרב צבי יהודה קוק]

החיבור לפילוסופיה החריפות האינטלקטואלית תורת ארץ ישראל

ולתורת המהר"ל ^{[cite: 15]}. וקריאת "נפש החיים" ^{[cite: 3, 16]}. והגאולה הפיזית ^{[cite: 3, 13]}.

1. פרופ' יעקב גורדין: החיבור שבין מזרח למערב

יעקב גורדין (1947-1896), פילוסוף וחוקר דגול יוצא מזרח אירופה, היה "רבו האשכנזי הראשון" של מניטו בפריז שלאחר המלחמה ^{[cite: 9, 15]}. גורדין הדגים עבור מניטו כיצד ניתן לקיים אחדות הרמונית ועמוקה בין התרבות האירופית הכללית לבין המסורת התורנית, תוך שימוש פנימי בעולם המושגים של חכמת התורה ^{[cite: 15]}. גורדין הוא שחשף את מניטו לעומק משנתו של המהר"ל מפראג, שהפכה לאחד המקורות המרכזיים בפירושיו למדרשי חז"ל ^{[cite: 15, 17]}.

2. מר שושני: החריפות הרדיקלית והסרת הפתטיות

הגאון המסתורי "מר שושני" חולל טלטלה עזה באורסיי ^{[cite: 15, 16]}. מניטו, שנחשף אליו בהמלצת רובר גמזון ועמנואל לוינס, פתח בפני שושני את שערי המוסד והושפע ממנו עמוקות, במיוחד בלימוד משותף של הספר "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין ^{[cite: 3, 16]}. מניטו הגדיר את שושני כדמות פנומנלית – "100% גאון ו-100% משוגע" – המייצגת מתודולוגיה ליטאית חריפה המעמידה את הכל על האינטלקט ומסירה לחלוטין את "האמונה התמימה והפתטית" ^{[cite: 16]}.

עם זאת, בשנות השמונים ביטא מניטו הסתייגות חינוכית עמוקה משושני, בציינו כי שיטתו של שושני הייתה הרסנית; בכל שיעור היה מנתץ את תפיסות תלמידיו ומשאיר אותם שבורים, ללא פתרונות או תוכן חיובי, דבר המנוגד למהותו של מעשה חינוכי אמיתי ^{[cite: 15]}.

3. הרב צבי יהודה הכהן קוק: הורדת התורה לארץ

הפגישה של מניטו בשנת 1955 עם הרב צבי יהודה קוק בירושלים שינתה את תפיסת עולמו הציונית ^{[cite: 3, 9, 13]}. מניטו זנח את התפיסה התיאורטית של הגאולה והבין כי הציונות ומדינת ישראל הן מימושה ההיסטורי והקונקרטי של תורת ארץ ישראל ^{[cite: 3]}. כפי שהתבטא בתוכנית "חיים שכאלה" בשנת 1992: "לא למדתי ממנו את התורה, אלא איך התורה שלמדתי הייתה תורתה של ארץ ישראל" ^{[cite: 13]}.

לצד הרב צבי יהודה, עמד מניטו בקשרים הדוקים עם מקובלי ירושלים, ובהם הרב יהודה לייב הלוי אשלג ("בעל הסולם"), הרב מרדכי עטיה והרב לוי סעדיה נחמני ^{[cite: 3]}.

משנת התולדות והזהות העברית: תיאוריה ומעשה

"הזהות העברית" לעומת "הזהות היהודית" והפירוד הגלותי

משנתו התורנית של מניטו עוסקת בשינוי אונטולוגי של מושג ה"זהות" ^{[cite: 3, 18]}. הוא טען כי הגלות כפתה על עם ישראל זהות "יהודית" מצומצמת, שהיא תגובה הישרדותית של מיעוט דתי בגולה ^{[cite: 1, 8]}. הגדרה עצמית זו, המצמצמת את היהדות לדת פרטית ומערכת הלכתית גרידא, מחטיאה את הייעוד המקורי של האומה כפי שנוסח בימי האבות – הוא שלב "העבריות" ^{[cite: 3, 8]}. העבריות היא זהות לאומית כוללת, שבה התורה והמצוות אינן רק "דת" המיועדת להבטיח את עולם הבא של היחיד, אלא קוד מוסרי, חברתי ופוליטי שנועד לכונן חברה צודקת בארץ ישראל ^{[cite: 7, 8]}.

את הטרגדיה של הקרע הזה נהג מניטו להמחיש באמצעות אנקדוטה מפורסמת מתקופת הקמת המדינה ^{[cite: 19]}:

יהודי חרדי הלך בשבת בירושלים וראה חלוץ צעיר שעובד את אדמתו. צעק לו החרדי בזעם גלותי: "שבעס!" (שבת!). השיב לו החלוץ בחריפות: "דבר עברית, גוי!" ^{[cite: 19]}.

בסיפור זה ראה מניטו את הטרגדיה של הפיצול המודרני: החרדי מייצג את "היהודי" הגלותי ששמר על השבת אך איבד את הזיקה לשפה, לארץ ולזהות הלאומית החלוצית, ואילו החלוץ מייצג את "העברי" השב לארצו ולשפתו אך איבד את זיקתו למצוות ^{[cite: 19]}. משימתו של הדור הנוכחי היא לאחות קרע זה ולכונן זהות "ישראלית" שלמה ונורמלית ^{[cite: 1, 8]}.

תאולוגיה שלאחר השואה ואי-התלות הסיבתית

הגותו של מניטו מעוצבת כהגות הממוקמת בלב עידן "לאחר השואה", תוך הצבת סימנים חדשים בהיררכיית המחשבה היהודית ^{[cite: 10, 11]}. מניטו סירב בתוקף להשתמש בצידוק הדין (תיאודיציה) המקובל בהסבר השואה ^{[cite: 11]}. הוא שלל מכל וכל את ההסברים הדתיים והחילוניים הרווחים ^{[cite: 20]}:

• התנגדות לתפיסה החרדית: דחה את הטענה שהשואה היא עונש על הציונות או על הניסיון להקים מדינה לפני ביאת המשיח ^{[cite: 20]}.
• התנגדות לתפיסה הציונית-חילונית הפשטנית: דחה את הטענה לפיה השואה הייתה "המחיר" הנדרש ששילם העם היהודי כדי לזכות במדינה, בקובעו: "אם זה היה המחיר, היינו יכולים לחכות עוד מיליוני שנים" ^{[cite: 20]}.

מניטו הדגיש כי אין שום יחס סיבתי של סיבה ומסובב בין השואה לבין הקמת המדינה ^{[cite: 20]}. מדובר בשני מאורעות נפרדים שהתרחשו בהיסטוריה, שביניהם קיימת תלות הדדית רק במבנה ה"דיפטיך" (Diptych) – שתי תמונות נפרדות המרכיבות שלם אחד: תמונת החורבן והגלות הטוטלית מזה, ותמונת התקומה והריבונות בירושלים מזה ^{[cite: 11]}.

את המתח הזה פתר מניטו גם בכלים חינוכיים, כפי שבא לידי ביטוי בטיפולו בנער צעיר ששרד את השואה במנזר נוצרי וסבל מדיכאון ומבלבול זהויות קשה בין חג הפסח לחג הפסחא ^{[cite: 1]}. מניטו סייע לנער להשתחרר מכבלי עברו הטראומטי לא על ידי מחיקת הזיכרון, אלא על ידי הצבת חג הפסח כחג של חירות קולקטיבית ולאומית, המפריד בין הגישה הנוצרית הפאסיבית המקדשת את הסבל לבין הגישה העברית האקטיבית השואפת לחירות ממשית ^{[cite: 1]}.

המבנה המטפיזי והגאופוליטי: יעקב, עשיו וישמעאל

הרב אשכנזי הציע ניתוח מקורי ויוצא דופן של המציאות הגאופוליטית והדתית המודרנית, תוך שימוש בארכיטיפים מקראיים המייצגים את שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות ^{[cite: 3, 21]}:

מניטו מסביר כי הברית המקראית שכרת עשיו בנישואיו עם בנות ישמעאל חושפת את כוונתם ההיסטורית העמוקה לשתף פעולה נגד יעקב ^{[cite: 21]}. ישמעאל תובע את השליטה בארץ כנען (במימד הטריטוריאלי-חומרי), בעוד עשיו (הנצרות) מנסה לנכס לעצמו את הברכה של יעקב ואת מעמד "הנבחר" (המימד הרוחני-תאולוגי) ^{[cite: 21]}. שיבת עם ישראל לארצו מחייבת התמודדות חזיתית עם שתי התביעות הללו יחד, והוכחה מוסרית כי עם ישראל מסוגל לאחד בין שמיים לארץ ^{[cite: 21]}.

בציר פנימי זה, מניטו הדגיש את המאבק המטאפיזי והפסיכולוגי של האדם מול "יצר המין", אותו כינה "היצר הכי קשה בעולם" ^{[cite: 22]}. בניגוד לתרבות עשיו המטיפה להתנזרות מוחלטת ומאיסה בגוף, או לתרבויות אחרות המקדשות את החומר והיצר ללא גבול, התורה העברית דורשת את קידוש החומר והפיכתו לחלק בלתי נפרד ממימוש השכינה בארץ, כאשר המרחב המשפחתי הוא המקום המרכזי למימוש תכלית השאיפה האנושית ^{[cite: 3, 21, 22]}.

פסיקה הלכתית ופילוסופיה קיומית

עמדותיו ההלכתיות והחינוכיות של מניטו הושפעו באופן עמוק מתפיסת העולם הספרדית-פראגמטית, המעמידה את החיים והשייכות הלאומית בראש סדר העדיפויות ^{[cite: 1]}:

1. גיור בגישת "מהות קודמת לקיום"

בשאלת הגיור, החזיק מניטו בעמדה מהפכנית לפיה "מהות קודמת לקיום" ^{[cite: 1]}. הגיור הוא בראש ובראשונה תהליך של הצטרפות לאומית לעם ישראל וכניסה לזהות המשותפת ^{[cite: 1]}. על כן, תמך במדיניות גיור מקילה ומקרבת, המאפשרת לאדם להתגייר גם אם אינו מתחייב באופן מיידי לשמור על כל תרי"ג המצוות, מתוך הבנה שהשייכות לכלל והכניסה למהות ההיסטורית הן שיחוללו בסופו של דבר את השינוי המעשי בחייו ^{[cite: 1]}.

2. "ואהבת לרעך כמוך" – קדושת הקרוב הממשי

מניטו ביקר בחריפות את המושג הנוצרי וההומניסטי המופשט של "אהבת האנושות" ^{[cite: 5]}. לשיטתו, קל מאוד לאהוב את העולם כולו, את השחורים באפריקה או את האויב מרחוק, אך קשה ומאתגר הרבה יותר לאהוב את "הרע" הקרוב והיומיומי – את השכן המרעיש, את פקיד הבנק הגס או את החותנת המרגיזה ^{[cite: 5]}. המבחן המוסרי הממשי של התורה הוא היכולת לצמצם את האני למען הזולת הממשי הנמצא לצידך במציאות היומיומית ^{[cite: 5, 8]}.

3. הפדגוגיה של ההומור והרצינות

בהוראתו החינוכית נהג מניטו לשלב עומק פילוסופי קפדני עם הומור דק ומשחרר ^{[cite: 7]}. הוא נהג לדבר ברצינות מוחלטת על חשיבותו של חוש ההומור, ובהומור ואירוניה על מושג "הרצינות" ^{[cite: 1]}. ההומור שימש עבורו ככלי פדגוגי חיוני לניתוץ מוסכמות נוקשות ותפיסות גלותיות מקובעות, ולפתיחת הלב להבנת המהות הדינמית של התורה ^{[cite: 1, 7]}.

המפעל הספרותי של שימור המורשת וההוראה

מניטו ראה בעצמו בעיקר מחנך ומורה שבעל פה, ומיעט לכתוב ולנסח את שיטתו בספרים מסודרים בחייו ^{[cite: 13]}. עיקר מורשתו הספרותית והגותית נשמרה והתפרסמה לאחר מותו הודות למפעל הקלטה, תמלול ועריכה מסור של תלמידיו הרבים, בהם הרב אורי שרקי, הרב שלמה אבינר, חיים רוטנברג, איתי אשכנזי, וחתנו ישראל פיבקו ^{[cite: 3, 9, 19, 23]}.

סיכום

הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) העמיד משנה אינטלקטואלית וחברתית שלמה המהווה נדבך הכרחי להבנת תהליכי הזהות של עם ישראל בעת החדשה ^{[cite: 1, 4]}. דרכו הייחודית – המשלבת קבלת אמת ספרדית-לוריאנית, השכלה אנתרופולוגית ופילוסופית צרפתית, ותפיסת עולם ציונית-משיחית מבית מדרשו של הרב קוק – הציעה אלטרנטיבה שלמה ומעצימה להתמודדות עם אתגרי המודרנה והחילון ^{[cite: 1, 2, 3]}.

מניטו סירב לצמצם את היהדות לקטגוריה דתית פרטית של שמירת מצוות פורמלית, וקרא ללא הרף לשוב אל הבשורה הלאומית והאוניברסלית של "הזהות העברית" ^{[cite: 4, 8]}. פועלו, מוסדותיו החינוכיים כבית הספר באורסיי ומכון מעיינות בירושלים, וספריו הרבים שיצאו לאור לאחר פטירתו, מהווים עדות חיה לעוצמת השפעתו של מנהיג שהצליח להוביל דור שלם של הוגים ומחנכים, ולאחות את הקרע הטרגי שבין התורה לבין ארץ ישראל והעולם המודרני ^{[cite: 1, 13]}.