רכבות מהירות מתכנסות בתחנה הרעשנית, אוניות ענק מניפות מפרשי בד לבנים ויוצאות אל הים הפתוח מן הנמל המוגן, ומטוסים כסופים נערכים להמראה במסלולי נמל התעופה.
ואנחנו? אנחנו נצא לדרך מסוג אחר לגמרי. אנחנו נצעד, וניסע, ונפליג, ונעוף. הנמל שלנו, התחנה שלנו, ונמל התעופה שלנו יהיו מקום מופלא אחד: בית המדרש הגדול.
אני מזמין אותך לפסוע איתי אל תוך הספר הזה, בדיוק כפי שפוסעים אל תוך היכל עתיק, מלא בלחשושים, בריח של ספרים ישנים ובסודות גדולים.
הנה הדלת.
היא לא סתם דלת עץ פשוטה. הבט בה היטב - היא בנויה בדיוק בצורת האות מ׳.
בתוך ההיכל שלנו מחכות לך ארבע הממים המיוחדות של החכמה:
מסע
מפגשים
מחלוקות
מהפכות.
היכנס!
הבט לשם, בפינה הימנית של בית המדרש עומדים שני כיסאות עץ גבוהים בעלי משענת מגולפת. אלו המקומות שלנו.
אל תתפלא שיש שם כבר מישהו.
מאחורי משענת הכיסא האחד מציץ ראש קטן, מלא תלתלים פרועים וסקרניים - זהו ילד קטן שעיניו נוצצות מרוב שאלות. ולצידו יושב איש מבוגר, עטוף בגלימה רחבה שצבעיה משתנים בכל רגע, ובידו "יד" עדינה ודקה מגולפת מעץ זית, מאלו שמשמשים לקריאה בספרי קלף עתיקים. הוא רוכן אל הילד ומסביר לו משהו בסבלנות אין קץ.
אפילו אם אנחנו לא דומים להם לחלוטין במראה שלנו, שני האנשים האלה בכיסאות הם בעצם... אני ואתה. ברגע שפסענו דרך דלת המ׳ אל תוך הספר, מיד התרחשה מהפכה קטנה, והפכנו לילד קטן וסקרן בשם שאלתי (זהו קיצור לשם התנכ״י שאלתיאל, שפירושו המילולי הוא "שאלתי את האל") ולמדריך מבוגר ומרתק בשם המגיד.
לך הוענק התפקיד של שאלתי, ולי - התפקיד של המגיד.
ואם לך יש תפקיד ולי יש תפקיד, סימן שאנחנו השחקנים הראשיים בהרפתקה הזו. אנחנו לא רק נקרא ונביט, אלא נפעל, נתווכח ונחקור יחד עם החכמה עצמה. כי השחקנית הראשית והאמיתית של הספר הזה היא החכמה.
ואם החכמה היא הגיבורה, כדאי שנשאל עליה שאלה גדולה. לפני אלפי שנים כבר שאל אותה איוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?" — היכן החכמה מתגוררת? זו השאלה שתלווה אותנו לאורך כל המסע. בכל מפגש נקבל מפתח אחד, ובסוף הדרך — כשכל המפתחות יהיו בידינו — נגלה את התשובה.
בספר שלנו, החכמה והתורה נמצאות בכל עמוד.
אתה לא שומע אותן?
אה! בזה בדיוק העניין. לפעמים נדמה שלשמוע מילים זו משימה פשוטה מאוד - פשוט פותחים ספר או מקשיבים למישהו שמדבר. אבל האמת היא, שגם אם מישהו קורא בקול רם מאוד, זה עדיין לא אומר שאתה באמת מקשיב, מבין וחווה את המילים.
שאלתי הבין את זה רק לאחר שביקר יום אחד בביתו של המגיד, ושם... אבל בואו נספר את הדברים לפי הסדר.
הכד העתיק... שהפך לרסיסים
יום אחד, לקח אבא של שאלתי את בנו לביקור בביתו של המגיד. המגיד היה אספן מפורסם של כתבי יד נדירים וספרים עתיקים, ולעיתים קרובות ערך בביתו ערבי עיון ושיח.
האורחים בבית המגיד ישבו ודנו בכתבים ישנים, התווכחו בלהט על משמעותה של מילה זו או אחרת, והתבוננו בדפי קלף דהויים בעיניים עצומות למחצה, תוך שהם מנסים לחוש את הרוח של החכם שכתב אותם לפני מאות שנים.
אבא של שאלתי לא השתתף בוויכוחים. הוא ישב בצד והביט בפניהם של המתווכחים, ידו אוחזת בנוצה ודיו והוא רושם ציורים מהירים בפנקסו, שכן הוא היה צייר של ספרי סת״ם ואוהב יופי.
שאלתי עצמו לא הקשיב לדיונים. הדיבורים הארוכים על הגדרות הלכתיות ודקדוקי לשון שיעממו אותו מאוד, והוא החליט לצייר כמו אבא. על שולחן העץ הכבד של המגיד היו מונחים דפים חלקים וצנצנות זכוכית קטנות. שאלתי שלח יד קטנה וזריזה כדי לקחת את אחת הנוצות, אך שרוול חולצתו נתקל בכד חרס קטן ועתיק שעמד בפינת השולחן.
"קראאאק!" - זעק כד החרס העתיק, נפל ארצה והתנפץ לעשרות רסיסים קטנים.
אבא של שאלתי נבהל וכעס מאוד. המגיד הצטער מאוד, שכן הכד הזה היה פריט ארכאולוגי יקר מתקופת התנאים.
שאלתי תחילה נבהל וכמעט בכה, אך אז התמלא פליאה ואמר בקול רם: "אבל מגיד, מדוע אתה כל כך עצוב? הרי יש לך כל כך הרבה ספרים חדשים ויפים על המדפים! במקום כד החרס הישן והסדוק הזה, אבא יכול לקנות לך בחנות חמישה כדים חדשים ומבריקים מפלסטיק צבעוני!"
כששמע המגיד את דבריו של הילד, הרים את גבותיו הלבנות והעבות, ואז פרץ בצחוק חם ומלטף.
"אבל שאלתי שלי," אמר המגיד, "אלו יהיו כדים אחרים לגמרי. האם אינך יודע שכל כלי עתיק, בדיוק כמו כל מילה שנכתבה בעבר, הוא יחיד ומיוחד במינו? אפילו אם נקרא את אותן המילים שוב ושוב, בכל פעם הן יישמעו לנו אחרת."
שאלתי לא הבין דבר. איך דבר שנשאר אותו הדבר יכול להיות שונה?
"ראה, שאלתי," ניסה המגיד להסביר, "אני עצמי קורא את אותו משפט בדיוק בכל פעם בצורה אחרת. לפעמים בשמחה גדולה, לפעמים בדאגה, ולפעמים בחיפוש אחר תשובה. לכן המשפט הזה נשמע לי בכל פעם חדש לגמרי. ואתה, איך אתה לומד את התורה והחכמה?"
"אני אוהב כשיש הרבה סיפורים מרתקים, כשהסיפור לא ארוך מדי, וכשלא צריך להתאמץ כדי להבין!" ענה שאלתי בגאווה ובזריזות.
המגיד ואבא של שאלתי החליפו מבטים רבי-משמעות.
"ובכן," אמר המגיד, "אני רואה שאתה חייב לבקר איתי בבית המדרש הגדול. אני מזמין אותך לשם מחר בבוקר."
"ואיפה זה נמצא?" שאל שאלתי, עיניו אורו מתוך ידיעה שהמבוגרים כבר אינם כועסים עליו על הכד השבור.
"בית המדרש הגדול שלנו נמצא בכל מקום שבו התורה והחכמה חיות ונושמות," ענה המגיד. "זהו אינו בניין רגיל של אבנים. הוא לא רק מקום שאנחנו מבקרים בו, אלא הוא מקום שיכול להתגורר בתוכנו - בתוכך ובתוכי."
שאלתי צחק בקול רם. הוא דמיין בתוך בטנו היכל ענקי עם ספסלי עץ כבדים, ערימות של ספרים עבי-כרס, מאות אנשים צועקים ומתווכחים בקול רם, ומנורות שמן תלויות מהתקרה.
"הנה, אתה רואה?" אמר המגיד בחיוך. "מסתבר שכבר עכשיו יש בתוכך גם בית מדרש, גם חכמים שמתווכחים, וגם הרפתקה שלמה. וכל זה קורה מפני שאתה ילד בעל דמיון עשיר."
בזמן שהם שוחחו, אבא של שאלתי לא הפסיק לרשום משהו בנוצה שלו על דף חלק. לבסוף, הושיט להם את הדף עם ציור עדין ויפה...
"אולי התוכנית הזו תתאים למסע שלכם?" שאל האבא ברוך.
המגיד התבונן בציור בעיון רב והנהן בראשו באישור. שאלתי מיד החל להמטיר שאלות: "ומה זה? ומה המשמעות של השער הזה? ולמה יש שם סולם?"
אבל המגיד אמר שכבר מאוחר, הלילה ירד, וכי עדיף לישון על השאלות הללו, כי "בוקר טוב מביא הבנה טובה". הם ייפגשו בבית המדרש הגדול מחר בבוקר.