הרב אריה לוין

דמותו של הצדיק הירושלמי: פועלו התורני, המוסרי והלאומי של הרב אריה לוין

ההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל במאה העשרים רצופה בדמויות מנהיגותיות, אך מעטים הם האישים שזכו לקונצנזוס כה רחב ולחיבה כה עמוקה בקרב כל שכבות העם כמו הרב אריה לוין (תרמ"ה–תשכ"ט). דמותו, המוכרת בכינויים "רב האסירים", "אבי האסירים" ו"הצדיק הירושלמי", אינה ניתנת לתמצות במונחים ביוגרפיים יבשים בלבד.^{[1, 2]} מדובר באישיות שמיזגה בתוכה את הלמדנות הליטאית הקפדנית, את הפתיחות הרוחנית של תורת ארץ ישראל בנוסח הראי"ה קוק, ואת מסירות הנפש המוסרית המוחלטת כלפי החלש והנדכא.^{[3, 4]} ניתוח פועלו ומשנתו התורנית דורש צלילה אל עומק התחנות המכוננות בחייו, החל מהעיירות הקטנות ברוסיה הלבנה ועד לסמטאותיה הנצורות של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות.

השורשים בליטא ועיצוב הזהות התורנית

הרב אריה לוין נולד בו' בניסן תרמ"ה (22 במרץ 1885) בעיירה אורלא, הסמוכה לביאליסטוק, בתוך "תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית.^{[1, 5]} אביו, בנימין ביינוש, היה יערן פשוט, ואמו עטיל ניהלה בית שהתאפיין בעוני חומרי אך בעושר רוחני.^{[2, 5]} המצוקה הכלכלית הכבדה בבית הוריו אילצה אותו לצאת לנדודים בין ישיבות כבר בגיל צעיר מאוד, מסלול שהיה מקובל בקרב "עילויים" באותה תקופה.^[3]

דרכו הלימודית של הרב לוין הצעיר היא מפה של עולם הישיבות הליטאי בשיא תפארתו. הוא למד בסלוצק, בסלונים, בבריסק ובפינסק, וכל תחנה הוסיפה נדבך אחר לשיטת לימודו.^[5] אחת התחנות המשמעותיות ביותר הייתה בישיבת הלוסק, שם זכה ללמוד אצל רבי ברוך דב ליבוביץ, מחבר ה"ברכת שמואל", שנחשב לאחד מגדולי הלמדנים בדורו.^[5] השפעתו של רבי ברוך דב ניכרת בדיוק ההלכתי ובצלילות המחשבתית שמאפיינים את כתביו המאוחרים של הרב לוין.

שאיפתו הגדולה הייתה להתקבל לישיבת וולוז'ין, "אם הישיבות". בתחילה נדחה בשל גילו הצעיר, אך לאחר שנה של התמדה עיקשת התקבל ללימודים אצל הרב רפאל שפירא.^{[2, 5]} בוולוז'ין הוא ספג את מסורת הלימוד המעמיקה ואת האידיאל של "התמדה" – לימוד תורה רצוף יומם וליל, אידיאל שליווה אותו כל חייו.^[2]

המפגש עם ארץ ישראל והראי"ה קוק: מהפכה תודעתית

בשנת תרס"ה (1905), בהיותו בן 19, החליט הרב אריה לוין לעלות לארץ ישראל.^[3] הגעתו לנמל יפו הייתה נקודת מפנה לא רק בחייו האישיים, אלא בעיצוב המודל הרבני שלו. ביפו פגש לראשונה את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה אז רבה של העיר והמושבות.^[3] המפגש בין השניים לא היה טכני בלבד; הוא ייצג חיבור בין הלמדנות הליטאית הישנה לבין "אורות" התחייה של ארץ ישראל.

הרב לוין תיאר בזיכרונותיו כיצד הרב קוק קיבלו בסבר פנים יפות ושוחח עמו בדברי תורה.^[6] אירוע מכונן באותה תקופה התרחש במהלך טיול רגלי של השניים בשדות יפו לאחר תפילת מנחה. הרב לוין קטף פרח או עשב בהיסח הדעת, והרב קוק העיר לו ברכות כי מאז ומעולם הוא נמנע מקטיפת צמחים ללא צורך, שכן "כל עשב אומר שירה".^[6] אמירה זו, הלקוחה מעולם הקבלה והחסידות, חלחלה עמוק לנפשו של הרב לוין והפכה ליסוד המוסרי של יחסו לכל יצור חי.

הקשר עם הרב קוק העמיק לאורך השנים. הרב קוק הוא זה שזיהה ברב לוין את המידות הטרומיות המתאימות לתפקיד "רב האסירים", והוא זה ששלח אותו למשימה זו בשנת תרצ"א (1931), מתוך הבנה שרק אדם בעל שיעור קומה רוחני כזה יוכל לגשר על הפערים שבין העולם החרדי לבין עולמם של הלוחמים הצעירים במחתרות.^{[3, 7]}

המנהיג בתוך הבית: משפחה וצניעות

סמוך להגעתו לירושלים, בח' בתמוז תרס"ה, נשא הרב אריה את צפורה חנה שפירא, בתו של הרב דוד שפירא מקובנה.^{[1, 5]} נישואים אלו הכניסו אותו ללב האליטה התורנית של ירושלים; חותנו היה בנו של הרב חיים יעקב שפירא וגיסו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים.^{[2, 5]}

חיי המשפחה של הרב לוין התאפיינו בדלות חומרית קיצונית אך באושר רוחני גדול. הזוג התגורר בדירת חדר קטנה בשכונת "משכנות" (רחוב הר גריזים, ששמו שונה לאחר מכן לרחוב הרב אריה לוין).^{[5, 8]} בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברו על המשפחה שנות רעב קשות, במהלכן נפטרו שתיים מבנותיהם בשל המחסור במזון ובתרופות.^[5] למרות הטרגדיות הללו, ביתו של הרב לוין נשאר פתוח לכל נצרך. הוא נהג לחלק את מעט המזון שהיה לו עם שכניו, ובמלחמת השחרור, כאשר ירושלים הייתה במצור, מיהר לחלק מוצרי מזון שהביאו לו חברי הלח"י בין המשפחות הנזקקות בסביבתו.^[1]

הסיפור המפורסם ביותר על חיי הנישואים שלו הוא ביקורו אצל הרופא עם רעייתו. הרב פנה לרופא ואמר: "הרגל של אשתי כואבת לנו".^[9] משפט זה הפך לסמל ליכולת ההזדהות המוחלטת שלו עם הזולת, עד כדי ביטול המחיצה שבין הכאב של האחר לכאבו שלו. הרבנית עצמה העידה כי חייהם התאפיינו במידת הוותרנות והחיבור העמוק, "כזוג יונים".^[9]

משנתו החינוכית ב"עץ חיים": פדגוגיה של אהבה

החל משנת תרע"ז (1917) שימש הרב אריה לוין כמשגיח בתלמוד תורה ובישיבת "עץ חיים" בירושלים.^{[5, 10]} תפקידו של משגיח בעולם הישיבות של אז היה בדרך כלל קשור לאכיפת משמעת ולהטפת מוסר נוקבת. אולם, הרב לוין חולל מהפכה שקטה בתפקיד זה. הוא בחר בנתיב של "נועם הליכות", מתוך אמונה כי הדרך היחידה לעצב נפש של ילד היא באמצעות חום ואהבה.^[11]

הוא ראה בילדים את "עפרה ואבניה" של ארץ ישראל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".^[12] עבורו, ליטוף פניו של ילד היה מצווה דתית לא פחות מלימוד דף גמרא. הוא האמין כי "מידות טובות נקנות במעשים טובים", וכי המחנך חייב להיות דוגמה חיה לבעל מידות כאלה.^[3] תלמידיו ב"עץ חיים" זוכרים אותו כמי שלא ויתר על אף ילד, גם על אלו שהוגדרו כ"קשים" או "סוררים", ותמיד מצא את הדרך לרכך את ליבם בדיבור נעים ובמאור פנים.^[11]

רב האסירים: שליחות לאומית ודבקות דתית

התואר "רב האסירים" או "אבי האסירים" אינו רק תואר של כבוד, אלא תיאור מדויק של מפעל חיים שנמשך כ-25 שנה.^{[2, 5]} הכל החל בשנת 1931 (תרצ"א), כאשר שלטונות המנדט הבריטי חיפשו רב שיבקר את האסירים היהודים בבתי הכלא.^[3] הרב קוק הפנה אותם לרב לוין, כשהוא מסביר כי המשימה הקשה הזו דורשת אדם בעל חוסן רוחני ומידות יוצאות דופן.^[7]

בכל שבת וחג, ללא קשר למזג האוויר, למצב הביטחוני או לימי העוצר, היה הרב לוין צועד ברגל מביתו שבשכונת משכנות ועד לבית הכלא המרכזי בירושלים (ב"מגרש הרוסים") או לעכו.^{[5, 13]} הוא סירב להשתמש בכלי רכב בשבת, למרות המרחק הרב והסכנות, מתוך דבקות בהלכה ורצון להראות לאסירים את מחויבותו האישית אליהם.^{[10, 13]}

האסירים, ביניהם חברי המחתרות אצ"ל ולח"י, ראו בו דמות אב. הרב לוין לא עסק בפוליטיקה; הוא ראה בכל אסיר יהודי "ניצוץ קדוש" שזקוק לעידוד.^[8] הוא היה משנן בעל פה דרישות שלום מפורטות מהאסירים ומוסר אותן למשפחותיהם לאחר צאת השבת, כשהוא מסייר ברחבי ירושלים ברגליו היגעות.^[3] עבור האסירים, הביקור של "רבי אריה" היה קרן האור היחידה בתוך חשיכת התא.^[1]

היחס לעולי הגרדום

השיא של פעילותו בבית הכלא היה ליווי הנידונים למוות, "עולי הגרדום". הרב לוין הקים קשר נפשי עמוק עם לוחמים כמו משה ברזני ומאיר פיינשטיין.^{[7, 14]} הוא תיאר בבכי כיצד הניח להם תפילין בפעם האחרונה לפני הוצאתם להורג, וכיצד הם בכו על כך שלא יזכו לקיים את המצווה הזו שוב.^[14] הגם שהיו ביניהם כאלו שלא שמרו תורה ומצוות בחייהם היום-יומיים, מול הרב לוין הם חשו בנוח לחשוף את אמונתם הנסתרת.

למרות שהיה רב חרדי, הוא זכה להערצה חסרת תקדים מצד לוחמי המחתרות החילונים. הם ראו בו את ה"רב" שלהם, זה שמבין את מסירות הנפש שלהם למען הגאולה הלאומית.^{[1, 8]} סמוך לפטירתו בשנת 1969, הוענק לו "עיטור לוחמי המדינה" על פועלו זה, עיטור שהוא קיבל בצניעות האופיינית לו.^{[5, 10]}

"אבי המצורעים": חסד במקום המנודה ביותר

אחת הפרשיות המרטיטות ביותר בחייו של הרב אריה לוין היא התנדבותו בבית החולים למצורעים "הנסן" (Hansen) בשכונת טלביה בירושלים.^[15] מחלת הצרעת נחשבה באותם ימים לא רק למחלה פיזית קשה, אלא לכתם חברתי נורא. החולים היו מבודדים מהחברה, ורבים מהם ננטשו על ידי משפחותיהם שחששו מהדבקה.^[15]

הרב לוין הגיע למקום לאחר ששמע אם בוכייה שסיפרה כי בנה מאושפז בבית החולים והיא אינה מעזה לבקרו.^{[15, 16]} ללא היסוס, שם הרב את נפשו בכפו והחל לבקר בבית החולים באופן קבוע.^[16] הוא גילה שם חולים יהודים נוספים שחיו בבדידות מזהירה. הרב החליט לקחת אותם תחת חסותו; הוא ביקר אותם מדי שבוע, הביא להם אוכל כשר שבישלה רעייתו, ודאג לכל מחסורם הרוחני.^[15]

בכל ראש שנה, היה מגיע לבית החולים עם בניו כדי לתקוע בשופר עבור החולים.^[15] מעשה זה גילם את תמצית משנתו המוסרית: החסד האמיתי אינו נעשה במקומות הזוהרים, אלא דווקא במקומות שאיש אינו רוצה להביט אליהם. החולים העידו כי הרב לוין היה האדם הראשון שהתייחס אליהם כאל בני אדם שווים, ולא כאל "מצורעים" שיש להתרחק מהם.^{[5, 16]}

גורל הגר"א וזיהוי חללי הל"ה: בין מיסטיקה ללאומיות

לאחר מלחמת העצמאות, ניצבה מדינת ישראל הצעירה בפני טרגדיה לאומית קשה. 12 מתוך 35 לוחמי מחלקת הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון לא זוהו בוודאות בעת העברת גופותיהם לקבורה קבועה בירושלים.^{[2, 17]} הרבנות הצבאית והמשפחות השכולות עמדו בפני מבוי סתום.^[17]

בשלב זה, בהתייעצות עם רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, הוחלט לערוך את "גורל הגר"א" – הליך יהודי עתיק המיוחס לגאון מווילנה, שנועד לקבל תשובות לשאלות הרות גורל באמצעות פתיחה אקראית של ספר תנ"ך.^{[18, 19]} המשימה הוטלה על הרב אריה לוין, שנתפס כדמות המוסמכת והקדושה ביותר לביצוע הטקס.^[19]

הטקס נערך בביתו של הרב בנוכחות נציגי המשפחות השכולות (ביניהם ראובן מס ויצחק דב הכהן פרסיץ).^[19] הרב השתמש בתנ"ך עתיק שהודפס באמסטרדם בשנת תס"א.^[19] התוצאות היו מדהימות והותירו רושם בל יימחה על הנוכחים.

הזיהויים התקבלו ללא עוררין על ידי המשפחות וצה"ל, והחללים הובאו לקבורה תחת שמם בהר הרצל.^[19] אירוע זה מדגים כיצד הרב לוין שימש כחוליה מקשרת בין עולם המסורת היהודית העתיקה לבין הצרכים האקוטיים של החברה הישראלית המתחדשת, תוך שהוא מעניק מזור רוחני למשפחות שכולות מכל גוני הקשת.^[19]

משנתו התורנית בכתב ובמעשה

למרות שדמותו הציבורית התמקדה במעשי החסד, הרב אריה לוין היה תלמיד חכם מובהק בעל כושר כתיבה וניתוח יוצא דופן. יצירתו התורנית החשובה ביותר היא "משנת אריה", ביאור שיטתי ומקיף על המשניות.^{[2, 20]} כתב היד של חיבור זה, המשתרע על פני שתי מחברות עבות כרס ולמעלה מאלף עמודים, התגלה רק לאחר פטירתו.^[20]

ב"משנת אריה", הרב לוין מדגים בקיאות עצומה בראשונים ובאחרונים, כשהוא מזקק את פשט המשנה לאור דברי הש"ס. החיבור יצא לאור על ידי "הוועד להוצאת כתבי רבי אריה לוין" בעריכת הרב יחיאל שטרנברג, ומהווה נכס צאן ברזל בעולם הישיבות.^{[20, 21, 22]}

בנוסף, הרב לוין ראה חשיבות רבה בשימור מורשת רבותיו ומקורביו. הוא כתב את תולדות חייו של מחותנו, המקובל רבי שלמה אלישיב, בעל ה"לשם שבו ואחלמה".^{[2, 23]} הקשר שלו עם ה"לשם" היה עמוק במיוחד; לאחר עלייתו של הרב אלישיב לארץ ישראל, הפך הרב לוין לתלמידו המובהק ועזר לו רבות בענייניו האישיים והציבוריים.^{[5, 23]}

ספרים נוספים המרכזים את משנתו המוסרית ואת סיפוריו הם:

• "ר' אריה היה אומר" – מסכת אבות עם דברים שנשמעו מפיו, בעריכת שמחה רז.^[2]
• "איש צדיק היה" – ביוגרפיה מפורטת ומלאת השראה שכתב שמחה רז, שהפכה לאחד הספרים המשפיעים ביותר על דמותו של ה"צדיק" בתרבות הישראלית.^[8]

ישיבת "בית אריה"

עם הקמת המדינה, הקים הרב לוין בחצר ביתו בירושלים את ישיבת "בית אריה".^{[5, 10]} הוא בחר להעמיד בראשות הישיבה את חתנו, הרב אליעזר פלצינסקי, שהיה נכדו של "הסבא מסלבודקה".^[10] הישיבה הוקמה לא כמרכז של כוח ושררה, אלא כחממה לגידול תלמידי חכמים ברוח המידות והחסד של הרב לוין.^[5] המקום ממשיך לפעול עד היום ומהווה מוקד עלייה לרגל לאנשים המבקשים לטעום מאווירת ירושלים הישנה.^{[5, 8]}

מוסר ובין אדם לחברו: הפרקטיקה של הקדושה

בעיני הרב לוין, המדד האמיתי ליראת שמים לא היה רק בלימוד התורה, אלא ביחס לאדם הפשוט ביותר. הוא הקפיד לברך ב"בוקר טוב" את מנקי הרחובות בירושלים, בדרכו לתפילת ותיקין (כמנהג הגר"א).^[13] כאשר נשאל מדוע הוא מקדיש להם תשומת לב כזו, השיב כי הוא מעריך את האנשים שעובדים קשה בעוד אחרים ישנים, כדי שירושלים תהיה נקייה ומכובדת.^[13]

הוא רדף שלום באופן אקטיבי. מסופר כי פעם שמע שכן המדווח על גנב הפורץ לקיוסק. הרב מיהר למקום, ובמקום לצעוק או להזעיק עזרה, פנה לגנב בלחישה אבהית: "בני, שמא שכחת מה שכתוב בתורה: 'לא תגנוב'?".^[13] הגנב, שהופתע מהגישה הלא-שיפוטית והמכבדת, הניח את הגניבה ועזב את המקום בבושת פנים.

מורשת רוחנית וסיכום

הרב אריה לוין נפטר בערב שבת הגדול, ט' בסיון תשכ"ט (26 במאי 1969), ונטמן בבית העלמין בסנהדריה ליד קבר רעייתו.^{[1, 10]} פטירתו סימנה את סיומו של עידן שבו דמויות רבניות יכלו להוות גשר חי בין קצוות כה רחוקים של החברה הישראלית.

משנתו התורנית והמוסרית של הרב לוין יכולה להסתכם במושג "אהבת ישראל רדיקלית". לא הייתה זו אהבה תיאורטית, אלא אהבה שבאה לידי ביטוי בכל פסיעה ופסיעה בסמטאות ירושלים, בכל מכתב שכתב לאסיר ובכל ליטוף שנתן לילד יתום.^{[8, 24]} הוא הוכיח כי דקדוק במצוות התורה אינו עומד בסתירה לרגישות חברתית עמוקה, אלא להיפך – הוא המנוע שלה.

צוואתו הרוחנית, החרוטה על מצבתו, מבקשת מכל מי שעולה לקברו להימנע ממחלוקת, לאהוב איש את רעהו ולומר את נוסח "אני מאמין" העוסק בתחיית המתים.^{[3, 5]} דמותו של הרב לוין ממשיכה להאיר גם היום, באמצעות ספריו, הישיבה שהקים, ובעיקר דרך אינספור הסיפורים על מעשי חסדיו, המהווים מגדלור של הומניות יהודית מזוקקת בלב ההיסטוריה הסוערת של עם ישראל בעת החדשה.^{[5, 8]}

במבט היסטורי, הרב אריה לוין לא היה רק "רב" במובן המוסדי של המילה, אלא "צדיק" במובן הקדום והעמוק ביותר – אדם שכל ישותו הייתה קודש לכלל, ושבאישיותו המופלאה הצליח להפוך את סבלם של האחרים לתפילה ואת מצוקתם למעשה של גאולה.^{[8, 19]}